יש לי יום יום פקק- הללויה!

מדינת ישראל חוגגת ועם ישראל מתניע את הרכב וכובש את השמורות, הבסיסים, האטרקציות וחלקות הדשא, בכל זאת 64 שנים, לא באות ברגל (הן באות ברכב, אותו רכב שעומד כבר שעתיים לפני בפקק).

מה שנחמד בפקקים של יום העצמאות הוא שהדיווחים לא מטרידים אף אחד (כל זאת יום חופש) ויש יופי של מוזיקה בגלגל"צ. ובכלל, אחרי 64 שנים, לאן בכלל יש למהר? כבר עברנו שבע מלחמות, כבר ראינו את דנה אינטרנשנל נופלת עם נוצות התוכי בארוויזיון על הבמה, כבר בכינו עם ההורים של גלעד שליט, כבר בכינו מהתרגשות כשהוא חזר. כבר היינו בצבא, כבר הסברנו לצעירים מאיתנו איך מוציאים גימלים, כבר ראינו את טקס המשואות של הר הרצל בארבע טלויזיות (כולל פלאזמה HD מסך מגע ותלת מימד), גם אחרי 64 שנים עדיין מרגש אותנו לראות את הדגלנים על הרחבה (ואני תמיד תוהה, מה היה בשנה השלישית למדינה? צעדו 3 דגלנים על הרחבה?). כבר התעצבנו על זה שגם אחרי 64 שנים ו64 טקסים גשר התאורה קרס. כבר למדנו בעל פה את המערכונים של הגשש ברשת ב' ולמרות שלקומקום (החשמלי) כבר מזמן אין צ'ופצ'יק אנחנו עדיין צוחקים, כבר משתחרר הפקק, ככה בנונשלנטיות של יום חג. והנה המשוריינים מימין והשיר "באב-אל-ואד לנצח זכור נא את שמותינו" מתנגן לי באוזן. פיסת מולדת קטנה כל כך שהסיפורים של עברה משתלבים היטב עם שגרת היום יום של חיינו.

מאיטים לפני, הפקק של לטרון. הפקק של לטרון מתכבד להשיא המתנה זו בסימן צבא הגנה לישראל. וברדיו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (ואולי טוב שהוא בסיירת חרוב עכשיו, כי אני כבר שעה ורבע בדרך מירושלים), ואולי חבל שהאהוב לא שריונר, אז הוא היה יכול לבצע חילוץ עם טנק ביום העצמאות לתפארת המדינה הקטנה והפקוקה. אבל רגע לפני מחשבות המלחמה, אנחנו מתחילים לזוז. איטיים כזחל"מים, פורצים את הדרך לעיר האורות.

בצידי הדרך מפעלי המדינה היהודית, פניה למודיעין, העיר והמלונית שקמה בעשור האחרון ונראית כאילו היתה כאן תמיד, ומחלף כביש שש (הכביש והאגדה) – ציוני מאין כמוהו. הדרך הידועה והמוכרת מקבלת ביום הזה איזו שמחה וגאווה שונה מהמהירות שמשכיחה את היופי ביום יום. חולפים על נמל התעופה בן גוריון. האמת, שהוא יכול להיות שמח הזקן, בכל בוקר חולפים על פניו מאות אלפי אנשים של חזון והגשמה שממשיכים את דרכו. מייצרים רעיונות ומגשימים אותם, רעיונות שהופכים את המדינה הישראלית למעצמת הייטק, את הצבא הישראלי לאחד הצבאות הטובים והערכיים בעולם, תכלס, הוא יכול לעלות על מטוס ולהשקיף מלמעלה על ארצנו הקטנטונת. אם הוא יחליט לקחת את המטוס היום הוא יראה בעיקר עשן ופקקים, אבל כשהנגב יהיה פורח אולי חלק מהמנפנפים יעברו לשם, מה שיקל משמעותית על העומס…

ובינתיים לתפארת מדינת ישראל עמד היום העם בסולידריות מופתית, ובנשנושי במבה המוניים בין שעה לשעתיים בדרכים, שמח וטוב לבב. אין לנו ארץ אחרת אבל יש לנו יום יום חג – הללויה!

ידידו הטוב של האדם

לידידו הטוב של האדם יש שמות משונים בדרך כלל. אחד קורא לו רוקסי השני לבן, האמריקאי קורא לו טי-בון, לכלב שלי קוראים פיסטוק. הוא הגיע אלינו, כמו שכל כלב מגיע לבעליו, במקרה. מודעה משונה בעיתון, ששלחה אותי לפני 13 שנים ועוד קצת להאנגר ענק במושב אורה והביאה חבר חדש הביתה, סר' פיסטוק.

בהתחלה יש חודשיים בהם אתה קם בבוקר ותוהה איך למען ה' הבאת את היצור הזה הביתה. בין ספונג'ה לפריסת עיתונים בכל הבית, שלוליות צהובות עגלגלות וסיבובים בשכונה תופסת את החיים איזו שגרה ופתאום אתה קולט שיש לך כלב.

הוא הולך על 4, לא מדבר, אבל העיניים שלו מספרות לך סיפורים וחיות איתך את הרגעים הכי טובים של החיים (וגם שומעות ומהנהנות בהבנה כשקצת עצוב). הידיעה הברורה שמישהו תמיד מחכה בבית גם כשאף אחד לא שם, אחד כזה שמקשקש בזנב כשהגעת הופכת כל רשרוש מפתח בדלת לציפייה אמיתית. המבט האנושי שלו יכול לחמם את הלב, לפעמים נדמה לך שהוא אפילו מחייך.

והכלב, כבר אמרו לפני דומה לבעליו ופיתח אופי אינדיבידואלי ועצמאי. הוא חווה את מטחי היריות על גילה לפני עשור, אהב שלג, נהנה לרדוף אחרי זבובים ונבח נביחות ייחודיות רק לו בכל פעם שהטלפון צלצל. היתה לו אהבה מיוחדת לגזר, פלפל ואבטיח. כשהציפורים במרפסת ניסו לגנוב לו פתית 'בונזו' הוא נבח בעוצמה. בבקרים, נהג להשקיף מחלון הבית בירושלים על העוברים והשבים – תצפת על הרחוב ועל העיר ממרום 800 המטרים של שכונת גילה. הוא היה כלב ירושלמי שלא ראה ים מימיו (הוא גם לא ממש אהב לנסוע ברכב), היתה לו חברה כלבה שחיכתה לו בסבלנות ליד הכניסה לבית, וכלב אויב בבניין ממול. שמות החיבה שהוא זכה להם נעו בין 'קדרלעומר' ל'חרמונים'. הוא אהב מח עצם (ההוא  מהחמין של שבת) ושנא מקלחת. חיי כלב, כבר אמרנו?

פיסטוק לא אהב את הווטרינר (את כל השלושה שהיו לו בחייו, לא משהו אישי). לראשון הוא הזריק זריקה שהיתה אמורה לחסן אותו (תוך כדי השתוללות פראית על השולחן הכסוף), את השני והשלישי הוא נשך (בחביבות כמובן).

כמו כל כלב היה את מי שנתן לו אוכל (אמא שלי), את מי שהוציא אותו בשש בבוקר, כולל בשלג הירושלמי (אבא שלי), והיתה את הילדה שיש לה כלב, היה לה.

כמו כל אחד מההולכים על ארבע הוא אהב לטייל. וזכה לחמישה סיבובים ביום. חזרנו בשבילו מוקדם (כי פיסטוק לבד בבית), היה לו שבב, מסרק ווטרינר צמוד שהודיע היום בצער רב שהגיע זמן פרידה. ידידה הטוב של הכותבת חלה בדלקת ריאות לפני חודשיים, והגוף, כבר לא כמו שהיה פעם, לא עמד במחלה. בכל זאת בחישוב מהיר, 81 שנים על הכדור נותנים את סימניהם גם בטובי ההולכים על שתיים…

כנראה שמשהו בטבע האדם נמשך לחיות המחמד האלה והן מחזירות לו חום ואהבה כפל כפליים.  הן הופכות את הבית לחי ותוסס, מכרסמות נעליים, נובחות, ישנות על הספא, ומכניסות חיוך וחן לכל בית. הנאמנות והאהבה שלא תלויה בשום דבר הופכת אותו לחלק כל כך משמעותי מהבית למרות שיש יאמרו שהוא "רק כלב". זר לא מבין זאת, כל בעל כלב בהווה או בעבר מכיר את התחושה. בסופו של דבר לא צריך מילים. תחושות כמו אהבה, שמחה, כאב ועצב מועברות בשפת גוף ובמבט עיניים ומפגישות בין נשמות.

פיסטוק, הוי פיסטוק, מה יש לדבר? פיסטוק תמיד הוא הטוב ביותר!

עכשיו הכל בסדר

מה אתה עונה כששואלים אותך 'מה שלומך'? יש את אלה שעונים 'יהיה טוב', יש את אלה ש'סוחבים', יש את אלה ש'חיים', ואלה ש'שורדים'. גם כששואלים אותי מה שלומי, יום אחד 'יהיה טוב' וביום השני 'בסדר' מגומגם. לפני כמה ימים זכיתי לפגוש את 'סבתי'. סבתא של חברה טובה, בת שמונים ושבע שגרמה לי להבין שהתשובה לשאלה השגורה 'מה שלומך' הינה אחת: שלומי מצוין, תודה.

'סבתי' נולדה באזור אוברשלייזן שבקרבת אושוויץ, בת למשפחה עם עשרה אחים. אב שעבד כחייט ואם שנפטרה עוד בילדותה. הסיפור המשפחתי היה כנראה דומה לזה של עוד המון משפחות שחיו באותה התקופה באזור פולין. היא גדלה כנערה פולנית טיפוסית וחונכה בבית יהודי טוב. גם אותה כנראה הפתיעו הגרמנים והגזרות שקטעו בין רגע את תום הנעורים, הגלות מהבית האהוב והמעבר המצמרר והבלתי נתפס לגטאות.

'סבתי' עברה שלוש שנים במחנות הריכוז ומספרת שכשהגיעה למחנה ראתה חבורה של צעירים שהחזיקה שלט גדול בו נכתב: "היהודים הארורים גנבו תפוחי אדמה". ילדה יהודיה קטנה, סביבה המולת המחנה, צעקות, ופחד. אחיה הופרדו ממנה ומתוך עשרת ילדי המשפחה נותרו הם שלושה. שם, בתוך הכאוס, היא אמרה לסובבים: "תירגעו, הכל יהיה בסדר, רק אם תירגעו תוכלו לשרוד". והמילים שלה הפכו למעשים. מעשי גבורה יומיומית בהם הוברח מזון לגטו בידיה הקטנות, צעדי ריצה מהירה מלווה בדפיקות לב מצמררות כשקרבה הסכנה ומחבוא בחדרי מדרגות אפלים מפני חיילים גרמנים מחוסרי צלם אנוש.

את 'סבתי' פגשתי בזמן אחר ובמקום אחר בחופש פסח האחרון. עם ברק בעיניים של ילדה קטנה בחגיגות בעיר חיפה בה היא חיה מאז עלתה לארץ עם קום המדינה. אותה ילדה קטנה שהבריחה מזון אל הגטו על מנת לשרוד היא היום ראש שבט של משפחה בה טובי הבנים והבנות הינם קצינים בצבא ההגנה לישראל. משפחה שחונכה לזכור ולא לשכוח, אבל יודעת הלכה למעשה שעכשיו באמת שהכל בסדר.

כששואלים את 'סבתי' מה שלומך היא עונה תמיד 'ברוך השם'. וכנראה שזהו סוד ההישרדות האמיתי, זה שלא תלוי בתוכניות הריאליטי וקיים בנו כרקמה אנושית חיה. כוח החיות והאמונה שמבטיח שהכל בסדר מתחיל בראש ואינו תלוי כלל במציאות היום יום. מבט העיניים המחייך של 'סבתי' מספר באופטימיות קוסמית את סיפור הגבורה של דור הולך ונעלם במדינת ישראל. דור שמעביר אלינו בסיפוריו את החובה לזכור ולא לשכוח, אולם יותר מהכל יש בו גם השראה גדולה לאמונה בצדקת הדרך וליכולת לחלום חלומות גם שהלילה מקפיא מפחד, להאמין גם כשאבדה התקווה ולהגשים את חזון האבות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

ורק משה הזמין אורנג'דה…

עם ישראל חי והגיע בימים האחרונים במלוא עוצמתו, ניצח את מכות מצריים, חצה את הים, העמיס משפחה שלמה וציידנית עמוסה מטעמים ויצא לספר ביציאת מצריים בכל חורשה, תערוכה ואטרקציה במדינת ישראל. חול המועד הופך את עם הסגולה לקייטנה ניידת בה הורים נוסעים בין תערוכת הפרח בחיפה ביום ראשון, מחפשים את המטמון במכתש הגדול ביום שני ומקווים למצוא קצת קרח בעיר הקרח הירושלמית ביום השלישי. ביום הרביעי יש לונה פארק, בחמישי עושים וי על כל האתרים שבנק הפועלים פותח חינם לכבוד הפסח (בכל זאת להיות ראשון, זה מחייב , לא?)

הפסטיפסח מתחיל בתכנונים עוד לפני ליל הסדר, לאן לוקחים את הילדים? איך משיגים כרטיסים? איך פוסחים על הפקקים? מה אוכלים? ואז לאחר היערכות שדומה למבצע צבאי בחמש מערכות יוצאים לדרך.

פסטיפסח הוא תור אחד ארוך עם עוד מלא אנשים שיצאו ממצרים ומהבית ולא מתכננים לחזור. חמישה ימים באטרקציה זכר לארבעים שנה במדבר. פסטיפסח הוא החג בו הילדים יוצאים לחירות וההורים נכנסים לעבודת פרך בחציית הארץ עם שלושה זאטוטים צועקים בספסל האחורי.

מנקודת מבט של בת יחידה (שכל החיים היה לה ספסל אחורי לעצמה)  הפסטיבל הזה תמיד קצת מזכיר את המערכון של דודו טופז ז"ל על משה והאורנג'דה. בעידן הבריאות ושומרי המשקל שאופף את ישראל מערכון כזה היום היה נראה קצת אחרת. כובע הטמבל התחלף בכובע של נייק, האורנג'דה בנס טי ומים בטעמים. מדד האוכל הלאומי התחלף באפליקציית DRAW SOMTHING שמושיבה ברכב שלושה ילדים יחד שאין להם מושג מי יושב לידם (כי הם מציירים POOLBOY ו-APPLE לחברה שלהם שעכשיו נוסעת ברכב אחר במקום אחר עם שלושה ילדים אחרים שמשחקים גם הם כנראה DRAW SOMTHING, או רואים דרדסים באיפד של אבא).

טופז (טרם עידן ההזיות שלו) הצליח לתפוס אז את החברה הישראלית במיטבה. החברה של שנות השמונים שיצאה לבילוי בחיק הטבע ואכלה ואכלה ואכלה. היום החברה הזו צורכת תוכן. אוכלת אותו בכמויות במפגשים חברתיים עד שהביחד כמעט נשאר בבית ומתחלף ב"יחד" וירטואלי מגובה בתמונות, צ'ק אין ועדכונים שוטפים בwhats up.

תערוכת הפרח? סוף הדרך! הלונה פארק? סוף! אוצר המדבר? מגה לייק! עיר הקרח? מדהים! בעידן בו ילדים רואים הכל סף הגירוי והיכולת לחדש הופכת כמעט אפסית. בסוף זוכרים את הגלידה, התור, וזה שאבא אמר כשחזרנו :"כמו שאומרים אצלנו, חזרנו עייפים אך רעבים!"

איפה הם? הילדים ההם? משה? אורנג'דה? חיפשתי אותו בפייס, הוא חסום 😦

חג שמייח!

פזור או קוקו? הרהורי חירות

על ארבע בנות דיברה המספרה. זו שהולכת למעצב שיער, זו שמסתפרת לבד,זו שנכנסת למספרה "על הדרך" וזו שעדיין מחפשת ספר קבוע.

זו של המעצב, מזמינה תור חודש מראש, מתרגשת, מסתכלת בספרים בגודל ענק עם דוגמאות שיער מפלסטיק, מוציאה מהאינטרנט תמונות השראה ומגיעה למעצב השיער שלה. המעצב, בדרך כלל עם שיער ארוך (ולא מסופר משהו, אבל את זה אסור להגיד בקול, הוא מעצב..) מתחיל תמיד בכמה את יפה מאמי, ואיזה מהממת את מאמי, אבל מה עבר על השיער שלך מאמי, את חייבת צבע מאמי, כי אני חייב לטוס לאיטליה בחודש הבא מאמי. צריך לפנות בשבילו חצי יום, הוא רואה בראשים דרך להגשמת פנטזיה שבמקרה הטוב עובדת ובמקרה הפחות טוב את מסתובבת חצי שנה אחרי (כשהתספורת כבר לא תספורת ואין זכר לגוונים) וממשיכה להכריז "הסתפרתי אצל מעצב שיער". בעולם של מותגים ספר הופך מעצב, מספרה סלון ואצלו שותים רק אספרסו. המילה נס מחרידה אותו ואת צי העוזרות שבזמן ההמתנה שולפות אייפד ומזמינות אותך להצטרף לצי המעריצות. בסיום המאורע המרגש (אחרי ארבע שעות בערך) משולמים דמי רצינות בגובה כמעט אלף שקלים (אחרי הנחה לחג). הוא מרוצה, לאומי קארד מרוצה ואת הסתפרת אצל מעצב. הביקור הזה בדרך כלל נתמך על ידי חברה טובה (אחרת זה באמת קשה לבזבז ארבע שעות+ 800 ש"ח ועוד לצאת שפוי).

זו שמסתפרת לבד, היא חברה של זו שקונה רק בגדי יד שניה. היא מאמינה שאפשר לעשות הכל לבד, והטבע והאדם צריכים לחיות בסינרגיה. היא מצמצמת עלויות, ממש לא אכפת לה איך באמת תצא התספורת. היא אוהבת שנוח לה. חירות מודרנית, כבר אמרנו?

זו שנכנסת על למספרה הדרך, דומה קצת להוא שאינו יודע לשאול מההגדה. יש לה פנים תמימות שנותנות אמון מלא בספות עור סגולות ושלטי ניאון  עם כיתוב אמריקאי של שם ישראלי שמציג את איציק בוחבוט (בגרסה האנגלית) בתור HAIR DESIGNER. סר' בוחבוט מסביר לה שלפנים שלה מתאים משהו די דומה למה שהתאים לזאת שהיתה פה לפניה, והיא יוצאת שמחה וטובת לב עם תספורת שאחרי שנה כשהיא תלך עם חברה שלה (זו של המעצב שיער) למעצב השיער הוא יעמוד דקת דומיה ויסביר לה שמבחינתו סר' בוחבוט לא יכול להיות אפילו גנן… (למען ההגינות, סר' בוחבוט לא באמת קיים, לפחות עד כמה שאני יודעת, אבל ניתן למצוא את חבריו בדרך כלל ליד פיצוציה או שווארמה).

וזו שעדיין מחפשת ספר קבוע, מנסה את מזלה בכל פעם מחדש. יש לה חברה שמגיעה ממנהטן להסתפר בירושלים שממליצה לה כל פעם על ספר (מצוין אחר). וככה מבירת האופנה התל אביבית היא עולה לעיר הקודש. מחירי הדלק מתאזנים עם ההנחה בתספורת בעוזבה את מדינת תל אביב, רף הפלצנות יורד, והלבביות הירושלמית מוציאה את העוזרת של הספר לקטוף לי נענע מהגינה כדי לטפל בשיעול שנפל עלי לקראת החג (שזה מעשה שהעוזרת של מעצב השיער התל אביבית לא יכולה לעשות על סטילו גובה 12, היא גם לא יודעת מה זה נענע, יש שם רק תה ירוק). הטיפוסים אצל הספר הירושלמי מגוונים ונעים על הסקאלה שבין דתי, דתי לייט ודתי מתחזק. יש גם שתי תיכוניסטיות בלחץ היסטרי שהוא סיפר אותן קצת קצר מדי. אני כבר קצת חריגה בנוף, אולי בגלל זה הוא שכח שקבעתי תור (ולא ממש הרשים אותו כשאמרתי שבאתי במיוחד מתל אביב)אבל מיד קיבל אותי בברכת 'כפרה' ירושלמית. השאלה הראשונה היתה "אבל את ירושלמית באמת, נכון ?" כן, אמרתי וגם מעט הפוזה שאיתה נכנסתי נמוגה. בשאלה השלישית כבר הבנו הקשרים משפחתיים ברביעית דנו בכובד ראש בהגירה השלילית מהעיר, אחרי הצבע כבר הבנו שאנחנו מכירים איזה כמה חברים משותפים, בסוף נפרדנו בחיבוק ונשיקה (יש לו יומהולדת פשוט, לא סתם ככה). איך יצא? כמו תמיד, כמו אצל המעצב וסר' בוחבוט)…

כך ברחוב הל"ה הירושלמי לאחר המלצה של חברה ממנהטן מצאתי את עצמי במחשבות על חירות מודרנית בגזרת צבעי שיער, פן להמונים והחלקה יפאנית. בין הרצון להיות מי שאתה לבין הרצון להראות טוב, בין המעצב, למעצבן , בהקשר הזה, הכל באמת בראש!