זה זמן חרם

דנה כבר לא אוכלת דנונה, היא מחרימה את תנובה עכשיו, תמר לקחה פסק זמן מעלית ומשה התחיל לנסוע הבוקר על קורקינט, הוא מחרים את דלק. אז שוקולד אין, על יוגורט מוותרים והאמת שכחלק מתוכנית הדיאטה להתחיל ללכת ברגל במסגרת העליות החדות במחירי הנפט נשמע לי כמו תוכנית אימונים לא רעה בכלל.

היתה מחאה ועכשיו יש חרם. חרם הוא טרנד של חורף כמו שאוהלים בקיץ הם טרנד. ועכשיו עם ישראל (שכבר די הרבה שנים טחן טעמי, מקופלת ופסק זמן במבצעי שלישיות כאילו כל פירמידת המזון של מאסלו מבוססת על פולי קקאו) עסוק בחרם. זה טרנד נחמד לחורף, הוא פאסיבי. יש בו מעשה בחוסר המעשה. ויש בו גם סוג של נחמה, כי שוב, לפחות בעולם הוירטואלי בו כל יום עולה מייל שנאה חדש תחת הכותרת: המוחרם התורן,וכשכולם ביחד לא אוכלים מילקי יש על מה לדבר.

חרם היא מילה קשה, שמוכרת לרובינו מגיל ההתבגרות (מי בצד המנצחים ומי בצד שלא מוזמן למסיבה) וכך גם תקופת החרם הצרכני שאופפת את מדינת ישראל, מהווה צעקה בועטת בגיל ההתבגרות של מדינה בת שישים ועוד קצת. ככה זה כשמתבגרים, פתאום קם עם בבוקר, והחליט שהוא לא פרייר והתחיל ללכת. הדיר רגליו מרשתות השיווק הגדולות, הבין שאפשר לפתוח את הבוקר בבריאות גם בלי אקטימל והבין ששוקולד הוא ממתק (משהו טעים וקטן) ולא מוצר שצריך לעלות יותר מכיכר לחם שמספיקה לארבעה אנשים.

אז אחרי הSMS ה-20  מלא בפטריוטיות שהסביר לי בבירור למה כבר לא סקסי לקנות מסטיק עלמה נפל לי איזה אסימון (וסליחה לכל הקוראים הצעירים שלא יודעים מה זה, זה הרבה פחות נורא מאשר נפל לי האייפון). הצרכן הישראלי התפקח והחליט להפסיק לשלם על עטיפה ולהתחיל לשלם על מוצר. נמאס לו שמוכרים לו חוויה של טעם משכר עטוף בשלוש יפיפיות כשמדובר בארטיק והשיווק של תנובה שחורט על דגלו "לגדול בבית ישראלי" נשמע לא כזה אותנטי כשבית ישראלי אחד נמצא בוילה ישראלית בסביון והשני בדירת חדר ישראלית עד מאד בדימונה.

נמאס לנו קצת, לייפות את המציאות, יש איזה שלב בחיים שרוצים קצת אמת אותנטיות. ואין לנו שום בעיה לשלם על אותנטיות, אבל אין שום צורך לשלם גם על העטיפה שזועקת "כדאי לך", "אתה צריך", "אתה מוכח", בא לנו ששוקולד יהיה רק שוקולד ולא חוויה של כל החושים מלווה בנצנצים וצלצולים.

אז שמייח עכשיו ב"בית הישראלי של מדינת ישראל", הוא עובר תהליך התבגרות ובא לו קצת למרוד. וכמו כל גיל התבגרות בעוד כמה שנים נספר לילדים שלנו שפעם, כששלחו SMSים במכשיר מגושם שנקרא איפון, אמא ואבא לא הסכימו לקנות מילקי והחרימו את פז. יצטרפו לסיפור מילות גבורה "חינכנו אותם", "עשינו להם בית ספר" ו"לא היינו פריירים" (ככה נשמע חרם צרכנים בפרספקטיבה של 20 שנה). הם, יגידו שהיה פה שמח לפני שהם נולדו ושטראוס תוציא מהדורה נוסטלגית של מילקי למען הדורות הבאים ולתפארת מדינת ישראל.

אחת הפרסומות שאני הכי אוהבת מדברת על הבית הישראלי הזה, היא יצאה לפני שנתיים בערך (כשתקציבי הפרסום במדינה עוד איפשרו לייצר בית בצורת אבטיח), מעניין איך הפרסומת הזו היתה נראית היום.

מודעות פרסומת

חכמי חלם ורבני חוק טל נפגשו בגן עדן…

החלק המעניין ביותר בביטול חוק טל שחצי עולם מצייץ עליו ברגעים אלה ממש בפייס ובטוויטר הוא האם דני, שמוצב בדיוק עכשיו בגבול עזה כשהפלאפון שלו מופרד מהסוללה (כדי שעבדול לא יוכל לסדר לו מפגש עם חוק מרפי) שמע על ביטול החוק?

האם טובי בנינו שמגנים על הגבול בצפון הקריר שהישיבה האחרונה שלהם היתה בתום השמירה האחרונה (ולא כתירוץ ללמה לא לשמור) בכלל הספיקו לפתוח YNET ולשמוע שיש עוד כמה "טובי בנינו" שעומדים לקחת חלק.

יש חוקים כאלה, בממלכת חלם, שמנסים (באמת ובתמים) לעשות טוב, אבל איך לאמר, בשפתם של הכיפנים (שאני אישית מעריכה ואוהבת ברוב המקרים), חוק טל הוא מקרה אופייני בו הדרך לגיהינום רצופה פטורים מאבט"שים ותורנויות מטבח.

הדיון הסוער בחוק טל החזיר אותי היישר אל הטירונות (שלמרות שתורתי ואמונתי דוגלת בזה שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות) התרוצצתי בה עם מימיה וכובע טמבל וקמתי באור ראשון של שחרית להנפת הדגל.

וכאן כנראה מתחילות הבעיות שלנו (ולא אני לא מדברת על בעיות הדיור, בעיות הרווחה והבעייה החדשה של פסק זמן, טוויסט ועלית- בדיחה שמוצתה עד תום בכל מדיה חברתית אפשרית). אני מדברת על זה שבמדינה הקטנה שלנו יש שני מחנות שלכל אחד קודקס חוקים משלו. יש חוק טל ויש חוק גיוס חובה. ואיך למען ה' הטוב (והוא טוב בעיני) שני החוקים האלה יכולים לחיות יחד?

אז מתוך סקרנות, הלכתי לקודקס החילוני המודרני, הספר יודע הכל בעולמנו המודרני, התורה והגמרא של 2012- ויקיפדיה. אבל גם שם יש תסבוכת, כי מאז שנחקק החוק הוא לא מומש כמו שצריך, וגם לא בוטל, רק היו דיונים, ואזהרות, ויש אפילו אשמה. אשמה אחת ברורה שעומדת למשפט – המדינה.

המדינה לא השכילה ליישם את עקרונות חוק טל ולכן הוא נכשל. וזה הרגע המביך שבו צופים במסך מול ויקיפדיה שוב (בחצי בלבול, חצי תמיהה כי משהו פה לא ברור). כי אם יורשה לי לשאול (אבל בשקט – כי חוק ההשתקה עוד משפיע עלי ולהסתבך עם "מדינה" זה לא משהו): איך יכול להיות שהבינו לפני שש שנים שהחוק, איך נאמר לא משהו בכלל (ואם נדייק פוגע בכבוד האדם), הוא עדיין תקף (עד אוגוסט לפחות)?

מי הדובר של המדינה הזו? מי מגן עליה? מי מייצג אותה? ולמה? למה אבינו שבשמיים ובארץ, לא השכיל לסייע למדינתנו הקטנטונת לחדול ממעשה החלם הזה עד היום? בשילוש הקדוש בין המדינה לאלוהיה, הצליחה היום השופטת בייניש בסיוע חמישה מלאכי שרת להחזיר קצת שכל למדינת האמונה וכבוד לטובי הבנים שישמעו על ביטול החוק עוד יומיים, כשיגיעו הביתה אחרי שבוע מפרך לשבת של שלום ומנוחה.

ירושלים של מעלה, למטה

פעם בשנתיים שלוש, ירושלים לובשת לבן. תוך כמה שעות הקושי הירושלמי, זה שטומן בחובו שלושת אלפים שנים בערך נמוג אט אט ומפנה את מקומו לירושלים של מעלה שקופצת לבקר בין שכונת קטמון לפסגות הר גילה. משהו בעיר הזו צמא לשלג כל שנתיים או שלוש. הירושלמים צריכים להרגיש לכמה רגעים שהמצור (ההוא שהירושלמים של פעם) סיפרו עליו מגיע שוב לבקר.

זה מתחיל שבוע לפני, כשדני רופ מודיע חגיגית שבסוף השבוע ירד שלג. מה שמוציא את אמא שלי ועוד כמה אמהות משכונת גילה לסניף הקרוב של 'רמי לוי' כדי למלא את המזווה בכל טוב. כולם מדברים על השלג (הרבה לפני שהוא בכלל חושב להגיע). שלג מסמל חדשות טובות, תום וטוהר שבשגרת היום של ירושלים, בין סגירת כבישים בשבת, הדרת נשים ביום חול ואוטובוס שרוף ביום גשום לעיתים קצת נעלמות. חדשות טובות בעיר ירושלים, זו שביום יום עיני כל העולם נשואות אליה ועינייני דיומא משכיחים את יופיה והדרה.

השלג של ירושלים מוציא סופרים, ומשוררים ליצור, נותן השראה לילדים ויוצר פקק תנועה ענק של תל אביבים שעולים לעיר הקודש כדי לראות שלג. יש משהו בשקט הזה, במראה הקר שאוגר כל קול ומקפיא את הזמן שעושה לנו טוב. יופי פלאי שמצליח להוציא את אותו  החיוך בדיוק מילד בן שבע או זקן בן שמונים.

שלג בירושלים הוא סוג של אוקסימורון שמשלב בין קלות וכובד, רוגע והתרחשות, שלווה וסערה ולכן הקסם שלו והציפיה אליו טבועים בליבו של כל ירושלמי. וכשהשלג יורד? יוצאים מהבויעדם בקבוקים חמים, סוודרים ירושלמים, דייסת קוואקר, רדיאטור, כובע צמר, מגפיים ושלל מוצרי יסוד שיש באיזשהוא ארון לכל ירושלמי. הפשטות שיש רק בירושלים, זו שמחברת לבבות ולא רק אנשים.

 הבוקר בו מתעוררים אל ירושלים לבנה ומושלגת הוא יום של חג, שמחה אמיתית שמשתקת ליממה (בערך) את העיר. למרות צי המפלסות, והודעות ההרגעה של הרשות המקומית, כל ירושלמי יודע ששלג מסדר יום חופש אחד, בלתי צפוי (אך מעורר ציפיה) באמצע החורף. ולציפיה הזו שותפים כל תושבי ירושלים על גווניה השונים. ציפיה משותפת אחת שלא גוררת שום חילוקי דעות על טוב ועל רע, על נכון או לא נכון, על אמת ושקר.

 משהו גדול מהחיים שמכסה חומות הפרדה, תווי רישוי שונים, ומעמדות חברתיים, שהרי מתחת לשלג הבית ברחביה ושכונות הפחים של מזרח העיר נראות בדיוק אותו דבר. בלובן חגיגי שמוציא את ילדי כל שכונות העיר להתפעם מהטבע.

 ירושלים יוצאת לחופש, וקשה לעיר כבדה כמו ירושלים, להסיר את צריחי מסגדיה, ופעמוני הכנסיה, ולהתיר להם ולכיפות בתי הכנסת להפוך להיות כאחד (רק ליום אחד כמובן). ואז, השלג מפשיר וירושלים (שכמו הירושלמים לא כל כך אוהבת לצאת מהשגרה) חוזרת אל עמל יומה ואל פעילותה. עם רכבת קלה, וקולות מואזין בבקרים, עם קווי הפרדה ומאבק מתמיד להשאיר כמה צעירים חילונים בירושלים, ועם זיכרון מתוק של שלג שמזכיר כמה יופי, שלווה ורוגע יש לעיר הזו להציע אם רק עוצרים את השעון לרגע קט.

בתור ילדה של שלג 92, אני ממריאה מחר לעיר הקודש, עם ציפיה אמיתית להתעורר לבוקר לבן שיביא איתו הרבה תקוה לירושלים של מטה.

סמס לי תחושה או "נו, מה כתבת לו?"

בספורט הלאומי המודרני, תקתוקי המקלדת או הטלפון הנייד מעלים את היכולת לבטא רגשות לרמת אליפות של ממש. התרגלנו לדבר ב 🙂 , לחשוש מ?!?1^%#$%# ולבכות מ:( . שלוש נקודות גורמות לנו להרהר, כששולחים שלושה סימני קריאה אפשר לרגע לשמוע את הצעקות של האדם שמעבר למסך או לאיפון. התקדמנו שנות אור אל עבר הטכנולוגיה המודרנית וחזרנו שנות דור אחורה לשילוב בין יוני דואר לצופן מורס.

העסק מסתבך כשמדובר בנערת חן שיושבת ומחכה שהאביר (רכוב על מאזדה 2 לוחם באיפון 4) יחזיר לה SMS. הצלצול הזה, שבנות מחכות לו שעות, ומועדוני "מחזירות תשובה מוסמכות" חיות בשבילו, הפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום יום של חיינו.

יש משהו במסר הקצר הזה, התמציתי והמדויק שנוגע לנו בלב לא פחות ממכתב אהבה בן ארבעה עמודים או שיחה טלפונית מהסוג הקונבנציונלי. הוא יכול באותה נשימה להעלות חיוך רחב על השפתיים ("הלכת כבר לישון מותק?") ובאותה מידה להקפיץ את הפיוז ולהצדיק קללה עסיסית ("ערה?"). הוא יכול להיות הכי אישי ואנושי ("יקרה שלי, אני בפגישה כבר מתקשר 🙂 ") והכי קר והמוני ("אתקשר מאוחר יותר"). וכמו בכל אמצעי שיחה, גם כאן יש משוררים ואנשי מילים ("מי אוהב אותך יותר ממני"), יש את המקצרים ("O.K.") ויש את אלה שיוצאים מהקשרם ("לא הבנתי את ההודעה האחרונה").

יש גם את אלה שלא צריכים הרבה מילים ( :-), ;), חחחחחח, ………….) אלה אותם אנשים שבעולם האמיתי פשוט עומדים ומצחקקים מכל דבר שתגיד, תמיד. ולמען האמת, בשביל הקבוצה הזו, אני באמת ובתמים שמחה שהמציאו את הSMS, כך לפחות אפשר בנונשלנטיות פשוט להתעלם.

כשהיינו קטנים לימדו אותנו אנגלית, ונתנו לנו עוד כלי לתקשר עם העולם, אצלי בבית האמינו שגם מוזיקה היא כלי וכך מצאתי את עצמי מנגנת על פסנתר וחליל צד בגיל שש. כתיבת SMS היא מלאכה שבעולם המודרני שווה קורס מזורז לא פחות מאשר השפות המוכרות לנו. גם כאן, יש מאותגרים, יש מגמגמים ויש את אלה שמדברים את השפה על בוריה ומייעצים לחבר'ה (סליחה, מייעצות).

כאשת מילים, אחת ההנאות הגדולות שלי היא "לייעץ" (יעוץ מלומד) מה לענות לו. השאלה 'מה לענות לו' מאפשרת להיכנס לתוך ההתרחשות (כמו לכתוב כרטיס ברכה למישהו שלפני רגע לא הכרנו ופתאום אנחנו מכירים). כל אחד משליך מעצמו על הSMS שהופך להיות שעטנז של המילים של זאת שמכירה את הבחור, עם כמה מילים של החברה שאיתה היא באה להתייעץ ועוד כמה תוספות מההיא שעובדת עם החברה שאיתה היא באה להתייעץ שממש במקרה הכינה מוזלי באותו רגע דרמטי במטבחון של המשרד.

הוא (המסכן שקיבל SMS מתחוכם לאללה) מההיא (שביום יום איך נאמר… לא בדיוק יונה וולך) לא מבין מה קרה, איך קרה, ומה למען ה' הוא אמור לענות ?^$@$#^&**)?!!!!!%^&*)

אז הוא מסתובב סביב עצמו (כי לו אין 5 חברים פנויים רגשית על כל SMS) ועונה "סבבה". היא, עוד רגע קופצת מהמרפסת והוא ממש לא מבין איך מסמיילי מחייך לפני שעה הפכה עלמת החן ל 😦 .

והSMS ממשיך לפייס, ולמערכת המצייצים בכל פלטפורמה בכל העיר. והיא עדיין חושבת איך לנסח במילים, תחושות כל כך פשוטות של אנשים שפעם, כשלא היה SMS הסתכלו אחד לשני בעיניים ואמרו את אשר על ליבם. ועד שהיא תכתוב, הוא יכנס לפגישה, והיא לא תבין למה הוא לא עונה. ואחרי הSMS השני של סימני השאלה היא תסגור עם עצמה סימן קריאה ברור- ותסיים את הסיפור. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין בו מילים? פשוטות כאלה, כנות.  וגם אין בו כפתור UNDO שירגיע את העלמה וישאיר קצת חן לפני שהיא זורקת לו את הדברים מהדירה…

בהתכתבות שנקראת החיים בין שורת "מה ניש?" לשורת "ביי'וש" יש כמה תחושות שלא יכולות לעבור דרך מכשירי הפלא הטכנולוגיים. הם טבועים בנו כבני אדם, ועוברים בתקשורת פלאית של מגע, ומבט. מרוב מהירות היום יום, שכחנו מהם קצת. שמישהו ישלח איזה SMS תזכורת בשמם… 🙂

הבייבי שלי

אנשים שמפחדים להביא ילדים ממציאים לעצמם "בייבי" . ה"בייבי" הזה לא אנושי, זה גומר פי 5 יותר שעות מילד ואף פעם הוא לא יקרא לך בשם חיבה. מפחדים , כנראה שזה מתחיל שם , או אולי מזה שהם בטוחים שזה מה שצריך (אחרי שהם מיצו את כל יתר הסופרלטיבים בהגשמת העצמי). הם מסובבים סביבם חמישה אנשי צוות , רותמים אותם למטרה נעלה, קוראים לה בשם , כותבים לה DNA, שבנוי חצי מהגנים של עצמם וחצי ממה שהם תמיד חלמו להיות. בהתחלה חרא. למה חרא? ככה, כי גם לבייבי הזה קשה לצאת לאוויר העולם, לנשום חמצן בכוחות עצמו ולהתנתק מהחבל הזה שמאכיל אותך 24/7. אז הם משכנעים את עצמם שכל ההתחלות קשות, שעוד יהיה בסדר ושכמו לכל "בייבי" גם לבייבי שלך יש המון פוטנציאל. יש רגעים בדרך שאתה כבר כמעט מוותר, שבא לך לתת אותו לאבא אחר, שמישהו אחר יסביר בעיקר לסביבה למה הוא עדיין לא מספיק…

ואז, בלי התראה מוקדמת (ואפילו ביום די גרוע) הוא פתאום מעלה לך חיוך על השפתיים. פתאום הבייבי הזה תופס צורה כזו , שמבדלת אותו מכל שאר הגלמים שמשחקים בארגז החול שלו, הוא מקבל לאט לאט איזו מן זהות ייחודית אופיינית רק לו. והלב שלך מתמלא ברגש עילאי כזה חם, ומציף שאפילו הצחוק שלך נקטע מהתרגשות. ברגע אחד זה מוסיף לביטחון העצמי שלך את כל ה"ידעתי שזה יבוא" , "לזה בדיוק ציפיתי", "אני אמרתי לכם".

 כשהוא בן שנה בערך אתה מאד מזוהה איתו, אתה זה הוא , הוא עוד לא מדבר לבד ולכולם נורא ברור שהכל בגללך (או בזכותך – איך שיבחרו ), כשהוא עושה גראפס כולם מוחאים כפיים, כשהוא מצליח כולם שם כדי להזכיר "הבייבי הזה הוא העתיד שלנו! ", כשהוא נופל הסביבה סולחת, וכשהוא מצחקק כולם בטוחים שהוא הבייבי של כוווווווווווווולם!

הוא גדל היצור הזה, ועם הזמן הוא תופס עצמאות , בייבי בכל רמח אבריו קם בוקר אחד, מחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת. הלו? לאן ללכת ? אתה הבייבי. הבייבי שלך תופס תאוצה מזנק מקפץ מסתובב  משתלט מתגלגל מתרומם מזדקף. כמה שהוא מוצלח, אתה כבר לא עומד בקצב. הוא יודע הוא מבין, הוא שלך, הוא של עצמו , הוא שלהם – של כולם. לכל אחד יש עצות חכמות ותורה ומשנה וגמרא שגמרה את הדיון בו , ומי שואל אותך יותר? ואתה עומד בצד קצת מגומגם "אבל זה שלי", "זה הבייבי שלי". ומן הצד עומדים נדהמים כל אותם הקרובים רחוקים בביקורת קרירה מעלים על שולחן המנתחים את הבייבי שלך. בלי כפפות, בלי תנאים סטירילים , בלי סנטימנטים , עם זמן מוגבל , לדיון מוגבל , של אנשים מוגבלים שעומדים לקחת לך את בנך , יחידך אשר אהבת ולהעלות אותו, על קידוש מי ולשם מה?

בצער רב וביגון קודר הם יוצאים מיום דיונים סוער ומודיעים, נפטרת.

נפטרת ממנו, לקחנו לך את הבייבי. הוא עכשיו של מישהו אחר, אנחנו נדאג לו. "תודה… מה עם תודה ?" אתה שואל את משב האוויר שנשאר בלכתם. "מה הלאה?" , "מה יהיה עליו ?" מה יהיה עליך.

ילדים שמפחדים לגדול יוצרים לעצמם בייבי. הם ממציאים איתו את עצמם בכל בוקר מחדש, חולמים דרכו עוד חלומות, לומדים איתו עוד שפות, שרים איתו עוד מנגינות של הילד שיחיה בהם תמיד. וכשהוא הולך, משהו בהם הולך איתו ומשהו חדש נולד. זה דומה קצת לשיר על נורית. זו שלקחה את התפוח , את הפרח זרקה בחצר והלכה לה לשחק- עם בייבי אחר…..

* הקטע הזה נכתב לפני שנתיים בדיוק, בזמן אחר, מקום אחר. הוא ממציא את עצמו מחדש עם סיפורי חיים חדשים, התחדשויות וכמיהה אמיתית של ילדים לדבר הטוב הבא. כנראה שזה בדיוק היופי, להמציא ולמצוא בכל יום מחדש את הפסגה הבאה בלי לשכוח לרגע את הגבעות שמתרחקות מאחור והיו פעם בייבי לתפארת.