חפצים

מדהים איך בזמן המודרני חפצים מסמלים עבורינו כל כך הרבה. לכל אחד יש את החולצה הדהויה מלאת כדוריות הבד שהוא שומר מסוף מסלול או סיום קורס משקי"ות ת"ש. לכל אחד יש איזה מחזיק מפתחות או מצית גמורה שמזכירה תקופה ומעלה געגוע לחברה הראשונה או למדריכה בצופים. מה שמצחיק עוד יותר בעיני הוא העובדה שלא חשוב איך מסובבים את זה, רוב החפצים האלה יוצרו באותה שדרה פחות או יותר באחד הרובעים הקצת פחות סימפטיים אי שם בביג'ינג.

ישבו שם כנראה צ'ינג יאנג וסו צ'או ועבדו במלאכת מחשבת על חיקוי לצלחת קריסטל שעברה תלאות באוניה גדולה עד שהגיעה לארץ הקודש ונמכרה במחיר גבוה ב-200% בטולמנס.

לחפצים יש סיפור, הם קצת כמו תמונות ששוות אלף מילים רק בתלת מימד. הם מלווים את החיים ויוצרים תפאורה לסרט העלילתי של חיינו. עם החפצים האלה מגיעים סל של רגשות ותחושות, זכרונות מימים טובים יותר או פחות וגעגוע לאנשים שמה שנשאר מהם בחייך מסתכם כרגע בדמות תמונה או אגרטל.

אותו חפץ יכול להעלות חיוך על פניה של נערה נרגשת שמקבלת מאהוב ליבה תכשיט ליום ההולדת, אשר בשנה הבאה יעלה דמעות של כאב וגעגוע. אותו החפץ, זה של צ'ינג יאנג וסו צ'או מהרובע בביג'ינג.

כנראה שאין פלא שהנזירים הרציניים באמת חיים על מזרן, ולא שומרים להם יותר מדי חפצים. הם נושאים בליבם את הטוב והרע, את הכאב והשמחה גם בלא דמות גשמית שתעזור להם לעורר זכרונות.

אבל לא בנזירים עסקינן (בינתיים), וגם לא בתרבות הצריכה המטורפת והמוטרפת בה אנחנו חיים (אני מצטיינת בתחום), אלא קצת בצחוק הגורל בו תקופה בחיים לפעמים מסתכמת בדמות חולצה מרופטת, צלחת או ספר.

יש לי בארון משחק דומינו שמזכיר לי את סבתא, חולצה מקורס משק"יות חינוך (שלא לבשתי אף פעם וכנראה שגם אף פעם לא אלבש), ועכשיו גם שלושה קומקומי תה (מזכרת מקשר שנגמר).

המחסנים שאנחנו קוראים להם בית הם קצת כמו ארכיון לתקופות החיים שלנו, יש בהם חפצים שבורים שאנחנו עדיין מגוננים עליהם וסולחים להם, יש חפץ יפיפה שאף פעם לא נעשה בו שימוש, יש חפץ שעדיין לא התגברנו עליו ויש חפץ שאנחנו מבטיחים שיום אחד ממש בקרוב נתרום למישהו אחר.

גיליתי שכשעוזבים חלק מהחפצים האלה הזכרון שלהם הופך הרבה יותר משמעותי, מתפנה מקום נקי לקולקצייה החדשה של החברים מביג'ינג והארון שלי סוף סוף נסגר.

 

מודעות פרסומת

ימי תשובה

הימים האלה, בואכה ראש השנה, קצת לפני כיפור מביאים איתם רוח מהורהרת. הם אמנם ימי תשובה אך הם מביאים איתם ים של שאלות שמתרוצצות לי בראש. ימי התשובה האלה מוציאים מהבויעדם מילים גדולות וחגיגיות כמו כפרה, וסליחה, חסד וצדקה והחשובה מכולם "חשבון נפש". כל המילים האלה אשר מכילות עולם שלם חוגגות להן יחד בחודש תשרי ומקבלות תפאורה מהטבע בדמות גשם, עלים שנושרים מהעץ ושלל אפקטים שמכניסים אנשים מן המניין לסרט.

טיפות הגשם, העננים שפתאום מגיחים בשמיים ורוח קרירה שמוציאה את הסוודר הירושלמי מהארון, מזכירה שכל ימי התשובה הם בעצם זמן לחשבון נפש די רציני על שנה שחלפה ושנה שבאה. הן עוברות מהר השנים האלה, עם השנים, השנים עוברות בקצב אחר. וככל שהם מתגברות ימי התשובה הופכים מורכבים יותר, כי תשובות לכל השאלות עדיין אין לך, ושאלות, אותן את מייצרת בסיטונאות.

ואם השאלות שלך לא מספיקות, ימי תשובה כוללים המון שאלות של המשפחה כמו "נו, יש לך מישהו?", "אז איפה את עובדת עכשיו?", "את גרה לבד?", בתוספת כמויות אדירות של אוכל (שלא עבר הכשרה בשומרי משקל) שגורמים לך לשאול עוד שאלה חשובה והיא: למה מפגש משפחתי צריך תמיד להיות סביב אוכל? וכשמסתיימת ארוחת החג, יש איזה בוקר אחד ויחיד "בוקר תשובה" בו את מוצאת את עצמך בפוך, סוף סוף קצת נחה….

העולם היהודי אשר קובע סדרי עולם ולא משאיר הרבה מקום לשאלות מספק המון תעסוקה בחודש תשרי. אמא שלי מבשלת מראש חודש ועד צאת הנשמה של כפרת העוונות שמוגשת קבוע בדמות עוף ממולא בכל טוב לשולחן הארוחה המפסקת של יום הכיפורים, אבא שלי בונה סוכה (בטוח שגם ל'שלומית בונה סוכה' מהשיר היה איזה עזר כנגדה אחרת כל השיר הזה לא אמין). לכל אחד מספקת היהדות מתווה ברור לקראת החג. יש כמובן גם יום כיפור שבו אני מפסיקה לשאול וישנה 24 שעות רצוף.

אבל אם מורידים את מעטה הציניות יש בחודש הזה המון מפגשים שמחממים את הלב. יש בגדי חג חדשים שפותחים את השנה ברגל ימין (וגם שמאל מ-ALDO), יש פריוויליגה לתרץ המון משימות מרגיזות ב"אחרי החגים", יש אוכל של אמא- כל יום כל היום, ויש ריח מיוחד שיש רק בירושלים בערב חג (יסלחו לי כל התל אביבים, לקנות בעדנה ארוחת חג מוכנה עדיין לא בתפריט שלי). ויש איחולים בפייסבוק, ובהודעות, במכתבים ובגלויות מכל מקום בעולם עוצרים רגע ומאחלים 'שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום'.

ולמען האמת, לרגע אחד, האיחול הזה פעם אחת בשנה באמת מרגש. כי בין שגרת היום העמוסה, הימים הבלתי נגמרים, המחשבות, הטרדות, האהבות יש רגע אחד בשנה בו מותר למתוח קו ולהתחיל מחדש. וזו כנראה התשובה לכל השאלות. לשמור את כל שהיה טוב ויפה בשנה שחלפה, ולהעביר קו ולהשאיר מאחור את כל מה שלא. בלי לשאול הרבה שאלות, בלי לחפש תשובות עמוקות מדי, פשוט לקום מחר בבוקר עם שיר חדש (של שנה חדשה) בלב.

המילים הגדולות של החודש הזה בסופו של יום הופכות למעשים קטנים בדמות אבא שמביא סלי שוק עמוסים במטעמים, מפגשים עם חברים טובים, השקת כוס לחיים עם משפחה אהובה. כך מילים כמו חשבון נפש הופכות לבקשת סליחה מחבר שנפגע השנה, וחשבון נפש הופך למבט לשמיים וחיוך על כל מה שיש לך כאן סביבך על האדמה. בסופו של יום הסיפור הזה כנראה די פשוט, לכל שאלה יש תשובה – קוראים לה מעשה.

שתהא זו שנה מלאת מעשים טובים.

הצדיק שלי

לכל אחד יש איזה חבר או מכר צדיק. אחד כזה שתמיד יקום שזקנה תעלה לאוטובוס. אחד שיעזור לעיוור לחצות את הצומת במעבר חציה, אחד כזה שתמיד מתנדב…. נו החבר הצדיק. זה שלא משנה כמה אנחנו בסדר, הוא תמיד קצת יותר. לצדיק שלי יש זמן להתנדב כל יום שלוש שעות על הבוקר כשאני ממהרת לעבודה, הוא תמיד עם חיוך על הפנים ואצלו תמיד הכל הכי טוב.

הצדיק שלי בכל שנה לקראת כל חג מבשל ארוחות מלכים לנזקקים. לא ל2-3 אנשים, אלא לעשרות משפחות שיודעות שהצדיק ועוד חבורה של צעירים (גם הם עונדים תג צ') נאספים כמה ימים לפני ראש השנה ופסח, דואגים שמספיק אנשים יפתחו את הכיס והלב ויתרמו למפעל כפי יכולתם, מזמינים מצרכים, ומתייצבים ל-24 שעות בלתי פוסקות של קילוף תפוחי אדמה, פילוט דגים טריים, ושטיפת ירקות שהגיעו הישר משוק מחנה יהודה.

הצדיק הזה מנצח על מלאכה שמתחילה ברשימת מכולת ומסתיימת בארוחות מלכים שלא היו מביישות את ארקדיה (ואצלו אפילו יש תעודת כשרות…)

יש אנשים כאלה, שמסיימים מבצע של 48 שעות שרק מהמחשבה עליו אני מתעייפת והם מחייכים ונראים כמוכנים לצאת לריצת בוקר. יש משהו אצל הצדיקים האלה שזורם בעורקים קצת אחרת מכל בני האדם. הם ממקמים את עצמם קצת אחרי הנתינה לזולת, הם מאמינים שכשעושים טוב, הטוב חוזר אליך והם יודעים שיש תפקיד חשוב לכל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו (למרות, רוב הצדיקים שאני מכירה אפילו לא מאמינים באלוהים).

הצדיק הזה הוא כנראה האדם היחיד בעולם שמסוגל להוציא אותי מיום עבודה עמוס כדי לחלק מזון למשפחות ירושלמיות ערב לפני ראש השנה. כך, במשך השנים האחרונות רוח החג משתלבת אצלי בזכותו עם רוח של נתינה ועם מעשה קטן וטוב שממלא לי את הלב גם ימים רבים לאחר מכן.

יש המון צדיקים כאלה, הם האנשים שמסתתרים מאחורי שמות העמותות, הם הלב הפועם מאחורי טבלאות אקסל של רשימות מתנדבים. הם דואגים שלעוד כמה אנשים יהיה חג שמח.

הצדיק שלי יהיה גם השנה עוגן בפעולת ארגון עזר מציון בירושלים   www.ami.org.il , אני אהיה שם כדי לעזור ומי שמוכן להיות צדיק (גם אם רק במובן הוירטואלי) מוזמן להעביר את זה הלאה.

יתקבלו בברכה חברים שמוכנים לתרום (אפילו 100 ₪)  או להתנדב ולחוש מקרוב איך מילים כמו "אהבת הזולת" ו"ערבות הדדית" הופכות מעשים כשארגז מלא כל טוב מגיע עד דלת הבית של זוג קשישים שהשנה שלהם תתחיל (לפחות תתחיל) בחיוך 🙂

רוב הצדיקים (התורמים והמתנדבים) מקבלים תג צ' אצל מירב (צדיקה בכירה ב'עזר מציון')

 052-4391074, אתם מוזמנים לנסות…

עכבר העיר ועכבר הכפר- כביש מספר 1

הדרך בכביש מספר 1 מתפתלת. מאזדה 2 קטנה מלאה בכל טוב, נרגשת לקראת המעבר לדירה חדשה בתל אביב. שאנן צועק לי מהרדיו  "תל אביב, אני מגיע" ואני איתו, זונחת את הקדושה שליוותה אותי מזה 26 שנים ומגיעה לעיר הגדולה.

נכון, ירושלמים רבים עשו זאת לפני ויעשו זאת כנראה אחרי, אבל  עבור כל ירושלמי הרגע הזה, בו הוא הופך להיות מ"ירושלמי גאה" ל"תל אביבי מן המניין" הוא רגע מכונן. יש משהו מבגר ברגע הזה, החלטה אמיצה לקפוץ לעולם האמיתי ולעזוב את החממה הירושלמית.

היכולת להפוך מאינדיבידואל ירושלמי לחלק מהמון הצעירים התל אביבי דורש הבנה מהותית שבסופו של דבר, כולנו די דומים…

ההגירה החיובית לתל אביב או השלילית מירושלים מציגה בצורה ברורה את סדרי העדיפויות שמציבים בפניהם פרנסי הערים והתושבים. ועם אופי העיר מגיע גם אופי התושבים. אלה המחפשים בעיר גם תרבות, איכות חיים וחוויה ולא רק כתובת למשלוח מכתבים.

26 שנים בעיר הקודש, 4 מהן בנסיון להשאיר צעירים בירושלים לימדו אותי שעיר צריכה לתת לתושבים שלה את הבסיס לחיים סבירים (עבודה, דיור ותחבורה).  כששלושת אלה קיימים במקום השאר קורה מעצמו. מגיעים יזמים ומקימים מפעלי תרבות, צעירים יוצרים נשארים בעיר ומביאים ביקורי אמנות להנאת התושבים, אנשים מתפרנסים בכבוד ויכולים לצאת לבתי קפה מדי ערב. צעירים צריכים עבודה להתפרנס ממנה וקורת גג. הם עם מספיק אנרגיה ומוטיבציה ליצור את כל היתר. וכזאת היא תל אביב.

אני כבר בנתיבי איילון, מרגישה את ההבדל הראשון בקבלת הפנים של עיר האורות. לירושלים עולים, הרכב מתעייף, קשה היא העליה לירושלים. את פניך מקבלים בה הקברים הלבנים בבית הקברות העירוני 'גבעת שאול' – כאילו לוחשים: "זכור מאין באת ולאן אתה הולך", וכאן, בבירה התל אביבית מקבלים את פני מגדלים גבוהי קומות, ונהגים על 120 בכביש שטוח ורווי שלטי חוצות שמזכירים שכל החיים לפנינו.

מזג האוויר נעים, והשמיים בהירים, אפילו פקקים אין היום (אבל זה רק כי הגעתי בשבת). משהו בעיר הזו מכניס אנרגיה אחרת לבני האדם. ואולי העובדה שכולם כאן צעירים מכל קצוות הארץ הופך את החוויה לקלה ופשוטה הרבה יותר.

אז נכון, יש את עניין יוקר המחיה בעיר הזאת אבל זו מחלה שאופיינית גם לעיר הקודש. לפחות כאן שכר הדירה כולל ים במרחק הליכה…

תל אביב משחררת מהמגיעים אליה את הדאגות, משאירה בפיתולי כביש מספר 1 את הטרדות ומפנה את תשומת הלב לכאן והעכשיו. היא מקבלת אליה את כולם. בלי יוצא מן הכלל, לא מבקשת מהם להשתנות, לא נותנת להם כללים מחמירים לחיות לפיהם. היא מעניקה להם בסיס ליצור בו את החיים הנוחים להם – כל אחד בדרכו שלו.

תל אביב היא מכלול של חיים בין גדרה לחדרה של אנשים שמחפשים לחיות את חייהם לפי דרכם, בלי להיות מישהו אחר, במקום שמציע הכל מהכל ולך נשאר רק לבחור. אמנות, תרבות, ספרות, מדע, חיי לילה, היי טק, נגרות, ים, ספורט, אופנה, אוכל  או אף אחד מאלה. לא חשוב מי אתה או מה אתה עושה, יש כאן פינה שמתאימה לך.

שבועיים בתל אביב, עדיין לא שיניתי את אזור המגורים בעריה (מודה…). בכל יום מגלה קסם חדש. בשבע בבוקר רצה בטיילת צ'ארלס קלור, נהנית מהריח של הים, ממשיכה את הסיבוב דרך נווה צדק שמתעוררת לעוד בוקר מלא תיירים. בתשע,קפה קצר בלב פלורנטין כדי להתחיל את היום, בערב בשדרות רוטשילד או בבוגרשוב עם חברים טובים מירושלים שמצאו את הפינה שלהם בתל אביב. בשבת, בחוף גורדון. קפה של אחרי צהריים במתחם התחנה, ושישי בבוקר בשוק הפשפשים.

את האהבה הגדולה שלי לעיר הקודש אני שומרת לסופי השבוע, ולמסלול הריצה הקבוע שעובר בשדרות ירושלים בעיר האורות תל אביב.

לעוף על המיליון

בריאליטי של חיינו, סוגרים עכשיו כבישים לקראת הפגנת המליון. הכל יחסי כאמור, אם איזו מהפכנית סינית היתה מחליטה על הפגנה והיו מגיעים רק מליון איש כנראה היא היתה מתבאסת.. אבל כאן, במדינת ישראל, אם למעלה מ10% מהאוכלוסיה תגיע לכיכר המדינה (או כיכר הסוס) אנחנו את שלנו עשינו..

אז על מה מוחים ? אני לא יודעת. באמת שלא. עדיין לא החלטתי למה אני יוצאת עוד שעתיים מהבית, ובמקום ללכת לישון, צועדת בראש מורם לכיכר המדינה. בהתחלה חשבתי ללכת "בשביל להזדהות" עם מחוסרי הדיור, אחר כך רציתי לתמוך בסטודנטים (שהרי לא מזמן גם אני הייתי שם), מצד שלישי גם השוטרים צריכים תמיכה ונשות השוטרים בכלל עשו לי את זה. הציבור היחיד שעדיין לא הצלחתי להתחבר למחאה שלו הוא מחאת ההורים על "יוקר החיתולים", אבל זה לא באשמתם – זו אשמתי…. בינתיים….

אז על מה מוחים? איך קרה שבמדינת ישראל 2011 אנשים מוכנים לוותר על הריאליטי הטלויזיוני ולצאת לעצב את המציאות של חייהם? או יותר נכון מה לא קרה? מה שלא קרה עד עכשיו הוא שלציבור החילוני בישראל אף פעם לא היתה קהילה של ממש. כולנו היינו עסוקים כל כך בלהיות אינדיווידואליסטים ששכחנו קצת את הכוח של ה'ביחד'. כל אחד היה עסוק בחלקת האלוהים הקטנה שלו ששכחנו שלשנות באמת אפשר רק ביחד.

שכחנו שיש כוח ללכידות, ואחידות (לימדו אותנו את זה בצבא, אבל זה נשכח איפשהוא בין הטיול לדרום אמריקה להזיות בהודו) . שכחנו ערכים שהיו פעם לחברה החילונית במדינת ישראל (רעות, ערבות הדדית). אבל משהו, משהו גרם פתאום להיזכר. להבין שביחד אפשר גם אחרת. חלק מהציבור זכר, הציבור החרדי בישראל יודע היטב שכוחו הוא הביחד שלו. שכשאחד נופל כולם שם כדי לעזור וכשרוצים להשיג משהו יוצאים, אלפים ורבבות לרחובות (הם הלכו עד הסוף עם הקטע של האחידות ואפילו יש להם מדים ..)

קרה משהו בחודשיים האחרונים, משהו שהתבשל הרבה לפני וכנראה ישפיע קצת אחרי. כמו לכל מאבק, גם למאבק הזה יש 2 חלקים – ההמון ברחובות והפרקטיקה שנחקקת בדלתיים סגורות. והפרקטיקה מטבעה קצת יותר איטית והרבה יותר בירוקרטית. השינוי האמיתי במדינת ישראל יגיע עוד שנה, או שנתיים (תלוי בבחירות, ביאיר לפיד, בהצבעה אל מדינה פלסטינאית – מחק את המיותר)

אבל עכשיו יש חלון הזדמנויות שקורא לתושבים לזעוק את זעקתם. וכל אחד יכול לזעוק, מאיפה שכואב לו, בלי סיבה אמיתית או עם סיבה מוצדקת מאד – זה הכוח של הפגנת המליון. העובדה שיש מקום בעולם, בו כל יהודי (וגם לא) יכול לעמוד בכיכר (המדינה- לא סתם) ולזעוק. יש משטרה שתשמור על הסדר, יש אמנים מובחרים שינעימו את הזמן, יש דורות של אנשים- מייסדי המדינה, הורים וילדים, חיילים וסטודטים שאכפת להם. מקום אחד במזרח התיכון בו לא מדכאים הפגנות, ולא מפנים מפגינים ביריות. זה הבית שלנו.

כן ב' זה בית ומ' מדינת ישראל.

לא חשוב כמה אנשים באמת יגיעו הערב, העיקר שיהיה מסוק של ערוץ 2 שיצלם את כיכר המדינה מלאה עד אפס מקום בריאליטי של החיים.

אז עזבו תירוצים, והאשמות, ויו טיובים על טייקונים או על מרגול. בואו לרחוב מכל סיבה שהיא. מי בשביל לעשות ג'וגינג, מי בשביל להכיר אנשים חדשים ומי בשביל לזעוק "העם רוצה צדק חברתי" – זה הכוח של ההפגנה הזו. ומחובתינו, לכבות עכשיו את הריאליטי  בפלאזמה הביתית ולעוף…. לעוף בגאווה גדולה על המיליון!