מדינת ישראל חוגגת ועם ישראל מתניע את הרכב וכובש את השמורות, הבסיסים, האטרקציות וחלקות הדשא, בכל זאת 64 שנים, לא באות ברגל (הן באות ברכב, אותו רכב שעומד כבר שעתיים לפני בפקק).

מה שנחמד בפקקים של יום העצמאות הוא שהדיווחים לא מטרידים אף אחד (כל זאת יום חופש) ויש יופי של מוזיקה בגלגל"צ. ובכלל, אחרי 64 שנים, לאן בכלל יש למהר? כבר עברנו שבע מלחמות, כבר ראינו את דנה אינטרנשנל נופלת עם נוצות התוכי בארוויזיון על הבמה, כבר בכינו עם ההורים של גלעד שליט, כבר בכינו מהתרגשות כשהוא חזר. כבר היינו בצבא, כבר הסברנו לצעירים מאיתנו איך מוציאים גימלים, כבר ראינו את טקס המשואות של הר הרצל בארבע טלויזיות (כולל פלאזמה HD מסך מגע ותלת מימד), גם אחרי 64 שנים עדיין מרגש אותנו לראות את הדגלנים על הרחבה (ואני תמיד תוהה, מה היה בשנה השלישית למדינה? צעדו 3 דגלנים על הרחבה?). כבר התעצבנו על זה שגם אחרי 64 שנים ו64 טקסים גשר התאורה קרס. כבר למדנו בעל פה את המערכונים של הגשש ברשת ב' ולמרות שלקומקום (החשמלי) כבר מזמן אין צ'ופצ'יק אנחנו עדיין צוחקים, כבר משתחרר הפקק, ככה בנונשלנטיות של יום חג. והנה המשוריינים מימין והשיר "באב-אל-ואד לנצח זכור נא את שמותינו" מתנגן לי באוזן. פיסת מולדת קטנה כל כך שהסיפורים של עברה משתלבים היטב עם שגרת היום יום של חיינו.

מאיטים לפני, הפקק של לטרון. הפקק של לטרון מתכבד להשיא המתנה זו בסימן צבא הגנה לישראל. וברדיו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (ואולי טוב שהוא בסיירת חרוב עכשיו, כי אני כבר שעה ורבע בדרך מירושלים), ואולי חבל שהאהוב לא שריונר, אז הוא היה יכול לבצע חילוץ עם טנק ביום העצמאות לתפארת המדינה הקטנה והפקוקה. אבל רגע לפני מחשבות המלחמה, אנחנו מתחילים לזוז. איטיים כזחל"מים, פורצים את הדרך לעיר האורות.

בצידי הדרך מפעלי המדינה היהודית, פניה למודיעין, העיר והמלונית שקמה בעשור האחרון ונראית כאילו היתה כאן תמיד, ומחלף כביש שש (הכביש והאגדה) – ציוני מאין כמוהו. הדרך הידועה והמוכרת מקבלת ביום הזה איזו שמחה וגאווה שונה מהמהירות שמשכיחה את היופי ביום יום. חולפים על נמל התעופה בן גוריון. האמת, שהוא יכול להיות שמח הזקן, בכל בוקר חולפים על פניו מאות אלפי אנשים של חזון והגשמה שממשיכים את דרכו. מייצרים רעיונות ומגשימים אותם, רעיונות שהופכים את המדינה הישראלית למעצמת הייטק, את הצבא הישראלי לאחד הצבאות הטובים והערכיים בעולם, תכלס, הוא יכול לעלות על מטוס ולהשקיף מלמעלה על ארצנו הקטנטונת. אם הוא יחליט לקחת את המטוס היום הוא יראה בעיקר עשן ופקקים, אבל כשהנגב יהיה פורח אולי חלק מהמנפנפים יעברו לשם, מה שיקל משמעותית על העומס…

ובינתיים לתפארת מדינת ישראל עמד היום העם בסולידריות מופתית, ובנשנושי במבה המוניים בין שעה לשעתיים בדרכים, שמח וטוב לבב. אין לנו ארץ אחרת אבל יש לנו יום יום חג – הללויה!

מה אתה עונה כששואלים אותך 'מה שלומך'? יש את אלה שעונים 'יהיה טוב', יש את אלה ש'סוחבים', יש את אלה ש'חיים', ואלה ש'שורדים'. גם כששואלים אותי מה שלומי, יום אחד 'יהיה טוב' וביום השני 'בסדר' מגומגם. לפני כמה ימים זכיתי לפגוש את 'סבתי'. סבתא של חברה טובה, בת שמונים ושבע שגרמה לי להבין שהתשובה לשאלה השגורה 'מה שלומך' הינה אחת: שלומי מצוין, תודה.

'סבתי' נולדה באזור אוברשלייזן שבקרבת אושוויץ, בת למשפחה עם עשרה אחים. אב שעבד כחייט ואם שנפטרה עוד בילדותה. הסיפור המשפחתי היה כנראה דומה לזה של עוד המון משפחות שחיו באותה התקופה באזור פולין. היא גדלה כנערה פולנית טיפוסית וחונכה בבית יהודי טוב. גם אותה כנראה הפתיעו הגרמנים והגזרות שקטעו בין רגע את תום הנעורים, הגלות מהבית האהוב והמעבר המצמרר והבלתי נתפס לגטאות.

'סבתי' עברה שלוש שנים במחנות הריכוז ומספרת שכשהגיעה למחנה ראתה חבורה של צעירים שהחזיקה שלט גדול בו נכתב: "היהודים הארורים גנבו תפוחי אדמה". ילדה יהודיה קטנה, סביבה המולת המחנה, צעקות, ופחד. אחיה הופרדו ממנה ומתוך עשרת ילדי המשפחה נותרו הם שלושה. שם, בתוך הכאוס, היא אמרה לסובבים: "תירגעו, הכל יהיה בסדר, רק אם תירגעו תוכלו לשרוד". והמילים שלה הפכו למעשים. מעשי גבורה יומיומית בהם הוברח מזון לגטו בידיה הקטנות, צעדי ריצה מהירה מלווה בדפיקות לב מצמררות כשקרבה הסכנה ומחבוא בחדרי מדרגות אפלים מפני חיילים גרמנים מחוסרי צלם אנוש.

את 'סבתי' פגשתי בזמן אחר ובמקום אחר בחופש פסח האחרון. עם ברק בעיניים של ילדה קטנה בחגיגות בעיר חיפה בה היא חיה מאז עלתה לארץ עם קום המדינה. אותה ילדה קטנה שהבריחה מזון אל הגטו על מנת לשרוד היא היום ראש שבט של משפחה בה טובי הבנים והבנות הינם קצינים בצבא ההגנה לישראל. משפחה שחונכה לזכור ולא לשכוח, אבל יודעת הלכה למעשה שעכשיו באמת שהכל בסדר.

כששואלים את 'סבתי' מה שלומך היא עונה תמיד 'ברוך השם'. וכנראה שזהו סוד ההישרדות האמיתי, זה שלא תלוי בתוכניות הריאליטי וקיים בנו כרקמה אנושית חיה. כוח החיות והאמונה שמבטיח שהכל בסדר מתחיל בראש ואינו תלוי כלל במציאות היום יום. מבט העיניים המחייך של 'סבתי' מספר באופטימיות קוסמית את סיפור הגבורה של דור הולך ונעלם במדינת ישראל. דור שמעביר אלינו בסיפוריו את החובה לזכור ולא לשכוח, אולם יותר מהכל יש בו גם השראה גדולה לאמונה בצדקת הדרך וליכולת לחלום חלומות גם שהלילה מקפיא מפחד, להאמין גם כשאבדה התקווה ולהגשים את חזון האבות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

עם ישראל חי והגיע בימים האחרונים במלוא עוצמתו, ניצח את מכות מצריים, חצה את הים, העמיס משפחה שלמה וציידנית עמוסה מטעמים ויצא לספר ביציאת מצריים בכל חורשה, תערוכה ואטרקציה במדינת ישראל. חול המועד הופך את עם הסגולה לקייטנה ניידת בה הורים נוסעים בין תערוכת הפרח בחיפה ביום ראשון, מחפשים את המטמון במכתש הגדול ביום שני ומקווים למצוא קצת קרח בעיר הקרח הירושלמית ביום השלישי. ביום הרביעי יש לונה פארק, בחמישי עושים וי על כל האתרים שבנק הפועלים פותח חינם לכבוד הפסח (בכל זאת להיות ראשון, זה מחייב , לא?)

הפסטיפסח מתחיל בתכנונים עוד לפני ליל הסדר, לאן לוקחים את הילדים? איך משיגים כרטיסים? איך פוסחים על הפקקים? מה אוכלים? ואז לאחר היערכות שדומה למבצע צבאי בחמש מערכות יוצאים לדרך.

פסטיפסח הוא תור אחד ארוך עם עוד מלא אנשים שיצאו ממצרים ומהבית ולא מתכננים לחזור. חמישה ימים באטרקציה זכר לארבעים שנה במדבר. פסטיפסח הוא החג בו הילדים יוצאים לחירות וההורים נכנסים לעבודת פרך בחציית הארץ עם שלושה זאטוטים צועקים בספסל האחורי.

מנקודת מבט של בת יחידה (שכל החיים היה לה ספסל אחורי לעצמה)  הפסטיבל הזה תמיד קצת מזכיר את המערכון של דודו טופז ז"ל על משה והאורנג'דה. בעידן הבריאות ושומרי המשקל שאופף את ישראל מערכון כזה היום היה נראה קצת אחרת. כובע הטמבל התחלף בכובע של נייק, האורנג'דה בנס טי ומים בטעמים. מדד האוכל הלאומי התחלף באפליקציית DRAW SOMTHING שמושיבה ברכב שלושה ילדים יחד שאין להם מושג מי יושב לידם (כי הם מציירים POOLBOY ו-APPLE לחברה שלהם שעכשיו נוסעת ברכב אחר במקום אחר עם שלושה ילדים אחרים שמשחקים גם הם כנראה DRAW SOMTHING, או רואים דרדסים באיפד של אבא).

טופז (טרם עידן ההזיות שלו) הצליח לתפוס אז את החברה הישראלית במיטבה. החברה של שנות השמונים שיצאה לבילוי בחיק הטבע ואכלה ואכלה ואכלה. היום החברה הזו צורכת תוכן. אוכלת אותו בכמויות במפגשים חברתיים עד שהביחד כמעט נשאר בבית ומתחלף ב"יחד" וירטואלי מגובה בתמונות, צ'ק אין ועדכונים שוטפים בwhats up.

תערוכת הפרח? סוף הדרך! הלונה פארק? סוף! אוצר המדבר? מגה לייק! עיר הקרח? מדהים! בעידן בו ילדים רואים הכל סף הגירוי והיכולת לחדש הופכת כמעט אפסית. בסוף זוכרים את הגלידה, התור, וזה שאבא אמר כשחזרנו :"כמו שאומרים אצלנו, חזרנו עייפים אך רעבים!"

איפה הם? הילדים ההם? משה? אורנג'דה? חיפשתי אותו בפייס, הוא חסום 😦

חג שמייח!