עד מאה ועשרים – על חולמים גדולים וביקורות קטנות

הם מקדימים את זמנם בדרך כלל. יש להם איזה מצפן פנימי שעוזר להם להבין איך צריך להיות ומה צריך להיות הרבה לפני שה"להיות" מבין מה הולך להיות. הם קצת משוגעים, יש להם שקט פנימי של סלע והרעשים הקטנים מסביב נשמעים להם כמשק כנפי גחליליות. רק סלעים יכולים לעמוד על במה ולשמוע זעקות "לוזר" בלי ללכת הביתה ולא לחזור לעולם. ולפרס יש מזל, כי הכירו בחלום שלו בעודו בחיים (אצל רוב הגאונים והחדשניים באמת רק הרבה אחרי מותם מבינים שבעצם מדובר בגאון). UP

לאנשים האלה יש משהו אחד במשותף. משהו בנפש שלהם מסרב להתבגר. משהו בדמיון שלהם לא נכנע אף פעם למגבלות המציאות. הם קובעים את החוקים בראש ומכוונים את המציאות לפי החזון. רק ככה יכולים אנשים באירופה הקרה, לעמוד על מרפסת ולדבר בקול ברור על מדינת ישראל (שבאותה תקופה המילה חלום היתה עבורה מחמאה).

אבל יש כאלה. שמבינים שאת השנים על הכדור הזה אפשר להעביר תחת הכותרת "טוב" ואפשר "לסחוב". הם בוחרים לחיות. יש להם שיטה מאד מדויקת שלא מאפשרת לייאוש להיכנס אל תוך המערכת, הם לא מאמינים בזה. הם מבינים שזה לא מקדם אותם לשום מקום.

ולכל חולם כזה יש קהילה שלמה של אנשים שזה מאד מפריע להם (כי איך אחרת אפשר להתמודד עם מישהו שבוחר במודע להיות אופטימי?) אז הם מבקרים. הם מעולים בדיבורים ומצטיינים בכתיבה. ויש להם תמיד מה להגיד. רק שהפעם במקום להגיד מזל טוב הם הסבירו למה זה לא בסדר. ולמה ההיסטוריה שונתה ושבעצם המציאות קצת אחרת. ובינינו, אולי באמת יש משהו לא בסדר בזה שלערב אחד עצרה מדינה שלמה והתמקדה בטוב. ובפרגון. זה באמת לא בסדר שברברה הגיעה, ושרון סטון קפצה לביקור, לא בסדר שקלינטון החמיא, והיו לנו גם כמה כתבות בעיתונים שונים בעולם (כולל זה ביפן שיוצא בתפוצה יומית כמו מה שמדפיס ידיעות אחרונות בשלוש שנים) שהחמיאו לנשיא והחמיאו למדינה שהנשיא הזה כל כך אוהב. אנחנו כל כך רגילים לראות כותרת של טנק וכיתוב בשחור אדום IDF ששכחנו שמותר ואפשר ונכון קצת אחרת…

ואולי זה בסדר שהצלחנו לכנס בתוך בנייני האומה כל כך הרבה שמחה והתרגשות וקצת קיטש בערב אחד (בלי איראן, בלי סוריה, בלי ריקי כהן), או יותר נכון עם, ובכל זאת. ערב שלם שמכיר בכל ה"לא בסדר" אבל יודע  ש"החלום הוא ראשיתו של מחר טוב יותר". זה היה ערב של אהבה פשוטה לאדם שהסיפור שלו הוא הסיפור של ישראל. וכשנדמו תותחי הביקורת (על התקציב והמוזמנים, עדי אשכנזי ושיפוץ הביוגרפיה) נשאר מפגש אמיתי בין אנשים, כזה שהוציא דמעות שמחה באולם ומול מקלטי הטלוויזיה. (ואולי בלי שאף אחד ישמע יכתוב איזה מבקר שהיה נחמד ושגם לנו מגיע מדי פעם את טוני בלייר בהשוואה בין המלכה האם לקינג שמעון).

אף אחד לא הגיע לחגוג כאן יומהולדת (כזה שסופר שנים), החגיגה היתה הצדעה לתכונות, ערכים ולאופן חשיבה שהופך אנשים לגדולים מהחיים, ככה אפשר לגרום לרוברט דה נירו, שרי אריסון ונשיא מונקו לעזוב הכל ולהגיע. האיש הזה מכיל בתוכו ערכים של טוב אבסולוטי שנוגעים לכל אדם באשר הוא אדם (גם לאלה שכתבו ביקורת הרסנית ברגע של חולשה)

ואולי בסופו של דבר זה כל הסיפור, היכולת לחלום בגדול (גם על האירוע הזה) ולקחת את סיכוני היום כדי לצפות למחר טוב יותר היא הכוח המניע של האנשים שנשארים ערים כדי להגשים חלומות, והיתר… יודעים לכתוב יופי של ביקורת.

יופיין של ביקורות הוא חיי המדף הקצרים שלהם, הן לא נשארות למחר בו מתחיל להתגשם חלום היום.

מזל טוב כבוד הנשיא!

מודעות פרסומת

דיגיטלי, אינטגרלי – על קשרים וקישוריות

אנחנו הדור שמחזיק את כל העולם בכיס הקטן (או בתיק הגדול במקרה שלי). דור שכל המכשירים שהוא צריך בחיים הצטמצמו למסך מאיר אחד. קטן.IPHONE

אין כבר שעון מעורר יש אפליקציית שעון מעורר. אין לנו מושג איך להגיע אבל אנחנו יכולים להיות בכל מקום בזכות וויז, אנחנו מדברים עם כל העולם מכל העולם וזה לא עולה לנו שקל, יש לנו 700 חברים (שניים מהם מגדלים חווה, שלושה משחקים פוקר, ארבעה מעלים סטטוס על חתולים וכלבים עזובים). אנחנו סופרים קלוריות (באפליקציה), מקבלים עדכון בפיד על עליית מחירי הדלק (רק אנחנו יכולים לאשר עדכוני PUSH לחדשות), אנחנו משלמים באיפון ומדברים באיפון, וישנים עם האיפון וקמים איתו. ה-I CLOUD הפך להיות לארכיון אישי שכולל תמונות, מסמכים, הודעות  ואת יתר המגירות הוירטואליות שנקראות חיים. הרגעים הדרמטיים באמת הם הסטטוס "חברים גם לי זה קרה, גנבו לי את האיפון, שלחו טלפונים" (שזה בערך כמו להגיע פרצו לי לבית, לקחו הכל ושרפו את הארכיון).

חמישי בבוקר, שגרירות ארה"ב, אני בתור לויזה. אפשר להכניס הכל חוץ ממכשיר הפלאים (וזה די מצחיק אחרי כל כתבות הריגול אחר אזרחי ארה"ב בימים האחרונים שדווקא הוא נשאר בחוץ). רבים וטובים ממני, במבטים אבודים נפרדו מהמכשיר לשעתיים. ההתחלה היתה קשה, הרי כשמשעמם או יש דקה של פנאי היד נשלחת אוטומטית וYNET עוזרים להכניס עוד מסרים חסרי משמעות אל שטח האכסון שהתרוקן עם השנים ונקרא מוח. ואחרי שבהינו האחד בזה שעומד לפניו/ אחריו בתור התחלנו פשוט לדבר. היו שם ילדים והורים, זוגות, וסתם אנשים זרים שפשוט שוחחו. באמת. בלי אוזניות ובלי סמס. דיברו פנים אל מול פנים. במשך כמעט שעתיים. ההתחלה היתה מביכה, כולם התנצלו שהם מדברים, פשוט "זה הזוי שלא נותנים להיכנס עם טלפונים". ואני חייכתי לעצמי וחשבתי 'אולי אחרי הכל נשאר משהו מהFREEDOM של התפוח הגדול'

חזרתי לרכב, 8 שיחות שלא נענו, 3 הודעות. 12 מיילים. 4 עדכוני PUSH שדחפתי החוצה בעוצמה. איבדנו את זה. זה עידן כל כך מחובר, כל כך מקושר ומתוקשר, עידן בו אין שום דבר שאתה צריך להבין איך עושים לבד – כי הכל, הכל נמצא במרחק שורת החיפוש של גוגל.  אין שום סיבה לזכור מספרי טלפון, אתה יכול להגיע לכל מקום בלי לדעת איפה אתה כלל, אפשר כבר היום (ולא בסרטי מדע בדיוני) לחיות חודשים ושנים מול מחשב מבלי לצאת מהבית.

מדד הלייק הפך להיות מדד לפופולאריות חברתית, כל אחד יכול להיות הכל – צלם, בלוגר, יועץ, בשלן, מהנדס אטום, צריך לדעת רק קצת יותר מהממוצע, והממוצע איך לומר מזפזפ בין המרוץ למיליון לאח הגדול.

יום רביעי, כנס נשים ועסקים, נשים בעולם דיגיטלי. באמצע הכנס כבר התחלתי לתהות איך עדיין אין אפליקציה שעוזרת לנשום (שהרי את כל יתר האפשרויות מיצינו). אולם חשוך עמוס לעייפה, מבטים ממוקדים, עניין רב באוויר. ברקע מדבר מרצה (הוא לא באמת חשוב למרות שכוווולם נסעו עד אשדוד "להקשיב"), האמת מתרחשת במסך הקטן זה הנחבא בקו הברכיים, אליו אנחנו מרכינים את הראש. הגעתי עם חברה, מזל שבשלב מסויים נגמרה לי הסוללה. פתאום הבנתי שהגעתי עם חברה…

אבל זה פוסט שמח. כי מעבר לכל אנחנו סטארט אפ ניישן (אפילו גוגל הגדולה השקיעה השבוע). רצים כל כך מהר קדימה שלפעמים אנחנו רק שוכחים לעצור לרגע… הטכנולוגיה לא יכולה ללכת אחורה (וטוב שכך) אבל משהו בנו צריך ללכת צעד אחד קדימה ולקבוע גבולות. רק כדי לעמוד בקצב שנקרא 'החיים' ולא להפוך לעבדים (גם הם מרכינים ראש אל מול האדון).

אני מתחילה לאמץ שעות שקט (לא בטוחה שאצליח להתמיד, וממש לא בטוחה שאמא שלי לא תזמין משטרה מדאגה) אבל זה נראה לי שווה את המאמץ. שעות של שקט, בהם הקישוריות נשארת בחוץ וקשרים אמיתיים של אנשים אמיתיים (כאלה עם ברק בעיניים) תופסים את הזמן. אני בטוחה שהסוללה שלי תיטען באנרגיה מעל ומעבר למצופה והאיפון יוכל קצת לנוח. יש מצב ששווה שאעלה על זה סטטוס כבר עכשיו, בכל זאת, ההוא שהיה איתי בטירונות ואיכשהו מצא אותי בפייס חייב לקבל עדכון בנושא.

פרגנו בלייק, מה איכפת לכם?

הרי את!

הרי את עומדת נרגשת בעוד חתונה כשהיא מקודשת לו. הרי את מתלבטת בין סושי לטורטייה בקבלת הפנים. הרי את מעדיפה קאווה מהבר יותר מאת היין הלבן שמגישים בדרך כלל. הרי את כבר מכירה את השיר שעומדים להשמיע בכניסה לחופה, הרי גם את תרוצי עוד רגע כשהכוס תישבר אל עבר החתן והכלה למצעד הנשיקות ההמוני. הרי את חושבת שזה ממש מגוחך לשתות מהיין שחצי עולם שתה ממנו ולקבל ברכה מהכלה, הרי את עוד רגע הולכת לעשות את שניהם.זריקת זר חתונה

הרי את (כמו כל עם ישראל) חושבת שזה מוגזם להזמין 500 איש לחתונה, הרי ברור לכל הנוכחים שזה בור כלכלי, הרי ברור להם שאי אפשר אחרת (לפחות עד שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר "הרי המלך הוא עירום"). ובכל זאת הרי את, וגם הם, פותחים את עונת החתונות. מזל טוב!

הרי למפריחי היונים צריכה להיות פרנסה, הרי לאנשים ובלוני ההליום מגיע לסגור את החודש והרי אם לא עכשיו מתי ימכרו אנשי כפר גלעדי משקפים סגולות זרחניות ושרשרת מנצנצים??? (שהרי גם מהמלאי הזה מסין חייבים להיפטר מתישהו). הרי מישהו צריך לתת פרנסה למפיקים ומעצבי מרכזי שולחן, צלמים, ועוזרי צלמים, מעצבי שמלות כלה ומקשטי רכבים. שהרי רגע לפני שאת מקודשת יש בוחן פתע בכמה רחוק את מוכנה ללכת (כי הוא מבחינתו מתחתן בסלון עם 2 עדים בטרנינג).

הרי אנחנו צריכים את הטקסים האלה כדי שנוע תנוע הארץ. שהרי יש משהו כל כך אמיתי ומחמם את הלב בטקס הזה, כשהבת דודה הקטנה בשמלה לבנה מפזרת פרחים ושני החברים הכי טובים הופכים להיות "עדים" (שזה חתיכת אחריות כשחושבים על זה). ויש איזו התרוממות רוח משפחתית שכזאת שמלווה חתונות (וגם התרוממות קול בדרך כלל מצד החמות), שעושה טוב על הלב. שהרי בסופו של דבר כולנו רוצים לחוות קצת אהבה. וזה (אחרי שהיונים והבלונים מתעופפים) כל הסיפור.

הפשטות הזו של שני אנשים שבחרו להיות יחד, מרגשת מספיק גם בלי קונפטי ובועות סבון. היא כל כך מרגשת שהפירוטכניקה ומצלמת הרחף קצת מפריעה לה לפעמים. אז נכון, גם זה פתיר. 3 כוסות וודקה קרנבריס ומחרוזת שירי 'משה פרץ – אייל גולן- עומר אדם- קובי פרץ' ואפילו הדודה הכי פולניה מתחילה לענטז. ואז מתחיל השלב עם הכיסאות והגיבור התורן שמתנדב לקבל פריצת דיסק ומעלה את החתן על הכתפיים (בשלב הזה הרי אני מתפללת לאלוהים שהיא לא תיפול מהכסא ושהגיבור לא יקרוס, ואם זה לא קטע פגאני אני לא יודעת מה כן)

וכשזה נגמר (אחרי שנשארו 4 חברים על הרחבה ואף אחד לא מוכן ללכת וההורים בוהים מהצד וכולם יחפים או עם הווינס במצב עגום) יש את "יחד לב אל לב" שזה כמו התקווה של החתונות.

והרי את חוזרת (חצי צולעת מהעקבים) לאוטו, והאוהבים רצים לספור צ'קים (כל אחד וההנאות שלו בשעת לילה מאוחרת). ובבוקר כבר יש סודוקו אורחים עם כל המספרים וטבלת אקסל מסודרת שהולכת מכאן ועד להודעה חדשה לעזור בתכנון החזרי המשכנתא החברתית שנלקחה מבלי לשים לב בערב הכי מיוחד של חייך.

ואולי, זה המקום לומר שאני בעד חתונות. הרי אני זאת שבוכה ברצף מהרגע שהחופה מתחילה ועד הסלואו הראשון. הרי ברור לי שההורים שלי לא יתנו לי לא להיות חלק מהסטטיסטיקה, ועדיין, דרוש קול שפוי שיזכיר שחתונה היא רק נקודת פתיחה. חתונה היא סמל, המהות מתגלה ביום יום שאחרי הצהלולים של הדודה. חתונה היא קו הזינוק למרוץ גדול יותר תחת הטייטל אהבה לנצח (ובפועל, ילדים, משכנתא, מטפלת, עבודה, לימודים, ילדים, משכנתא, חו"ל, משפחה לנצח גם). והרי אני לא מעוניינת להשבית שמחה, חלילה, אני רק חושבת ש"חתן וכלה" הם כינויים שתקפים ליום אחד והרי "בעל ואישה" הולכים על כל הקופה לכל החיים (עם ובלי זיקוקים ברגע שבירת הכוס). שיהיה במזל!

ולא לפחד מהפחד

פחדים נולדים בלילה. משהו בשקט ששורר סביב ובחושך שאופף את הבית מזמין אותם להגיע. הם יודעים שהם מוזמנים כשיש שקט. כשיש אנשים הם לא רצויים. פחד אוהב את הלבד (לא שלו אלא שלך), פחד אוהב שקט. שקט מוליד מחשבות. בראשו של כל אדם קיים בית קולנוע פרטי לסרטי אימה ומתח, הם מתעלים על הדמיון של שפילברג, יצירתיים יותר ממת לחיות ונפיצים יותר ממהיר ועצבני. הקולנוע נפתח כשהיום נסגר ובדרך כלל ומביא עימו את כל שככל הנראה לא יקרה במציאות אך נראה מציאותי ביותר בין 24:00 ל01:30. shade

אנחנו מפחדים ממשהו, תמיד. מזה שלא יאהבו אותנו, מזה שלא יהיה לנו מספיק כסף, מזה שזה לא יצליח (לא ממש חשוב מה) ומזה שמישהו יגיד משהו או משהו יקרה. הבעיה עם הסרטים האלה שברוב המקרים הם מהקטגוריה של היצ'קוק ובמעט מאד מקרים הם בסטייל החיים יפים או היפה והחיה. כאילו מישהו בנה בלוקבאסטר יעודי לאימה ומתח ושתל אותו בין האונה השמאלי להתקף חרדה.

והסרטים האלה מיוחדים מאד, הם לא כמו אלה בקולנוע של החיים האמיתיים שכשמפחיד אפשר לצאת, הם הפרומו לעולם האמיתי – זה שאנחנו בוחרים איך לחיות בו. והצרה האמיתית היא שסרט של הקרנה שניה מאתמול משפיע  על מציאות היום (לא אצלנו, אצל רוב האנשים).

לפני בערך שנה קלטתי שאף פעם לא למדתי קולנוע. הבנתי שאף פעם לא באמת חשבתי על משמעות המילים 'קאט' ו'אקשן'. אבל יותר מהכל נפל לו פתאום האסימון שהסרט שרץ לו בראש הוא הטריילר לכמה חודשים קדימה בפסטיבל כאן שנקרא החיים. מחשבות מולידות מציאות, וזה לא משפט מסרט, זה חוק בחיים.

במסגרת שיעורי הבימוי החדשים הבנתי שיש סרטים שנועדו כדי להוציא ממני 'קאט' חזק וברור, ויש גם כמה סרטים חדשים שעולים לאקרנים הקיץ שמציירים הרבה אקשן. התסריט בחסותך. המימון עליך. ליהוק השחקנים חשוב ומשמעותי ביותר, הביקורת משבחת.

פחדים נולדים בלילה, אי אפשר לגרש אותם. כשחושבים עליהם הם גדלים (קצת כמו צלליות על הקירות – גם הן אוהבות חושך). כמו צלליות ממש הם יודעים לקחת דברים קטנים ולהפוך אותם לענקיים באמת. החוכמה היא לתת להם ללכת לישון שנת ישרים, לא להילחם בהם, רק לברוא במקומם מציאות חדשה, אמיצה, בעלת פוטנציאל לאוסקר.

* התמונה המופלאה היא מתערוכה מדהימה במוזיאון ישראל (הנס-פטר פלדמן: משחק צללים), היא צולמה עם חברה מופלאה במהלך שיחה על הצלליות של חיינו. והשיר, של אחד שיודע לנצח פחד.

 http://www.youtube.com/watch?v=C-bAr0i0YAg&list=PLA8CAD5088409FEA0