אנחנו הדור שמחזיק את כל העולם בכיס הקטן (או בתיק הגדול במקרה שלי). דור שכל המכשירים שהוא צריך בחיים הצטמצמו למסך מאיר אחד. קטן.
אין כבר שעון מעורר יש אפליקציית שעון מעורר. אין לנו מושג איך להגיע אבל אנחנו יכולים להיות בכל מקום בזכות וויז, אנחנו מדברים עם כל העולם מכל העולם וזה לא עולה לנו שקל, יש לנו 700 חברים (שניים מהם מגדלים חווה, שלושה משחקים פוקר, ארבעה מעלים סטטוס על חתולים וכלבים עזובים). אנחנו סופרים קלוריות (באפליקציה), מקבלים עדכון בפיד על עליית מחירי הדלק (רק אנחנו יכולים לאשר עדכוני PUSH לחדשות), אנחנו משלמים באיפון ומדברים באיפון, וישנים עם האיפון וקמים איתו. ה-I CLOUD הפך להיות לארכיון אישי שכולל תמונות, מסמכים, הודעות ואת יתר המגירות הוירטואליות שנקראות חיים. הרגעים הדרמטיים באמת הם הסטטוס "חברים גם לי זה קרה, גנבו לי את האיפון, שלחו טלפונים" (שזה בערך כמו להגיע פרצו לי לבית, לקחו הכל ושרפו את הארכיון).
חמישי בבוקר, שגרירות ארה"ב, אני בתור לויזה. אפשר להכניס הכל חוץ ממכשיר הפלאים (וזה די מצחיק אחרי כל כתבות הריגול אחר אזרחי ארה"ב בימים האחרונים שדווקא הוא נשאר בחוץ). רבים וטובים ממני, במבטים אבודים נפרדו מהמכשיר לשעתיים. ההתחלה היתה קשה, הרי כשמשעמם או יש דקה של פנאי היד נשלחת אוטומטית וYNET עוזרים להכניס עוד מסרים חסרי משמעות אל שטח האכסון שהתרוקן עם השנים ונקרא מוח. ואחרי שבהינו האחד בזה שעומד לפניו/ אחריו בתור התחלנו פשוט לדבר. היו שם ילדים והורים, זוגות, וסתם אנשים זרים שפשוט שוחחו. באמת. בלי אוזניות ובלי סמס. דיברו פנים אל מול פנים. במשך כמעט שעתיים. ההתחלה היתה מביכה, כולם התנצלו שהם מדברים, פשוט "זה הזוי שלא נותנים להיכנס עם טלפונים". ואני חייכתי לעצמי וחשבתי 'אולי אחרי הכל נשאר משהו מהFREEDOM של התפוח הגדול'
חזרתי לרכב, 8 שיחות שלא נענו, 3 הודעות. 12 מיילים. 4 עדכוני PUSH שדחפתי החוצה בעוצמה. איבדנו את זה. זה עידן כל כך מחובר, כל כך מקושר ומתוקשר, עידן בו אין שום דבר שאתה צריך להבין איך עושים לבד – כי הכל, הכל נמצא במרחק שורת החיפוש של גוגל. אין שום סיבה לזכור מספרי טלפון, אתה יכול להגיע לכל מקום בלי לדעת איפה אתה כלל, אפשר כבר היום (ולא בסרטי מדע בדיוני) לחיות חודשים ושנים מול מחשב מבלי לצאת מהבית.
מדד הלייק הפך להיות מדד לפופולאריות חברתית, כל אחד יכול להיות הכל – צלם, בלוגר, יועץ, בשלן, מהנדס אטום, צריך לדעת רק קצת יותר מהממוצע, והממוצע איך לומר מזפזפ בין המרוץ למיליון לאח הגדול.
יום רביעי, כנס נשים ועסקים, נשים בעולם דיגיטלי. באמצע הכנס כבר התחלתי לתהות איך עדיין אין אפליקציה שעוזרת לנשום (שהרי את כל יתר האפשרויות מיצינו). אולם חשוך עמוס לעייפה, מבטים ממוקדים, עניין רב באוויר. ברקע מדבר מרצה (הוא לא באמת חשוב למרות שכוווולם נסעו עד אשדוד "להקשיב"), האמת מתרחשת במסך הקטן זה הנחבא בקו הברכיים, אליו אנחנו מרכינים את הראש. הגעתי עם חברה, מזל שבשלב מסויים נגמרה לי הסוללה. פתאום הבנתי שהגעתי עם חברה…
אבל זה פוסט שמח. כי מעבר לכל אנחנו סטארט אפ ניישן (אפילו גוגל הגדולה השקיעה השבוע). רצים כל כך מהר קדימה שלפעמים אנחנו רק שוכחים לעצור לרגע… הטכנולוגיה לא יכולה ללכת אחורה (וטוב שכך) אבל משהו בנו צריך ללכת צעד אחד קדימה ולקבוע גבולות. רק כדי לעמוד בקצב שנקרא 'החיים' ולא להפוך לעבדים (גם הם מרכינים ראש אל מול האדון).
אני מתחילה לאמץ שעות שקט (לא בטוחה שאצליח להתמיד, וממש לא בטוחה שאמא שלי לא תזמין משטרה מדאגה) אבל זה נראה לי שווה את המאמץ. שעות של שקט, בהם הקישוריות נשארת בחוץ וקשרים אמיתיים של אנשים אמיתיים (כאלה עם ברק בעיניים) תופסים את הזמן. אני בטוחה שהסוללה שלי תיטען באנרגיה מעל ומעבר למצופה והאיפון יוכל קצת לנוח. יש מצב ששווה שאעלה על זה סטטוס כבר עכשיו, בכל זאת, ההוא שהיה איתי בטירונות ואיכשהו מצא אותי בפייס חייב לקבל עדכון בנושא.
פרגנו בלייק, מה איכפת לכם?
זה קורה לכולם 