כבר כמה ימים מציפה אותי תחושה של פאנצ'ר קרב ובא. אינטואיציה קוראים לזה. או אולי הזכוכיות שראיתי בחניה, ואולי סתם התובנה שמפעם לפעם צריך איזה מסמר קטן כדי להזכיר לעצמך שבסך הכל, הכל באמת בסדר.

שישי ערב, יום הולדת לחברה טובה, מאופרת ומחויכת אני ברכב (את הדרך ליציאה רגלית מהבניין שלי אני לא ממש מכירה). האוטו קצת נוטה שמאלה אני חושבת לעצמי ונותנת גז. ברמזור השני, אני תוהה אם אני גם שומעת תקתוקים מוזרים או שזה סתם בראש. מחליטה שסתם בראש כמובן. אחרי שלושה רמזורים וכמה אזרחים תמימים שמנסים לסמן לי לעצור ואני בטוחה שניצלתי משוד, עצרתי. אוויר לא היה שם, לא בגלגל השמאלי ולא בריאותי שהתחילו לתכנן את החזרה לחניה. 20 קמ"ש ואורות מצוקה הפכו את החוויה שלוותה בתקתוקי הגלגל ובחבר טלפוני (אבא בירושלים) לחוויה משעשעת משהו. באנחות אחרונות החניתי את הרכב.

הדרך למונית בלב תל אביב לוותה במחשבות נשיות למדי, איך לא קלטתי שיש פאנצ'ר?, יו,מה זה מוזר הצליל הזה?, איך לא הרגשתי שהרכב נוטה? והמשיכו למחשבות מעוררות השראה שנטועות עמוק בשורשי שבערבות מרוקו, זה בטח קשור בתשעה באב, ימים נוראים וכאלה, זה סוג של צום משגרת אכילת הדלק של חיי לא?

בקלות הבלתי נסבלת של תל אביב זמן המחשבות מוגבל כי המונית כבר כאן. כן, הוא בשמחה יעצור וימתין בכספומט, כן, הוא יכול להגביר את המזגן בהחלט, ימים נוראים? מה זה?

יום ההולדת מלווה בהקרנה על מסך ענק של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. הפקה מדהימה שנמשכת חצי יום. יום החג של הערוץ הראשון, אחת לארבע שנים, צריך 42 מליון פאונד כדי שמישהו ילחץ 11 בשלט. עשרות אלפי מתנדבים, לפידים, וגבעות ירוקות, כולם למען המסורת והסמל. והסמל איך לומר, כשחברי המשלחות לועסים מסטיקים ומחזיקים דגל ביד אחת ואיפון ביד שניה כבר לא בדיוק סמל (אפילו מוחמד עלי כבר לא אותו מוחמד עלי…)

אבל מופע האופניים, כמויות הזיקוקים והלפיד שזעק "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" בהחלט השאירו מפיקת אירועי נשמה שכמוני עד שלוש בלילה עם הערוץ הראשון על המרקע. מזל, אני אומרת לעצמי, שמישהו התעשת בארץ ועצר את החסות של התינוק של במבה. אחרת מחשבות על חורבן היו צצות גם כאן.

בוקר שבת, המשלחת הייצוגית הרשמית של ירושלים מתייצבת אצלי בחנייה. בזמן שכוח החלוץ ממלא את המקרר ודואג לניקיון הבית אני לומדת עם אלוף הארץ בפנצ'רים להחליף גלגל.

פלא. באמת פלא. הרכב עולה באלגנטיות בעזרת מכשיר קטנטן וקסום, קפיצות קלות משחררות את הברגים, וההסברים של אבא שלי לכל פרט בתהליך הופכים אותי לגאה מאד ביכולת החדשה שנרכשה זה עתה, נעים לדעת שתמיד אבל תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

המסקנות כדלהלן:

1. פאנצ'ר- זה קורה לכולם

2. גם כשחושבים שזה קורה רק לך תמיד אפשר להאשים את תשעה באב

3. GET TAXI הוא שירות מופלא, איך לא חשבתי על זה קודם, הרבה לפני הפאנצ'ר

4. רק בתשעה באב פנצ'ר בגלגל מתקשר אוטומטית לגלגל החיים ותפיסת העולם העגול

5. אין כמו מסורת וקצת קיטש כדי להשכיח את הפאנצ'ר ואת מחשבות החורבן גם יחד

6. אמא ואבא הם הנכס הגדול ביותר שיש לאדם. וזה, במירוץ הבלתי פוסק של אולימפיאדת החיים הדבר החשוב ביותר. עם השקט שלהם והידיעה התמידית שהם כאן, הלפיד נשאר בוער ומתעצם. וזה על באמת ובלי טיפה של ציניות.

רק אצל מי שלא גר בירושלים יש בראש דימוי שבירושלים תמיד קר. כל המדמיינים והמדמיינות היו צריכים לבלות את סוף השבוע האחרון בבירה.

גם אני נשביתי בקסם ועליתי להיות בת טובה להורי, כזו שמבלה סופ"ש שלם בשכונת הנופש הדרומית, גילה. בגובה של 800 מ' מעל פני הים (זה שחסר לי כל כך בסוף השבוע) אמצא כנראה את המנוחה והנחלה. עוד מילדות זכרתי את אמא ואבא שלי מתפארים בשלושת כיווני האוויר שיש בבית, שגורמים לנו ליהנות ממזג אוויר נעים 365 ימים בשנה בלי שום צורך במזגן. אבל נוסטלגיה לחוד וחום 37 מעלות לחוד. המזגן שפועל על 5 מתוך 4 במאזדה הקטנה שלי הטעה אותי וגרם לי להגיע לעיר ולחשוב שאכן כמו תמיד – קריר פה. המפגש עם אמא שלי היה נוטף (ולא מדמעות שמחה) ומלווה ברעש זמזום שלושה מאווררים שפועלים בסלון.

יום חמישי האחרון הבהיר לי שרשמית כישורי כירושלמית לחיים ללא מזגן חלפו מן העולם, ומעתה אני יכולה לבקש תעודת תושב תל אביבית בלי כל נקיפות מצפון (טוב אולי עם קצת, בכל זאת יש בחירות עוד שנה…)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי. בכוחות אחרונים רתמתי את אחד החברים והלכנו לבריכה. מה זה בריכה? זה ים לירושלמים. נוסעים ברכב לאחד המלונות הקרובים (מפאת כבודה של הפסקה הבאה לא אזכיר את שמו), משלמים 120 ₪ כניסה לפאקינג בריכה (!!!!!!!!!) עדיין לא אזכיר את שמו למרות שהקללות שניתנו למנהליו בליבי ובליבו של ידידי היקר בטוח כבר עשו את שלהם. בבריכה בירושלים מרגישים בחו"ל, תיירים מכל קצוות תבל מגיעים לקבל קצת שקט ומתחבאים תחת השמשיות הרחבות. ביחס לחוף התל אביבי, הבריכה שלנו לחלוטין, אנחנו הכי שזופים כאן (מה שבחיים לא היה קורה בממלכת טיגון הגוף) והמציל וצוות הבריכה מאושרים לראות סוף סוף ישראלים (פריירים, אבל ישראלים). בבריכה היו שלטים שהזהירו ילדים (שלא היו קיימים בה) לא לרוץ, והתריעו מסכנת החלקה למרות שכל טיפת מים התאדתה עוד לפני שהספיקה להגיע מהבריכה אל היבשה. השלט המנצח היה "אסור לרוץ" עם ציור של בחורה שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה (אם קשישי המלון מסוגלים לעשות את השפאגט שהיא מדגימה על השלט אני דוכיפת! ) גידור אימתני סביב הבריכה הבהיר לי מאיפה נולדים הפחדים של ירושלמים מים. שם (זה הכינוי לכל מקום שאינו ירושלים), אין גדר, אין שלטים ויש חול בכמויות…

הבריכה הירושלמית החזירה אותי אל ימי הילדות בהם הבילוי של שבת היה בריכת מעלה החמישה בהרי ירושלים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים… (טוב, אולי לא שרים, אבל גם לא ממש שוחים, בכל זאת ירושלמים..) אז אמא שלי היתה מעמיסה צידנית מלאה פירות, אבטיח וענבים שהפכו את ימי שבת האלה לחוויה מתוקה ביותר, במלוא מובנה של המילה.

אחרי ארבע שעות בריכה שמילאו את המצברים להמשך סוף השבוע חזרתי אל דירת הקיט, החום הכבד ירד קצת. בליל שישי, אחרי שיחה קולנית שלי בה הסברתי להורי שזה או מזגן חדש או שאני לא מגיעה לירושלים הגיחה פתאום הרוח הירושלמית האהובה והמוכרת. כך פתאום, בלי שום הכנה מראש, ניפצה לי בין רגע את כל טיעוני המזגן ונתנה לאמא שלי את הלגיטימציה למשפט האהוב עלי: "את רואה, מי צריך מזגן כשיש כזאת בריזה"

שבת המלכה הגיעה ואיתה הלגיטימציה שלי לחזור לעולם שכולו 24 מעלות. ההתחממות הגלובלית התחילה להעסיק אותי בסוף השבוע האחרון, החור באוזון משפיע לתפיסתי ישירות על הבריזה שהבריזה מירושלים. בין מאוורר, ל24 מעלות, אני בתחילתה של שפעת מזגנים (מהסוג שסותם את האף והאוזניים ומסנן יופי את רעשי המזגן).

ויהי ערב ויהי בוקר, מתי הוא ברא את הים?  מבקשת מופע השקה.

המאווררים של סוף השבוע, ואמא שלי מנופפת בעיתון השבת כמניפה החזירו אותי בזמן, והוציאו מהבוידעם את הביצוע הנאיבי הבא. גם להם לא היה ים, אבל הם בהחלט עשו מהלימון לימונדה קרירה 🙂