חטאים

סלח לי אבי כי חרטטתי. לא בקטע של חרטה יותר בקטע של ללכת ליד, לא בדיוק. טיפה שמאלה ממה שהלב רוצה באמת. לא מרצון, סתם מחוסר תשומת לב וזמן במרוץ הזה שנרשמתי אליו, מרוץ החיים. אינטנסיבי יותר מכל "סובב תל אביב", בלי חסות שמצטלמת טוב לקפה טורקי. סובב חיים. 13

סלח לי אבי כי חיטטתי בעבר, בתפל, בניסיון למצוא, להסביר, להניח את הדעת, להוכיח, להנחיח משהו שחלף מזמן. סלח לי אבי שחילקתי לא נכון את הזמן. בין מה שחשוב למה שדחוף, מה ששנוא ומה שאהוב, מה שאמת ומה שנראה אמת, באמת.

סלח לי אבי שחיפפתי לעיתים בשהות עם הקטנה שהיא כל עולמי, שהוסחתי מצפצוף המכשיר על שולחני, סלח שחלמתי שאני רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר בחטא הקדמון שנקרא "אם היה לי הייתי מאושרת" חמדתי חיי אחרים לשווא. סלח ששכחתי שמה שחשוב זה עכשיו.

סלח על חשיבות עצמית מופרזת, על חוסר ההתמדה בריצת בוקר, בחייך, סלח גם על חמשת הקילוגרמים שנשארו אחרי הלידה. הם ואני מביעים חרטה, עמוקה, כנה, ממעמקי הבטן. רחום וחנון (כמו היפה והחנון) אם אפשר רק עוד איזו כפרה, על חטא הדחיינות. זה שגורם לרשימות להתארך, מחזיר סעיפים מלפני ארבעה חודשים, מסמן אותם במרקר צהוב, וירוק, קו מתחת, שלושה סימני קריאה. כפרה, כבר נגמרה השנה – תנסי שוב בשנה הבאה. כפרת עוונות , דחיינות מדלגת עונות.

תמציא מחילה, פליז. למילים שפורשו לא נכון, מבטים שהכעיסו, תנועות יד מבטלת, בחירה ב'לא' במקום ב'כן'. תמציא מחילה יומיומית, שלא נצטרך לחכות ליום הגדול, תן 365 מחילות קטנות, מיני-מחילה מכל מה שמקפיץ את הפיוז. ותכפיל ב-2, במחילה מכבודו,  שיהיה 'בין אדם לחברו', לזה שביטל ולזה שהרגיש מבוטל, אחרת חבל..

לא, לא זקוקה לרחמים, אבל אתה יודע אתה אלוהים, אז אם אפשר קצת הקלה, בעומס בכבישים, ביוקר המחיה, במרוץ לדירה. לא משהו אישי, אנושי, גלובלי אתה יודע, בסוף כולנו פה באותה חלקת אלוהים. ואתה בחרתנו, אבל לפעמים, זה נראה שאתה מפרגן יותר לשכנים.

בקיצור, קדוש, סליחה גדולה. רגע לפני שהיא שוב מתחילה, מירוץ תשע"ח סובב תהילה סובב הצלחה, שנה חדשה.  ביום המקודש הזה, שהמרוץ נחלש הטלויזיה על מיוט, רגע לפני הביקור השנתי בבית הכנסת, בגדים לבנים, ועוגיות של אמא מוכנות על המקרר לסעודה המתחלת. יש שקט. וקצת ענווה באוויר, וקולות שופר במקום צפצופים, ואופניים במקום רכבים ובאופן מפתיע כשיש שקט רואים אנשים. כשיש שקט לבבות נפתחים.

בוחן לבבות, שומע תפילות אם אפשר, תשאיר משהו בלב מהשקט הזה. שיהדהד גם במהלך השנה, כמו גחלת שתזכיר שהכל בסדר. אז אם אתה מוכן לסלוח אני אשתדל גם, לעצמי בעיקר, וגם קצת לעולם. ואם שוכחת תן תזכורת (בלי אותות ומופתים רציניים) שמה שחשוב נמצא עמוק בפנים.   

גמר חתימה טובה!

 

מודעות פרסומת

דרכים צדדיות

ואז באמצע יום שישי, מצאתי את עצמי בבית צפאפא. כפר ערבי, שנמצא 900 מטרים בדיוק בקו אווירי מהחדר בו גדלתי וחייתי במשך 2/3 מחיי. למען הדיוק, זו הפעם הראשונה שהייתי שם ברגל. פעם ראשונה שדיברתי מקרוב עם מישהי כמעט בגילי שגדלה גם היא כל החיים 900 מטרים מהחלון שלי. הבית שלה הוא הנוף שלי, ממש כמו ששלי עבורה. איתי לבית צפאפא הגיעו עוד כמה עשרות של אנשים שהסכימו לצאת למסע בעיר ירושלים. את המסעות המכוננים האלה הגתה חברה טובה שלי, שכבר הרבה שנים מוציאה אותי מאזורי הנוחות. כך, בלי שום הכנה הגענו לבית קפה קטן בלב בית צפאפא ושמעתי מנסרין סיפור הזוי על החיים שלה במרחק 900 מטרים מחלון הבית הירושלמי שלי.safafa 

סיפור שאם לא היו לו פנים הייתי אומרת שמדובר בבחורה שחיה במקום נחשל, ואפל, בו יש מיעוט שחלקו אזרח במדינה וחלקו תושב. מקום בו החיים קוברים מתים בשכונה יהודית, ועושים בגרות בלשון עברית.  סיפור על ילדה ערבייה שלמדה בבית ספר יהודי וסבלה מהתנכלויות על בסיס יומי בזמן שאני עברתי בכביש הראשי שחצה את בית צפאפא, עוצרת בנונשלנטיות לקנות אצל פרדוס חלב בשבת, או לשטוף את האוטו בעליה של גילה. 

בית צפאפא בשבילי הוא הכביש שמוביל לבית. הבית שלי. והכביש שלי היא הסיפור הכי עצוב שלה. על משפחה שנשארה חלקה בצד אחד של הדרך שלי והחלק השני בצידה השני. ופתאום זה ברור לי מתי הסיפור הזה הופך לסיפור פוליטי- כשמדברים על כפר ולא על נסרין, ומדברים על 60,000 תושבי גילה ולא על שלומית. מספרים מוחקים סיפורים. עם מספרים אפשר לטפל בפוליטיקה.  

והיא רהוטה כל כך, מדברת עברית בדיוק ובחיוך, ואני נזכרת בשיעורי הערבית הספרותית בבית הספר שלי, וחושבת על זה שהדבר היחיד שיכולתי לענות לה בשפתה הוא ״הלכתי ביום ההוא לבקר את חברי פהמי ביפו, בביתו טלויזיה צבעונית גדולה״ 

יצאנו מהקפה, האביר ואני מוקסמים (כלומר אני אוכלת לו ת'ראש במוקסמות בזמן שהוא מחפש wifi  בכפר) מאחורינו, זוג אמריקאים שיצא גם הוא מהמפגש מתוודה בחצי אנגלית חצי עברית ״אי דידנט ריאליז דה מורכבות", ואני אומרת 'דה מורכבות' זה רק חלק קטן מהסיפור.  

האמת שהייתי קצת נבוכה. נבוכה כי שוב הבנתי כמה רחב עולם הנמלה לידי. קצת כמו השוק שקיבלתי כשהזדמן לי פרויקט בלב ליבה של שכונת הבוכרים בירושלים והפגיש אותי עם צדקת חרדית ששאלה מה חודש חתונתי וציפתה לקבל כתשובה חודש עברי. קצת כמו שאני מהרהרת לעיתים מי הם חברי ומבינה שהם דומים לי כל כך. ואני אוהבת אותם שלא תבינו לא נכון, אוהבת מאד, אבל איך יכול להיות שאין ביניהם אף אחד שלא יוצא מהטייפקאסט התל אביבי, בוגר צה"ל אוניברסיטה ומשבר הדיור. 

אחרי חמש שעות בחום הירושלמי עם מלא תל אביבים שבאו למסע מתוזמן היטב בעיר ירושלים, ששם לעצמו למטרה להמיס גבולות, נפל לי איזה אסימון (מעבר לאסימון שהכי קל להביא משוכנעים שמוכנים לשלם על זה כסף כדי לשכנע אותם): אנחנו הולכים 99 אחוז מהזמן בדרכים ראשיות, מהירות, כאלה שלא מאפשרות עצירה וגם לא מאפשרות לראות פנים אנושיות. בדרכים המהירות, אין באמת דרך, רק פלטפורמה כדי להגיע ממקום למקום. הקסם מתחיל שמוכנים לעבור ברחובות הצדדים, בסמטאות, בשבילים הלא סלולים, בהם יש אנשים, עם פנים. ושינויים מתחילים באנשים, כשאפשר לדבר, במפגש קטן, אישי ואנושי, בדרכים הצדדיות מתרחשים הסיפורים. ואיזה מזל שיש את העיר הזאת, שבטירוף ובמורכבות שלה מאפשרת לרדת (גם אם לרגע) מהדרך הראשית, להתעלות מעל ומעבר למרוץ. וכנראה שלכל אחד מאיתנו יש איזה בית צפאפא שמתחבא מתחת לאף, מחכה לעיתים גם שלושים שנים כדי להתגלות.