ואז באמצע יום שישי, מצאתי את עצמי בבית צפאפא. כפר ערבי, שנמצא 900 מטרים בדיוק בקו אווירי מהחדר בו גדלתי וחייתי במשך 2/3 מחיי. למען הדיוק, זו הפעם הראשונה שהייתי שם ברגל. פעם ראשונה שדיברתי מקרוב עם מישהי כמעט בגילי שגדלה גם היא כל החיים 900 מטרים מהחלון שלי. הבית שלה הוא הנוף שלי, ממש כמו ששלי עבורה. איתי לבית צפאפא הגיעו עוד כמה עשרות של אנשים שהסכימו לצאת למסע בעיר ירושלים. את המסעות המכוננים האלה הגתה חברה טובה שלי, שכבר הרבה שנים מוציאה אותי מאזורי הנוחות. כך, בלי שום הכנה הגענו לבית קפה קטן בלב בית צפאפא ושמעתי מנסרין סיפור הזוי על החיים שלה במרחק 900 מטרים מחלון הבית הירושלמי שלי. 

סיפור שאם לא היו לו פנים הייתי אומרת שמדובר בבחורה שחיה במקום נחשל, ואפל, בו יש מיעוט שחלקו אזרח במדינה וחלקו תושב. מקום בו החיים קוברים מתים בשכונה יהודית, ועושים בגרות בלשון עברית.  סיפור על ילדה ערבייה שלמדה בבית ספר יהודי וסבלה מהתנכלויות על בסיס יומי בזמן שאני עברתי בכביש הראשי שחצה את בית צפאפא, עוצרת בנונשלנטיות לקנות אצל פרדוס חלב בשבת, או לשטוף את האוטו בעליה של גילה. 

בית צפאפא בשבילי הוא הכביש שמוביל לבית. הבית שלי. והכביש שלי היא הסיפור הכי עצוב שלה. על משפחה שנשארה חלקה בצד אחד של הדרך שלי והחלק השני בצידה השני. ופתאום זה ברור לי מתי הסיפור הזה הופך לסיפור פוליטי- כשמדברים על כפר ולא על נסרין, ומדברים על 60,000 תושבי גילה ולא על שלומית. מספרים מוחקים סיפורים. עם מספרים אפשר לטפל בפוליטיקה.  

והיא רהוטה כל כך, מדברת עברית בדיוק ובחיוך, ואני נזכרת בשיעורי הערבית הספרותית בבית הספר שלי, וחושבת על זה שהדבר היחיד שיכולתי לענות לה בשפתה הוא ״הלכתי ביום ההוא לבקר את חברי פהמי ביפו, בביתו טלויזיה צבעונית גדולה״ 

יצאנו מהקפה, האביר ואני מוקסמים (כלומר אני אוכלת לו ת'ראש במוקסמות בזמן שהוא מחפש wifi  בכפר) מאחורינו, זוג אמריקאים שיצא גם הוא מהמפגש מתוודה בחצי אנגלית חצי עברית ״אי דידנט ריאליז דה מורכבות", ואני אומרת 'דה מורכבות' זה רק חלק קטן מהסיפור.  

האמת שהייתי קצת נבוכה. נבוכה כי שוב הבנתי כמה רחב עולם הנמלה לידי. קצת כמו השוק שקיבלתי כשהזדמן לי פרויקט בלב ליבה של שכונת הבוכרים בירושלים והפגיש אותי עם צדקת חרדית ששאלה מה חודש חתונתי וציפתה לקבל כתשובה חודש עברי. קצת כמו שאני מהרהרת לעיתים מי הם חברי ומבינה שהם דומים לי כל כך. ואני אוהבת אותם שלא תבינו לא נכון, אוהבת מאד, אבל איך יכול להיות שאין ביניהם אף אחד שלא יוצא מהטייפקאסט התל אביבי, בוגר צה"ל אוניברסיטה ומשבר הדיור. 

אחרי חמש שעות בחום הירושלמי עם מלא תל אביבים שבאו למסע מתוזמן היטב בעיר ירושלים, ששם לעצמו למטרה להמיס גבולות, נפל לי איזה אסימון (מעבר לאסימון שהכי קל להביא משוכנעים שמוכנים לשלם על זה כסף כדי לשכנע אותם): אנחנו הולכים 99 אחוז מהזמן בדרכים ראשיות, מהירות, כאלה שלא מאפשרות עצירה וגם לא מאפשרות לראות פנים אנושיות. בדרכים המהירות, אין באמת דרך, רק פלטפורמה כדי להגיע ממקום למקום. הקסם מתחיל שמוכנים לעבור ברחובות הצדדים, בסמטאות, בשבילים הלא סלולים, בהם יש אנשים, עם פנים. ושינויים מתחילים באנשים, כשאפשר לדבר, במפגש קטן, אישי ואנושי, בדרכים הצדדיות מתרחשים הסיפורים. ואיזה מזל שיש את העיר הזאת, שבטירוף ובמורכבות שלה מאפשרת לרדת (גם אם לרגע) מהדרך הראשית, להתעלות מעל ומעבר למרוץ. וכנראה שלכל אחד מאיתנו יש איזה בית צפאפא שמתחבא מתחת לאף, מחכה לעיתים גם שלושים שנים כדי להתגלות.