מי שפקד ביומיים האחרונים את גני התערוכה עלול להתבלבל מכתבות מאיימות על מיתון, האטה ושלל מילים מפחידות שיוצאות מפי כלכלנים בכירים, לבין האצה בכמות המבקרים ביריד של מועדון הצרכנות הגדול במדינה. המשק במיתון והשקיות בצמיחה, המכוניות בגדילה והאשראי בלחץ. הצרכן הישראלי אוהב מבצעים, הם מרגיעים אותו. הוא לא טיפש, הוא יודע שחמישים אחוז הנחה ממחיר כפול הם מחיר מלא, אבל הוא אוהב לספר שזה היה ב'כזה מבצע' שחבל להשאיר על המדף.

סוף הקיץ, הילדים עדיין בבית (לא ברור איך אבל כל המשפחה שרדה, נותרו רק עוד 3 ימים לגמר הגדול) וכל בילוי הוא בגדר אופציה ראויה, מעניינת אפילו חינוכית. כך מתקבצות להן משפחות הלוחמים והלוחמות של צבא ההגנה לישראל ומשרתי הקבע למיניהם ודורותיהם, מסתערים על המדפים וקונים מכל הבא ליד (ומכל הבא לאישה ולילד ברכישה אמוציונלית מחוסרת פרופורציה).

למשך שבועיים שלמים 'בן קצין' הופך לנכס יקר. הוא כרטיס חבר מועדון מהלך שהופך כל עסקה לכדאית ומשתלמת. ולמי שאין בן קצין צומח פתאום איזה קרוב משפחה רחוק, נגד בשיזפון שמגיע במיוחד להעביר כרטיס (נו מה הוא הבן דוד של חנה, שהתחתנה עם הנרי, אחיה? הוא הבן החורג שלו).

עברתי שם היום, לחוות חוויה אנתרופולוגית שמפגישה במרחק 10 מטרים סירי סולתם, מיטות שיאצו, נעלי האש פאפיס ופופים בצבעים שונים. בדרך טועמים איזה סלט קצוץ דק של מכשיר החובה בכל בית "קוצץ הירקות הדקיק" שאת חברתו הס מלהזכיר אך אספר לכם שכמו חיתוך הירקות כך נחתכה מסגרת האשראי של מספר משפחות היום, אבל סלט לשבת – יהיה ועוד איך.

עוד לא הגעתי לביתן המכוניות והדירות, טעימה קטנה של שמן זית, וטחינה חייבים. ("דני קנית את התיבול לאורז?" שואלת אחת הקונות בעודה משווה שני סכינים שיכלו לשמש אמן חרקירי יפאני. מה היא חשבה שהוא יענה? קנה גם קנה, אין טעויות בקטעים האלה). לרגע, בלב מדינת ישראל הרגשתי בשוק המשי אי שם בבנגקוק. גם שם יש מאות מטרים של סחורות, גם שם צועקים כדי למשוך את תשומת לב הקהל. רק ששם עומדת מוכרת עם עיניים מלוכסנות וזועקת "קאם ליידי, לוקה לוקה…" וכאן עומד מוכר עם מגאפון שמזכיר לעמיתים להיזהר מחיקויים, ומציע חמישים אחוזי הנחה.

ועם ישראל צריך הכל. מיטה, ספה, שולחן, ארון, מכונת כביסה ושני קוצצי סלט (זה היה בחמישים אחוזי הנחה). עם ישראל שזועק ברחובות על יוקר המחיה, אותו עם ישראל שמחרים קוטג' ולא קונה במבה משלם בלי להניד עפעף עשרות אלפי שקלים על כל הבא ליד.

באחד התורים עמדתי מאחורי משפחה חדשה בישראל, אמא אבא והנסיכה הקטנה שהמתינו בתור לביתן כלי הבית. הילדה כבר עייפה (בכל זאת אחרי שישה ביתנים, פשוט בא לה ביתה), אך האם שעדיין לא סיימה את הבילוי מציעה "מתוקה, באולם הזה נוכל לחפש את התבנית בצורת לב לעוגה", והאב (בגב כפוף ממיקרוגל שהצטרף למשפחה החדשה, אחרת היכן תנוח לה התבנית בצורת לב שתיקנה עוד מעט) מוסיף: "התבנית שאמרת לאמא שאת רוצה"…  אב יקר, הילדה רוצה הביתה, עוגה היא יכולה להכין גם בתבנית עגולה. החלק החשוב של המשפט היה ה'לב', שלי אישית היה קצת חסר בסיטואציה. הניסוח שעבר במוחי היה : "אמא רוצה תבנית, תני לה עוד כמה דקות מתוקונת".

לי בראש התנגנה המנטרה הנאיבית של אבא שלי שחוזר כמעט בכל יום מגיל שלוש על האמרה: "חפצים לא מביאים אושר". אומר ויודע מה הוא אומר. לו הייתי משמיעה אותו ברמקולים של גני התערוכה במקום את "הכל עובר חביבי" בביצוע של שישי צהריים, כנראה שהיריד היה נסגר.

אולם, בתוך עמי אני חיה, ומגהצת בתדירות גבוה, ממש כמו כולם, גם אני אוהבת חמישים אחוז הנחה (שבעים עדיף, בשני תשלומים אם אפשר), אבל משהו בסיטואציה הזו גרם לי לאי נוחות קטנה, אי שם באזור הבטן התיכונה. שהרי, אחד הפתרונות ליוקר המחיה מתחיל בצרכנות נבונה וממשיך בלחיות לפי יכולת ולא לפי מסגרת האשראי. הוא ממשיך בחיסכון מול בזבזנות ובחוק המספרים (שהופך 10 פעמים 1000 ל10,000 ₪  אחרי שנה).

אולי הפרסומת של ביבי אכן נכונה ובזכות משרד האוצר המשפחה הישראלית יכולה להרשות לעצמה. כנראה ש50% נכון, ו50% מקווים לטוב. בכל מקרה, ברור שעדיף עכשיו, בראשון לספטמבר המע"מ עולה, אז עדיף להרוויח ולסגור,במבצע כמובן. בלי שום אותיות קטנות.

אם ברצונך לקבל שירות בשפה העברית הקש אחת. אחרי שמונה צלצולים עברתי לערבית, גם ככה אני  כבר יודעת מתי ללחוץ 2 כדי לבחור בנציג שירות, ואז להקיש תעודת זהות כדי לקצר ולייעל את ההמתנה (כמובן, אחרת איך נגיע משמונה דקות המתנה לארבע), אחר כך יש גם אימות שמונה ספרות אחרונות של מספר כרטיס האשראי שגורמים לי לרוץ מהספה לתיק ומהתיק לספה (איך למען ה' אני אף פעם לא זוכרת את הספרות האלה). באמצע יש מוזיקה מרגיעה, כזאת של מנגינות מאגדות ילדים, עם עצים מסוכר, בלונים בצורות שונות, ילדים מהאגדות, לא פלא שבחברה הפלאית הזו בחרו בעולם הפלאי הזה בתור מדיטציה לשלל לקוחות מיואשים.

פלאפון שלום מדברת איריס, שלום איריס, ואני עם דמעות שמחה כאילו שמצאתי אחות אבודה שחזרה מארץ לעולם לא. והיא בקול חייכני רק רוצה כמה פרטים לזיהוי. פרטי כרטיס האשראי (ספה, תיק, ספה), תעודת זהות, השם של אמא שלי לפני נישואיה ובאיזה בית ספר למדתי. ברור, פרטים קטנים כאלה שתמיד זוכרים… אחרי 18 דקות מרגע החיוג סוף סוף מתחילים לדבר. אכן, ברשת התקשורת המהירה בישראל הזמן הופך יחסי.

אז במה היא יכולה לעזור? אני רק רציתי לשאול שאלה, פתחתי בתמימות. איך יכול להיות שאם בחוזה שלי כתוב 199, הספרות בחיוב האשראי הפכו ל487? איריס במגננה, בעולם האחר ספרות גדלות לאט לאט, בלי שהלקוח מרגיש. בפרסומות הן יורדות אבל משהו בחשבון האשראי גורם להם לטפס. וכדי להיות ממש בסדר, שולחים חיוב באורך הגלות, עם כל כך הרבה מספרים ותמונה מנחמת בצד של העצים האלה מסוכר מתוק ומסטיקים עגולים שמפוזרים על דשא. ברור שאני מסתכלת עליהם ושוכחת מהחשבון, מאיריס ומעוד חיוב שכבר לא יחזור. אבל פתאום גם איריס לא חוזרת, היא נעלמה, אחרי שהיא בדקה את החיוב של 35.80 והבינה את החיוב של 103.42 היא מיד תברר עם המנהלת את החיוב של ה12.88, ואני על הקו. ושוב המוזיקה הזו שלוקחת אותי במחוזות הדמיון אל ממלכה קסומה, קסומה כל כך שאני על הקו עם איריס כבר 54:43 דק', ברשת המהירה בישראל כבר אמרתי?

אחרי שלאיריס נמאס היא הבטיחה לחזור אלי, אם את קוראת את שורות אלה, אני עדיין מחכה איריס, ואז דיברתי עם נוגה. לנוגה היתה סברה שונה לגבי החיוב של ה-103.42 כנראה שככה זה בארץ של המסטיקים והסוכר, מספרים זה לא הצד החזק שם. היא כמובן מכירה את פרטי המקרה שאיריס הקלידה, אבל היא מאד תשמח אם אני אספר לה שוב בקצרה במה מדובר. קצרה, קצרה וחלפו להן עוד 30 דקות מחיי. נוגה הוציאה מהבוידם מכשירים שכבר החזרתי מזמן, נט סטיק שעזב את מחוזותי לפני שנה וחצי, נחמד מצידה, נוסטלגיה… ואחרי החיוכים אני באזור ללא קליטה ונוגה, כנראה שלעולם לא אדע…

שני היתה חביבה ואדיבה, כן היא יודעת שדיברתי עם איריס וגם נוגה כתבה שם שהיא חיפשה אותי 4 פעמים, נוגה – אם שורות אלה הגיעו אליך, תודה באמת, אבל למה את כותבת שלא עניתי, דוקא הייתי זמינה, אה.. אולי יש בעיה בפלאפון???

שני התחילה מהסוף, היא שאלה אם אפשר לעבור ביחד על הפירוט החודשי, ואני מחוסרת מילים הסכמתי. היתה לה סבלנות (מה שבעולם האחר קצת קשה למצוא), היא לא ניסתה לעזור, היא באמת רצתה לעזור ואפילו הצליחה. היא לא ניסתה להיות מהירה כמו החברות הקודמות, אבל יעילות בהחלט היתה שם. בסוף היא אפילו סגרה לי חבילת חו"ל (אז מה אם היא שאלה אם אמסטרדם זה בהולנד, בכל זאת, היא מהעולם האחר…)

בסוף היא הסבירה לי שבעוד שבוע מהיום יישלח אלי סקר שביעות רצון למייל והיא תשמח אם אוכל למלא אותו. ואני אומרת, איזה מזל שאני אהיה בעולם האחר שבאמסטרדם בדיוק כשהסקר יגיע אחרת הייתי גומלת שלוש שעות של ברכות ומחמאות בסקר על שלוש השעות שנלקחו מחיי היום.

כחלון איכה? רמי לוי? גולן? או המשפחה הגדולה בישראל? העם דורש תקשורת, עם האנשים שמאחורי חברות התקשורת. כבר חוזרת יש לי טלפון.