אחת לכמה שנים מגיע אבו מהשמו לביקור. הוא אחד מול מדינה גדולה שפעם קראו לה אלמוני ופלונית. אלמוני היה חלוץ ופלונית כנראה פולניה, עם אבו מהשמו הם לא הסתדרו אף פעם. השנים עברו, אלמונית ופלונית הפכו עם. מסודר כזה, מאורגן כזה, עם צבא כזה, ובירוקרטיה כזו. ואבו מהשמו עדיין יוצא מדי ערב למטע או לבית הספר, יורה שתיים או שלוש רקטות ומשגע מדינה. הוא יוצא מהסלון וסוללה של כיפת ברזל מיירטת עוד חצי מליון שקלים ומגנה על הדירה הבאה ברשל"צ.

אבו מהשמו למד את זה מאיזה פלמחניק ששכחתי את שמו, שהחביא חומר נפץ בתוך תפוזים ופוצץ גשרים לתפארת מדינת ישראל. הפלמחניק היה סטארטאפיסט, אבו מהשמו הוא הגלאקסי 2. אבל כמו כל חיקוי גם לחיקוי הזה יש לפעמים הצלחות. על קידוש הארץ (שלו או שלנו) הוא זורק מכל הבא ליד. רימונים ומרגמות, פאג'רים וסתם סטטוסים מעצבנים בפייסבוק של ילדים לא שלו במדינה לא שלו. בקרב הלוחמה הפסיכולוגית – אין חוקים.

אחד מול שבעה מליון, ועל כל אחד כזה, עשרות מסבירים, מאות אלפי ממד"ים ורבבות של שרים, עוזרי שרים, פרשנים ופרשני פרשנים ויונית לוי אחת. באולפן של אלמוני ופלונית יש טכנולוגיה וסלולר, והשידור עובר בין רגע מאשדוד לאשקלון ובחזרה לירושלים, מהיר יותר מכל פאג'ר. ובכל תחנה יורים באופן בלתי פוסק מילים. בכמויות ובמינונים שונים, מילים שאפילו המקלט הכי משוכלל לא יכול להגן מפניהן.

אצל אבו מהשמו אין איצטדיון ואין בנק, המסגד נשאר הודות לדעת הקהל העולמית, כשאין מה להפסיד, קל להתנהג בטירוף. אין לו פנים למהשמו הזה, מחר יבוא חדש. על כל אבו מהשמו אחד ירדו לדרום הארץ 100 נכדים של אלמוני ופלונית. מיטב בנינו. חוד החנית של מדינת ישראל. עזבו ילדים קטנים ונשים דואגות ויצאו להגן על המולדת. הם מחכים. גם אנחנו.

חלקם מחכים לשקט, חלקם מחכים לשלום, אלה שהתייאשו ממילים גדולות מחכים רק לתפוס את בנם הקטן ולשיר לו יום הולדת שמח. הצעירים מחכים לחזור לזרועות החברה. אף אחד לא אוהב לחכות. אבו מהשמו הפך בינתיים שאהיד, ל-72 הבתולות כנראה שאין בעיה לחכות. אחרת לא ממש ברור לי למה אדם מוכן להפוך לאבו מהשמו ולזכות בתואר שאהיד במקום ליצור חיים.

אז אמרו שמלחמות לא קורות בחורף, אבל זו מלחמה קצת שונה. היא נוהלה בפייסבוק ואחר כך חברים של המהשמו שלחו SMS. בסוף הם גם הוציאו סרטונים מפחידים (ואותי בעיקר מלחיץ שהם לא מחזיקים תוכנת תרגום במחשב). כשאבו מהשמו ירצה להיות מישהו ישתנה כאן כנראה משהו. ועד אז, נוע תנוע הארץ וכנראה שנועו ינועו טובי בנינו שיצאו לנופשון בעוטף עזה.

הם יחזרו הביתה עם מלאי קללות אל אבו מהשמו, אבל בשקט יסננו גם משהו על געגועים לאלמוני ופלונית שידעו משהו על מלחמות. מישהו, צריך לדבר עם המהשמו הזה. אני בספק אם הוא מבין את באן קי-מון.

*התמונה בחסות: צבא הגנה לישראל שבלי טיפת ציניות הראה איך מנצחים גם בזירה הכי חמה היום – הפייסבוק, איך עדיין לא תרגמו בכמה שפות את שיר נבואה קוסמי?

לפני עשרים שנה עלו וירדו סירנות, הייתי אז בגן הילדים ונהניתי מאד שביום בהיר אחד החדר שלי עם כמויות של צעצועים ובובות עבר לחדר ההורים. פתאום, תשומת הלב של הבת היחיד נמשך לא רק בשעות היום אלא גם בשעות הלילה כולן. ביחד מפחיד קצת פחות. עובדה.

גם אני מדדתי כילדה מסיכת גז (רק לנו המשפט הזה נשמע נורמלי ולכן אחזור עליו) ילדה בת חמש עם מסיכת גז.

מאז עברתי ילדות ירושלמית, בתקופה שמחבל היה מתאבד בערך פעם בחודש. גם אני הייתי שם שעה לפני שזה קרה כמה פעמים. זה תירוץ מעולה לא לנסוע באוטובוס שעובד לי מאז ועד היום.

בצבא הייתי קצינת חינוך אבל הלכתי כל השירות עם M16. פעם, במשלחת לברלין מישהי שאלה אותי "אבל למה?", ויתרתי על התשובה, לא זכרתי איך מתרגמים מסיכת גז ופחדתי שהמחבל המתאבד לא יעשה לה טוב באמצע ארוחת הצהריים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בארצות הברית. זו מלחמה שזכורה לי באופן מעומעם למדי. ניו יורק היתה הרבה יותר אטרקטיבית באותה תקופה. מודה.

כל חיי פותחים לי בקניון את הבאגז' והשומר שואל לשלומי. הציצו לי בתיק אלפי מאבטחים בכל שנות חיי.

אתמול בבוקר ישבתי בבתי הקפה של תל אביב. בשמש, עם הלפטופ, כמו קריקטורה של עצמי ושמעתי על 3 הרוגים בקריית מלאכי. אני המשכתי לתקתק. בערב התחילה אזעקה בתל אביב. כזו שעוברת בחמש שנים האחרונות על אשקלון כמעט כל לילה. אבל הפעם זה היה אחרת. היה גם בום בסוף. מהסוג שאומרים שנפל בשטח פתוח בתל אביב (ואם יש פה שטחים פתוחים למה לא מנצלים אותם לבניה נגיד או לחניה?)

הבום הזה היה בום נפשי יותר מאשר אזעקת אמת. הוא צלצל אצל המון אנשים (בדיוק כמוני) שחיים כבר שנים במלחמה (פעם בירושלים, פעם בקריית שמונה ופעם באשקלון). זה לא חשוב שכל פעם זה מישהו אחר. זה אותו העם היושב בציון.

המקלט סגור, המפתח אצל ההוא, שיבוא מחר, ואם הוא לא יבוא נפרוץ את המנעול. בינתיים נפנה מהכניסה למקלט את האופניים של כל הדיירים (תל אביב' בכל זאת). הפעולה המורכבת מפילה לי גלגל על הראש. בלוק קרח ביד אחת ודברי הרגעה לאבא שכבר מוציא משלחת חילוץ מכיוון ירושלים.

פחד הוא חלק מהחיים. גם אמונה בצבא הכי חזק של המדינה שממציאה את עצמה מחדש ובוראת יש מאין. בתנאים לא תנאים, בלי כל הגיון כמעט, עם רצון להיות עם חופשי.

בוקר תל אביבי, בתי הקפה עדיין מלאים, מתח באוויר. החביתה אותה החביתה, אבל העיניים, תשושות יותר, דואגות יותר. מבינות שאין שום הבדל בין דן לאילת, או בין אם בקריית מלאכי לסבתא תל אביבית. בוקר תל אביבי ובתי הקפה עדיין מלאים. עולם כמנהגו נוהג. פחדים לא עוצרים עולם.

למעשה גם מאז שירת הסירנה ועד היום הכל די דומה. אפילו יאיר לפיד עדיין בפריים (עם קצת יותר שיער שיבה)

watch?v=ywIbmMT6Rfo

בחיים כמו בחיים הכל מתערבב. רגע של צחוק עם בכי, תרבות עם בידור, שקט עם רעש, עומק ושיא השטחיות. כך מצאתי את עצמי פותחת את השבוע בלב ליבו של מרכז התרבות התל אביבי בתיאטרון הקאמרי. בתזזיתיות אופיינית בה אני נוחתת בהצגה בשנייה שהוילונות נסגרים ומחיאות הכפיים מתחילות, השארתי את צרות היום מאחור וציפיתי באהבה לתבונה ולעומק של חנוך לוין. 'אורזי המזוודות' היא הצגה מופלאה שמזכירה ברגע אחד בשקט שרק תיאטרון יכול להכניס ללב שרוב בני האדם עוברים בתסכול ובחוסר סיפוק את החיים על כדור הארץ (לא אנחנו כמובן, רוב בני האדם של חנוך לוין).

ברגע אחד, כשהעולה הפרגוד והאורות נעלמים ומשהו בתת מודע שלנו מוכן לקבל בשקט פתאום בלי שום גימיקים או תפאורות מיוחדות עומדת על הבמה אמת. היא חזקה והיא קצת כואבת. אז בין חמש לוויות, גיבן אחד וקאסט מדהים של כל אלה שהופכים את התיאטרון הישראלי למדויק נהניתי משעה של שקט שהולידה הרבה רעש ומחשבות פנימיות.

אבל במשחק החיים כשנדלקים האורות יש יום הולדת לחברה טובה ואני כבר מחפשת חניה ברחוב הארבעה (שזה חצי טרגדיה בפני עצמה אבל זה לפוסט אחר). באמצע הלילה אחרי שעה של נחת רוח אני רואה נחיל אנשים מתגודד ושתי נשים שקוראות את לאישה מצד לצד (וגם מלמטה למעלה) עומדות בפוזת המפק"צית שלי בטירונות וצועקות "יש פה איגור?", "דניאלה? דניאלה פה?" . בין לבין יש אדם גדול מאד שלוחש להן באוזן (ומהתיכון אני לא מבינה איך אדם ששמו זועק לפניו יכול ללחוש) ואז נכנסים רמי ודודו (הם מהרשימה של נטלי, הבת דוד של הבעלים). גובה היא לא אחת התכונות החזקות שלי ועל כן על אף היותי אישה (וברוך שעשני בסיטואציה הזו) לוקחות לי מספר דקות יקרות למצוא את עצמי אוחזת בכרטיסי החינם לי ולחברה (אשר עמדה איתי בטורים כאלה עוד בימי התיכון כשהתל אביבים נסעו לאומן 17 בירושלים).

אז אחרי הצעקות, ואיגור והדורמן, והיפות מלאשה, אנחנו בפנים. אנחנו וכל בני 35-40 מאזור גוש דן, כולל נבחרת הטניס של ישראל. בקבוק קאווה גרם ל-250 ₪ (אשר מהווים מגף אחד מזוג המגפיים שתוכננו לחודש הקרוב) להתאדות כמו אלכוהול משובח ביותר. ברקע משה פרץ בפול ווליום (כזה שיזכיר לי את המסיבה גם מחר עם צפצופים באוזניים. אותם צפצופים שיסייעו למכשיר שמיעה להגיע לאוזני בגיל 70 ) וכמובן ענני סיגריות כאילו לא עבר מעולם חוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים. גם כאן, בלי חנוך לוין יש תלבושות וניצבים ודמויות מפתח ושחקנים ראשיים ומפיקים וסוחרי כרטיסים. כווולם כאן!

החוויה הזו שבא המרחב הפרטי מתאחד עם המרחב הציבורי ומסייע לך לתרגל עמידה יציבה על בלטה אחת זכור לי היטב מימי התיכון. גם אז נכנסנו עם משאף לתוך חלל נתון אשר יחצני ויחצניות עיר הבירה ניסו למתוח מדי יום שישי את גבולות הקיבולת שלו. בסוף גם הגיעו צמד רקדניות לבושות במינימום וחושפות מקסימום (שהזכירו לי במשהו את אחד הדמויות בהצגה). לצאת מהמקום לא הצלחתי, הגעתי בטעות למטבח ואחר כך לחדר ההפקה (מי יודע, אולי לא בטעות).

חנוך לוין נשכח  עם המוזיקה הקצבית, והקאווה עשתה את שלה. אחרי כמה שעות יצאו מהמועדון טיפוסים שנראו די דומה לחבר'ה מאורזי המזוודות (אבל יכול להיות שאלה רק אסוציאציות שלי). היופי היה שגם הרבה אחרי שהפסקנו להתפלח למועדונים בלי שיתפסו אותנו על גילנו הצעיר, עדיין היינו הכי צעירות במועדון – וזו קומדיה שמבחינתי מוזמנת להישאר!

כך או אחרת, בחיים כמו בחיים הערבוב הזה מאזן. על כל 30 הצגות אני צריכה מגה בר אחד וחברות טובות שיצחקו על זה כל הדרך הביתה. סיכם את זה יפה מאד דודו אהרון כשזעק לי בקולי קולות כשביקשתי הביתה: "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי ילדה, הכל זה לטובה!" הוא יכול להוציא את זה בכתוב לפגישה שלי בשמונה בבוקר?

שני דוחות חניה (שניהם ברבע לשבע), מפתחות שנשארו בחור המנעול (מהצד שמפרגן לגנבים), ערימת כוסות קפה עצומה בכיור ועוד שלל סממנים בהם 'חוסר תשומת הלב' הגיעה לביקור, הזכיר לי השבוע שבמירוץ נגד הזמן המפסידה העיקרית היא אני. כולם מרוויחים ממנו. הפקח, הגנב ואפילו המנקה.

בהתחלה יש בשבועות האלה משהו ממכר. יש בהם משהו קסום שמנסה לבלוע את העולם כולו, הכל מהכל והכל עכשיו. חצי בהירואיקה וחצי באמת פנימית בוערת.  מבחוץ נראה המירוץ הזה כמו מליון דולר  ומבפנים כאב גרון שמחבר גוף ונפש כבר מתחיל להתגבר (זה מנגנון פנימי שאומר: העלמה סופרוומן, הגזמת, הגיע זמן לעצור).

המירוץ הזה שמבוסס על המילה "כן" לכל דבר ועניין כמעט,  לרוב כולל שני חברים שרצים במעגלים אצלי בראש ומתלבטים בו זמנית האם המירוץ שווה את זה? מנסים לקבוע מטרה חדשה כקו הסיום וכדרך קבע מזכירים לי שיש עוד שיא שאליו חייבים, פשוט חייבים להגיע.

את מלחמת ההתשה העצמית ניצחתי השבוע בביטול חמישים אחוז מהפגישות הצפויות ושיחה מעודדת מאד עם בת דודי שצחקה כשאמרתי "אני ממש גמורה" והודיעה לי ברצינות תהומית שעד שלא אתעורר להניק או להחליף מצעים לקטנה שברח לה שוב הלילה ואקום ליום עבודה אחרי שלוש שעות שינה באופן קבוע,  אין לי זכות דיבור (וקיטור). כשהיא צודקת היא צודקת אמרתי בליבי, הגעתי אל דירתי הקטנה והודתי לאל על היכולת המופלאה לישון באלכסון.

וכסוערות הרוחות והעיר הגדולה קצת לוחצת, המאזדה 2 שלי כבר במסלול טייס אוטומטי בדרך הביתה. ירושלים של חמישי בערב מנחמת. המירוץ כמעט ולא קיים בה. הקרירות הירושלמית מלווה בדייסה מלאה בהפתעות מתוקות מבית היוצר של אמא שלי. שישי בוקר בשוק מחנה יהודה מזכיר שהפשטות של החיים עושה את החיים לגדולים באמת (גם אם לפעמים הצבעוניות התל אביבית מצליחה להסתיר את האמת).

ארוחת בוקר עם חברים ושינת צהריים מהסוג שגורם לחיים להראות אחרת לגמרי החזירו אותי למסלול. אחרי יומיים כאלה אצלי בדרך כלל באות גם הבטחות מהסוג הגדול והמחייב "לא עוד", "לעולם לא". גדולות כל כך שנראה כי לא יתגשמו לעולם. הפעם החלטתי ללכת בקטן. לקחת פסק זמן. בייבי סטפ בדרך לבריחה ממרוץ העכברים לאיכות חיים. בלי הבטחות, בלי מילים גדולות עם הרבה שקט, מאכלים של בית ושלווה של שבת בירושלים.

אז אחרי יום וחצי בבית ההבראה של אמא ואבא הבנתי שהמפתח טמון באיקון הילדות שעלה ממסך הטלויזיה עם ההצהרה הברורה "פשוט אימרו לא!". כמה לאוים קטנים בחיים יכולים להכניס הרבה  סדר ואיזון ומחזירים ל'כן' את הכבוד המגיע לו ולי את היכולת ליהנות מהשירים של ליל שישי ברדיו, ובין שיר לשיר להתמכר לקצת שקט.