שבת שלום ירושלים

יש שבתות כאלה, מהסוג שמתחיל ביום חמישי בערב ועתיד להסתיים רק במוצאי שבת מאוחר בלילה. שבתות מרוכזות באנשים אהובים, באוכל טעים, במפגשים מעניינים. שבתות שמתחילות בהדלקת נרות (בשביל המסורת) ומסתיימות בקינוח מפנק במיוחד (שמצדיק את אלה שהופכים את  האוכל לדת). השבתות האלה, מציפות בתחושה של בית את הלב והן מתקיימות בדרך כלל בבית של אמא ואבא.

קבלת השבת הירושלמית שלי התחילה בין הסירים של אמא ביום חמישי בערב. כשהאדים על חלונות המטבח (לא, ההורים לא גרים באלסקה, רק על ההר הכי גבוה בירושלים), הרדיו בוליום גבוה וההתרחשות בשיאה. זה אמנם הבית של ההורים והוא אמור להיות שקט ורגוע אבל לך תספר את זה לטלויזיה, לרדיו ולכלב שמתחרים מי צועק יותר חזק.

הכלב ניצח, אני אחרי שלוש כוסות תה עם דבש (וריב קל עם אמא שלי בנושא הערך הקלורי של דבש שמבחינתה שווה לפריכית אורז ומבחינתי הרס את שבוע האימונים שלי בעיר החטאים), אחרי השלמה של כל ענייני דיומא עם אבא, ורגע לפני ענייני דשבתא עברתי לענייני  דה שמיכה והשלמתי את שעות השינה לשבוע הקרוב. ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

היום השישי, הוגדר בכל העולם כ'יום ללא קניות', רק שהפרסומת הזו לא הגיעה אלי בזמן. יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל מי שבאזור, וילכו לקניון, ויקנו רדיאטור בשביל החורף, מחשב לאמא ואבא בשביל עשרת הדיברות, קוסמטיקה בשביל התחושה וביגוד בסיסי בשביל האווירה. יום שישי בהתרוצצות בלתי נגמרת אחרי חפצים שהופכים את החיים לקלים יותר.

ואחרי ההתרוצצות מגיע שקט. שקט שיש רק בירושלים וזר (מוכשר ככל שיהיה) לא יבין זאת. לא יבין את הדממה שנוחתת בירושלים כאילו מתחיל מבצע של השייטת בשעה 16:00.  השקט הזה עוצר את הזמן, משאיר מאחור את כל החול ומכניס פנימה אווירה רגועה ושקטה, שונה ומיוחדת עבור החילונים והדתיים כאחד (וזה קשה להכניס את השניים האלה לאותו משפט ועוד בלי ציניות…)

הגיעה ארוחת הערב שהיתה שווה שבוע של התרוצצות בלתי נגמרת בתל אביב. עם או בלי ערכים קלוריים, כל המסעדות שפקדתי השבוע בעיר הגדולה התגמדו אל מול התבשילים של אמא. כי בניגוד לחדשה (והמוצלחת) של חיים כהן או למקדשים המודרניים בדמות רוטילד קיטשן, סושיאל קלאב ואפילו מחנה יהודה הירושלמית יש משהו בארוחת שבת ביתית שהופכת את האוכל לטעים יותר. כנראה שלא מדובר באוכל, אלא בחוויה כוללת שיש בה אנשים שאוהבים אחד את השני ואמא שמעבירה אהבה בקעריות מרק בצל מהביל וסלמון פריך וורדרד (תתפלאו השורשים ממרוקו ולא מנורבגיה). את המתכונים אני לא באמת יודעת, אבל הבנתי השבת מה המתכון לארוחה מוצלחת והוא כלל לא לקשור לחומרי הגלם טריים ככל שיהיו שנמצאו על ידי אבא ביום חמישי בשוק.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שבת. לא כל כך וינפש, קצת יותר ויפגש. עם החבר'ה הטובים באמת. החברים ששומרים על הגחלת בעיר הקפואה ירושלים. אלה שמפשירים את הקור של אוויר ההרים ומחממים את הלב. אנשים עם תובנות גדולות ועיניים אנושיות כל כך שמזכירים לי כל פעם מחדש כמה עומק יש בעיר הזו וכמה נשים מדהימות גדלות בה (למרות הרעש שמגיע לעיתוני תל אביב על העלמת הנשים מהמרחב הציבורי בעיר- אני מכירה כמה כאלה, והן יכולות להזיז הרים והכל בחן וחיוך גם כשהסביבה אינה פאן פאן פאן).

הנוף הירושלמי תורם כמובן לאווירה בבוקר בהיר וקר במעלה קרטר שבמוזיאון ישראל או בעין כרם על קפה של אחר הצהריים. האנשים הכל כך אמיתיים האלה הם שהופכים את ירושלים למה שהיא, עיר של אבנים ואנשים, לפי הסדר הזה ובלי זכות קיום של האחד ללא השני.

השבת הזו הזכירה לי למה אני אוהבת את ירושלים, ומה יש בה שאין באף מקום אחר בעולם. מעבר לכותל, להר הבית, למוזיאון ישראל, לאוניברסיטה העברית, לשוק מחנה יהודה ולעוד רשימה ארוכה של מבנים ומוסדות שכבודם במקומם מונח (והוא יציב וחזק ואיתן) יש בעיר הזו ירושלמים. וירושלמים הם עם. עם יקר, שאני שמחה להיות חלק ממנו גם בניכר התל אביבי. העם הזה פועל בצניעות, לא מזלזל במקורות שלו, הוא הולך עם 3000 שנה על הגב, בכל זאת, זה משא די כבד.

אין לו נמל או חוף לברוח אליו, יש לו חומות, מצודות, מגדלים- איך מצפים שהאנשים שיוצאים מכאן יהיו קלילים? יש פה את גיא בן הינום, עמק המצלבה, עמק רפאים- קל ? לא יכול להיות קל בעיר הזאת (וזה עוד לפני שהכנסתי את האנשים לתמונה, נוסעים ברכבת הקלה כמובן).

יהודה עמיחי (האיש וירושלים) כתב פעם שיר מקסים על תיירים בעיר. הוא מתאר איך קבוצה של תיירים עומדת עם המדריך ליד מצודת דוד, והמדריך מציין איש שהולך עם סלים לביתו כדי להצביע על קשת מהתקופה הרומית. הגאולה תגיע (כך לפי עמיחי) כשהסדר יתהפך והמדריך יציין את הקשת הרומית כדי להצביע על הירושלמי שקנה פירות וירקות והוא בדרך הביתה….

שבת בירושלים, שבת של בית. שבת שלום.

ובשם 'כל האומר דבר בשם אומרו' הגאולה כבר בדרך… (לאמיצים בלבד כמובן)

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

מודעות פרסומת

מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק – מילים על חוק ההשתקה

ההוא שסיקר את ההוא אמר להוא שהוא ממש מתנגד לפרסום ההוא שפורסם בעיתון ההוא.

העולם המודרני מייצר מילים בכמויות שיא. אתרים, בלוגים, עיתונים ופוסטים מציפים את הקורא והשומע בתוכן מהרגע בו הוא פותח את עיניו ושומע את תוכנית הבוקר ועד פסוקו של יום. מילים על מילים, ברברת של מסרים. אמיתות ושקרים. כל אחד מעביר את האמת שלו, כל היסטוריה מספרת את הסיפור של הכותב ("  HISTORY IS HIS STORY") , כל אחד ונקודת מבטו, ערכיו, אמונותיו.

הלו! אמת אחת יש רק במדינה של רובוטים. בשאר העולם יש כמה נקודות מבט שמרכיבות תמונה די אפורה ולא משנה סדורה בשחור ולבן.

אמת יש בחוקי הטבע, עליהם יכולים לדבר כל בני האדם באותה צורה. מחר בבוקר כנראה תזרח השמש (אם או בלי אישור חוק ההשתקה, או כמו שהיטיב לתאר חנוך לוין הרבה לפני: " אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק, אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק").

אמת ושקר יכולים לתאר את כוח המשיכה, ולא משנה כמה עיתונאים מוכשרים ככל שיהיו ינסו לכתוב עליו אמיתות או שקרים תפוח שייזרק ממרפסת ייפול על הארץ.  אמת ושקר שונים במהותם מטוב או רע (על הגבול ביניהם נע חוק ההשתקה). עיסוק בלשון הרע מנסה לתת צידוק "טוב" או "רע" למעשים אובייקטיביים. זה כוחן של מילים, ברברת חריצת הגורלות שלא קשורה כלל לאמיתות ושקרים אלא רק לתפיסת עולם ותרבות. פושע במקום אחד יכול להיות גיבור על במקום אחר.

לפני כמה שנים, כירושלמית מלידה עברתי בשכונת מאה שערים. האמת האובייקטיבית הפכה אותי ליום אחד לנערה בחצאית ארוכה וחולצה עם שרוולים ארוכים יום קיץ מהביל. על אחד מלוחות המודעות ראיתי פשקוויל מאיר עיניים שהצהיר בבירור: "לשון הרע דבר נורא- דבר רק דברי תורה". היופי בעולם החרדי הוא סדר הפעולות הברור- מגדירים לאדם מה לא אך במשפט ההמשך מציינים מה כן.

בעולם החילוני מנסים להגדיר מה לא ובמילים אחרות "לשון הרע דבר נורא" אך לא קובעים ולו כלל אחד לשמירה על "הלשון הטובה". איך יכול עיתונאי "לדווח אמת ולהיזהר" במדינה בה האמת משתנה על בסיס יומי איך יכול כתב לחשוף, לשאול,לנשוך, לשמור על הדמוקרטיה כשפחד המאכלת עומד מעליו (והפעם בדמות מאות אלפי שקלים).

בעידן בו כל אחד יכול להגיד כל דבר, ובלוגר רציני או יחצ"ן בפייסבוק מחזיקים תפוצה של מקומון אין מקום לחוק שכזה (זה בערך כמו להגיד למארק צוקרברג "לא מתאים לנו האתר הזה שהעלת"), במקום זאת צריך לאפשר לכל הצדדים בסיפור להגיב, עורכים ובעלי מדיה צריכים לנקוט במשנה זהירות, קורסים לכתבים ואנשי תוכן צריכים לעבור שדרוג משמעותי ולדון בחומרה בנושא שיקול הדעת המוטל על הכותב.

סתימת פיות ויצירת פחד והרתעה בתחום הברברת אינו הפתרון, כדי שמילים לא יאבדו מכוחן וכתבים ימשיכו לתת מעצמם לכתיבה ולא לכתוב רק מילים אובייקטיביות (כן, לא, שחור, לבן) חייבים לתת יד ביד 'סמכות ואחריות' לכותב, מקום לתגובה לכל הנוגעים בדבר המוזכרים לחיוב או לשמצה ולצאת מנקודת ההנחה שהעיסוק במילים לא יהיה לעולם עיסוק אובייקטיבי, אלא אם נחליט להיות סרט תיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק. ששש.. האריות בדרך…

מחשבות של חורף

אין מצב שאני יוצאת בגשם הזה מהאוטו, אני אחכה שירגע. אין מצב שאני מחכה בגשם הזה באוטו עוד עשר דקות. איזה יופי שיורד גשם, מה נסגר עם הגשם הזה למען ה'. הכי כיף שבא החורף. שוקו במיטה, התכרבלות בפוך, ריקודים בגשם, אוכל של חורף, מרק של אמא. הגשם לא מפסיק לרדת כבר יומיים רצוף, על החלון נשמעות הטיפות כמו סימפוניה שמעוררת מחשבות טובות של חורף. יש להן חיים משהלן למחשבות, דיסוננס של אהבה- שנאה לעונה היחודית הזו.

המחשבות האלה נורא קלישאתיות בהתחלה, יש את המחשבה הראשונה בנושא המים והכינרת. שמונעת חצי מחינוך שהתחיל בבית הספר עם השיר 'חבל על כל טיפה' ונגמר באישה עם אפידרמיס מתקלף בפרסומת של 'ישראל מתייבשת'. והמחשבה הזו הופכת את הגשם לאורח מבורך למרות שאני גרה בתל אביב ואין שום קשר בין מפלס הכנרת להצפה ברחובות פלורנטין פינת הרצל (פרט לזה שהרצל קשור למדינת ישראל, שחששה עוד בחזונו למצב הכנרת).

המחשבות האלה חולפות אחרי כמה ימי מבול שמשאירים אותי רטובה כמו חתולה, מקללת את העיריה על זה שהניקוז בעיר דומה בערך למצב התחזוקה בכפרים של תאילנד בשעת מבול, ומוסיפה ברכות כלליות לכל מכונית שעוברת ומזכירה לי מאיפה משפריץ הקלאצ'.

וכמו שנשטפות ההצפות, גם המחשבות מפנות את מקומן למחשבות חורף מהבילות שכוללות כפפות, צעיפים, מרק בטטה, שוקו חם, פוך, חבר חתיך, אח מחממת, גולדן רטריבר בסלון, בית, שלושה ילדים, משפחה – וואו, נהיה פה חם בחורף הזה…

מחשבות החורף האלה מביאות איתם משב רוח מהורהר שמזכיר את הדברים החשובים באמת של החיים (אותם דברים שכשיש שמש וחם שוכחים מקיומם). בימים כאלה של גשם המחשבה הראשונה שלי היא כמה טוב שיש לי בית חם, עשר זוגות מגפיים לבחור ביניהן וגרדרובה של מעילים בכל צבעי הקשת. החורף מכניס אותי לפרופורציה שמזכירה שיש לי את כל התנאים שבעולם כדי להיות מאושרת.

ההרהורים האלה מתגברים עם איתני הטבע. ברד מכניס למחשבות עמוקות עוד יותר ושלג זו התעלות המחשבה האנושית בעיני. לקום בבוקר ולהביט על ירושלים בשמלת הכלולות (עוד לפני שמכוניות מלכלכות את הכבישים) היא התמונה היפה והשלווה ביותר שנשקפת מחלון הבית הירושלמי שלי והופכת את החורף לחגיגה מלכותית אמיתית.

חורף, היא עונה קשה וקיצונית. היא יוצרת אבחנה ברורה בין מי שיש לו ומי שאין לו. חורף קשה לשרוד. חורף מהנה רק כשיש תנאים לעבור את החורף בשלום. לא סתם מלחמות לא קורות בחורף, גם מחאות לא. משהו בבני האדם נכנס לתרדמת ונותן לאיתני הטבע לומר את דברם. והם לא מפסיקים לדבר, חוסמים את איילון, מציפים קניון במודיעין ושוטפים הומלסים בדרום תל אביב מהרחובות בחיפוש מחסה.

חורף מראה בלי מסכות את מצבו של אדם ומצבה של חברה, חורף מכריח להתמודד עם הטוב והרע. קל לכתוב מחשבות של חורף, קשה להתעמת איתן. יש בהן קור ועוצמה שמזכירה לאדם את המקום שלו בעולם, והמקום שלנו אפסי וקטן (גם אם אנחנו נוסעים במרצדס ומחכים ל-4s  שעתיד להגיע בשיא החורף לישראל). ועם זאת, החורף הזה מזכיר כמה מעט צריך אדם בשביל באמת להיות מאושר.

בין נורה ג'ונס לספר טוב, חורף מנקה את הנשמה, מנקה את הרחובות ומפנה מקום להתחלות חדשות. ההתחלות החדשות שלי כוללות באופן די קבוע מגפיים, תיקים, מעילים שמשלימים את האווירה החורפית ומעצימים את תחושת החורף. כשמקלפים את השכבות, יש משהו ביתי מאד בחורף שגורם להעריך את המכלול שנקרא 'סל תנאים למעבר החורף בשלום' והוא כולל חברים טובים, משפחה אוהבת, בית חם, רדיאטור, ספר טוב, כוס שוקו (נוטלה אם כבר מדברים), פיג'מה מחממת ונעלי בית מפנקות.

היופי בחורף הוא שבישראל לפחות יודעים שיש לו טווח תאריכים מוגדר שנמשך לא יותר מארבעה חודשים. שרים שירים לגשם, יש יורה ומטר ומלקוש- כנראה שהגדולה של החורף והערגה שיש לכולם סביבו היא העובדה שבישראל כמעט ואין חורף… היא שהופכת את החורף לאהוב ורומנטי ומבדלת אותנו מחברינו בתפוצות, שחורף אצלם מתחיל כשמד הטמפרטורות מראה מינוס עשר ומפלסות השלג הן מחזה שכיח ולא איטם טלויזיוני מלווה בדני רופ מחייך פעם בשנה (בחסות עירית ירושלים כמובן)!

מחשב מסלול מחדש

הוא מחשב ואני שוב פיספסתי את הפניה. רחוקה מהיעד רק קילומטר וחצי אבל רחוקה שנות אור מלהבין את הכבישים בתל אביב. היום החלטתי שכשאתמצא בעיר הזו בלי GPS אשנה את כתובת המגורים ואהפוך להיות תושבת תל אביב.

מכשיר הפלא הזה גורם לך להגיע לכל מקום אבל אין לך שמץ של מושג איפה אתה. ולמען האמת יש לי אוריינטציה טובה מאד במרחב (או אולי במרחב העיר ירושלים וההרים שסביב לה). תל אביב זרה לי עדיין ולכן לכל נסיעה אני מצרפת קול גברי מרגיע שמסמן לי איפה לפנות, באיזה מחלף לעלות וכמה מטרים אני מהיעד (כאילו שאני רצה מרתון- את מי לעזאזל זה מעניין?)

מכשיר הפלא הזה עשה לזיכרון הויזואלי שלנו את מה שעשה זיכרון הפלאפון לעובדה שבשביל לדעת מה המספר של אמא שלי אני צריכה לדפדף בזיכרון. רק שכאן זה בליווי קולי והכוונה אישית. אין כבר צורך בזיכרון האנושי כשיש טרה של זיכרון על כל איפון איפד וחבריהם. כמות המקום שהתפנתה מהזיכרון הרלוונטי שלנו מכילה כיום המון פרטי זיכרון קטנים ולא חשובים כמו מאות סטטוסים שמתעדכנים ביום ונדחפים לנו בפיד הישר למוח (מספר הטלפון של אמא שלי מול לייק לזנגה זנגה…. המממ…)

בעוד עשרים מטרים פני שמאלה, פני שמאלה, פני ש… שיט, הלכה הפניה, המרחק מהיעד הוכפל ואין סוללה למכשיר. מסך שחור יורד על העיר תל אביב. פתאום כשפותחים חלון לשאול נהג זה נעשה בהתנצלות, וכמות הנהגים שיודעים באמת להסביר מסלול בלי שהWAZE מחובר הינה אפסית.

רוטשילד פינת הרצל, מכשיר הפלא לא קיבל אות משמיים על אין כניסה (אני ידעתי את זה בלעדיו). בניגוד אליו, אחרי פעם אחת שהגעתי (בטעות) לקלנדיה ופעם נוספת שכביש שש עלה לי כמו נסיעה לאילת הבנתי שאין אמונה בגויים (בטח לא כאלה שפותחו במערכת ההגנה של ארה"ב) ואני מחשבת מסלול כל פעם מחדש בבית רגע לפני היציאה לכבישים של העיר הגדולה.

דיזינגוף סנטר, שהחיינו וקיימנו- הגיענו! אני בחניון והוא, מחשב מסלול מחדש. לא בא לו סנטר, הוא מתכונן להגעה ליעד אחר לגמרי…

הנגיף מתקיף!

בשבוע הכי עמוס בעבודה, בזמן הכי לא מתאים, כשבקושי יש כוח לעצמך מגיע לבקר וירוס. זה פועל די דומה לוירוס במחשב, הוא הורס לך יום או יומיים מהחיים, משאיר ים של עבודה לימים שיבואו וגורם לך להתנצל בערך פעמיים בשעה על זה "שיש לך וירוס" (בדיוק כמו שנופל האינטרנט או וירוס תוקף את הלפטופ).

התחושה זוועתית, ספק כאב בטן, ספק כאב ראש, ספק בחילה, לא משהוא שאפשר להגדיר באופן ברור, מתובל בתחושת "אלוהים למה זה מגיע לי" ובתחושת הקלה "איזה מזל שאמא שלי באה מירושלים ויש מי שיכין לי מרק".

וירוס. כשאין לאף אחד מושג במה אתה חולה כנראה שיש לך וירוס. אז אני קמה בבוקר והולכת לרופאה תל אביבית (ויסלחו לי החברים אבל היא שונה מהרופאה הירושלמית שלי). כמובן שיש בעיה בקליטת הכרטיס במחשב (כי אני ירושלמית הרי והמחשב דוחה אותי אוטומטית). בינתיים הרופאה מנסה למצוא פתרון ומקבלת פציינטית אחרת (אחת עם בריחת סידן)… בדרך הרופאה מספרת לפציינטית שהיא מאד חולה וזו ממליצה לה לשכב על החול בים. אם לא היה לי וירוס הייתי בטוחה סובלת מבעיות שמיעה אבל יש לי וירוס אז כנראה שהסיטואציה באמת התרחשה הבוקר.

וירוס זו מחלה לא מוגרדת. ידידתי ויקיפדיה מספרת שוירוס ('נגיף' בשפה של אליעזר בן יהודה) הוא "טפיל מוחלט" (אני מסכימה בהחלט) "חסר פעילות חיה מחוץ לגוף המאכסן" (משמע בלעדי הוא חצי בן אדם, בלעדי הוא בעצם כלום! ). ועדיין, בלי הגדרה ברורה שאפשר להבין ממנה מה אמורים להרגיש או כמה זמן לוקח עד שהוא חוזר להיות חסר פעילות חיה, יש לי וירוס.

וכמו שטכנאי מחשבים מטפל בוירוס כך מטפלת בי הרופאה הבוקר: "יש לך וירוס, לכולם יש וירוס עכשיו", משביתה אותי ליומיים SICK בבית וגוזרת עלי תזונה של ילד בן שלושה חודשים מחוסר שיניים וחוש טעם: "אין מוצרי חלב, אין ירקות, אין פירות, אין מיצים, יש מרק טחון, תה לימון ופירה" ואני אומרת, כבר עדיף להיות מחשב כשיש לך וירוס!

טכנאית המחשב האמיתית היא אמא, שמטפלת בכל מה שלא קשור לוירוס אלא קשור ל"גוף המאכסן", דואגת להפוך את המלצת התזונה של הרופאה למרק טעים , מביאה לי תה למיטה ומסדרת את הדירה.

ההגדרה שלי לנגיף היקר שבא לביקור בערך אחת לשנה הינה:

מחלה חד / דו שנתית בת יום או יומיים שמזכירה לך כמה טוב שאתה בריא ביום יום ומחזקת את הקשרים עם האנשים היקרים לך באמת.

כמו שאחרי וירוס במחשב מבינים את חוסר היכולת שלנו לתפקד בלא המקלדת והמסך כך גם כאן, העיקר הבריאות!

שלושה סיפורי חניה

יום שלישי, פעמים כי טוב, שעת בוקר מוקדמת, אני חונה בקניון הזהב, רשל"צ. אחד המקומות הגדולים בארץ עם מגרש החניה הגדול במזרח התיכון. נכנסתי לקניון, יצאתי מהקניון. ועכשיו, איפה למען ה' חניתי? לאבד את הרכב במגרש חניה זה סימן. סימן לפיזור דעת או סימן להתבגרות יתר. פיזור דעת דורש טיפול פשוט, לזכור איפה חניתי, התבגרות יתר (שנתמכה בשערה לבנה ראשונה שהופיעה על ראשי השבוע) דורשת טיפול מקיף יותר כולל צבע ותספורת אצל מגה מעצב שיער. אחרי הרהורים רבים וניסיון למצוא אשמים באבדן הרכב בחניה מצאתי את הפתרון האולטימטיבי: הלכתי לתחילת החניון (משל הייתי רכב) ודימיתי נסיעה עד שהגעתי לאוטו. 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' כבר אמרתי? כנראה שגם יהודית איבדה פעם רכב בחניה.

יום שישי, מבול בתל אביב, אבן גבירול. פקח, חברה שלי פורקת סחורה מסופר באבא בעוד אתה מתווכח איתי שאסור לי לעמוד פה באדום לבן. היא פורקת מלאי עיתונים לסוף השבוע, מביאה פרחים, לחם, חלב, עוגות. פורקת מלא סחורה בעוד אתה מבקש שאסע. אני באוטו, יש אורות מצוקה, מה אתה לא מבין- זו מצוקה אמיתית להתחיל סופ"ש גשום בלי טיים- אאוט. הקדוש שם למעלה שונא פקחים ושולח גשם. הפקח שאוהב את עבודתו קצת פחות אוהב מקלחת. חברתי מגיעה לרכב, פורקת סחורה, הפקח הלך, המקרר מלא.

שישי, אמצע הלילה. מצאתי חניה בשדרות רוטשילד צמוד לבר. אם היו מבטיחים לי חניה צמודה לכל בילוי כנראה שהיה לי ליין באחד המועדונים. מדהים איך חניה משדרגת ערב. אנחנו כל כך רגילים לחפש, להתייאש, לקלל. ופתאום יש חניה. זה לא נתפס. יושבי הרכב המומים, צעקות "אין אין, את גדולה" נשמעות מהמושב האחורי. "מלכה, מלכה". יצאנו מהרכב שמחים ומאושרים כאילו זכינו ברכב וחניה לשנה במתנה. העיר הגדולה הופכת את ההנאות הקטנות של החיים לגדולות באמת.

סוף דבר."שבת וינפש" או יותר נכון "שבת ותעשה יוגה, ותסתובב במתחם התחנה, ותברח מהים שכמעט עף מרוב רוח לחוף". חניה בתל אביב הופכת את החיים בעיר למעניינים הרבה יותר. כשמקבלים דו"ח מקבלים גם פרופורציות על החיים ומתרצים לכולם: "שאלה תמיד יהיו הצרות שלנו", כשמשכנעים פקח לבטל דו"ח רצים לספר לחבר'ה כאילו היה הפקח שוודית, וכשמוצאים חניה צמוד לבר מקבלים מהחברים ברכות עידוד כאילו הפכת לרגע להיות הבעלים של 'אחוזת חוף'. עוד שניים שלושה סיפורים כאלה ואני לא אאמין שיש בעיית חניה בתל אביב.