אל תדברי על יאיר

בריאליטי של מדינת ישראל התרחשה השבוע רעידת אדמה קלה. 19 בסולם לפיד. הרגישו אותה חזק יותר במדינת תל אביב, היא פגעה סלקטיבית בנושאים בנטל שהתנערו פתאום כמו סוס שמאס בעבודתו והחליט ללכת.

לא, לא רציתי לכתוב על יאיר (למרות חיבתי הרבה והלא מוסתרת אל הברנש), רציתי לכתוב על מדינת ישראל. כי יאיר (מוכשר, חתיך וחכם ככל שיהיה) הוא האדם הנכון במקום הנכון (שזו גם גדולה בפני עצמה), אבל בפועל קרה השבוע תהליך מעניין הרבה יותר מאדם זה או אחר. 1לראשונה בהיסטוריה, העם בחר אנשים ולא מפלגות (ממש כמו שבוחרים חברים בפייסבוק), לראשונה בהיסטוריה שמאל וימין עניינו רק את הפרשנים והפוליטיקאים אבל לא באמת את הבוחרים. לראשונה בישראל, העם הימר. ובהימורים, כמו בהימורים, תחושת הבטן היא שמובילה את המהלך והרגש גובר על השכל. העם אמר את דברו ונתן את קולו למי שנטש את המילים הגבוהות והפסיק לדבר על גדר ההפרדה והתחיל לדבר על הגדר סביב הדירה שאף אחד ממעמד הביניים לא באמת יכול להרשות לעצמו.

אצל יאיר יש רוח צעירה כזאת, שעוד לא נשרטה ונפגמה מהקושי של הפוליטיקה האמיתית. הוא עוד לא ישב למו"מ עם ש"ס ולכן קל לו לדבר בחיוך על שוויון בנטל. באחד מחוגי הבית בהם השתתפתי לפני כחודש המצע שלו נשמע כל כך מלודי שהייתי בטוחה שעוד רגע אחד בדיוק יכנס רמי קליינשטיין ויתחיל לשיר. ואולי, חבל שהוא לא עשה את זה (אני בטוחה שזה היה מביא עוד מנדט או שניים).

הוא לא פוליטיקאי. הוא אדם אנושי. שעד לפני כמה חודשים כתב מהבטן המלאה של עם ישראל. הוא שלמה ארצי של התקשורת. הוא המרכז. אין מרכז ממנו (הוא גם המרכז של כל ערוץ חדשות בשבוע האחרון, אבל זה מרכז אחר). כל כך מרכז שהוא הקיף את עצמו בדוגמית אחת מכל מה ומי שעם ישראל מייצג. יש את הרצליה ואת הדתיים, יש אתיופית, ויש ראש עיר מדימונה, יש נשים, יש עיתונאי לוחם (בעצם שניים), יש מנכ"ל המזוהה עם אלילי ההון ויש ראש אגודת סטודנטים לשעבר. כולם נראים טוב. או שחלק מתקציבה הדל של המפלגה הוקדש לסטיילינג וטוב שכך. אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. הרשימה שלו היא עם ישראל, שבמעשה סינדרלה הפכו בין לילה לחברי כנסת.

אנחנו אוהבים את שלמה ארצי, אוהבים את מי שיודע לכתוב על מיהו ישראלי, אוהבים אנשים שמדברים בשפה שלנו ומעלים סטטוסים שווים בפייס, אוהבים את ליהיא (שעשתה פילאטיס הבוקר ועידכנה את כווולם), אוהבים את החיוך שלו (הוא שהבדיל בין מנדטים לעבודה למנדטים לשלי – יש להם עקרונות די דומים אבל החיוך… הו, החיוך…)

וזו התמצית של חולמים גדולים, שהופכים חלומות למציאות. הם קצת נאיבים, הם מצליחים לעזור לאנשים לדמיין מקום טוב יותר ומראים להם את הדרך לשם. הם לא אוהבים את הישן, הם יוצרים את החדש שהם רוצים לראות. מילים גדולות לא מפחידות אותם, הם מבינים שמעשים קטנים (חוזרים ונשנים) הם החומרים מהם מורכבים תקוה, צדק, שלום. וזה, זה הסיפור כולו.

אל תדברי על יאיר, דברי על אנשים שהלכו מיואשים לקלפי, והצביעו מתוך תקווה לפובליציסט (ווגאס זה כאן). העם נקעה רגלו. הוא מאס בקוטג', בסלולר, בהוט ובגינדי אחזקות. הוא לא התנתק. בקלפי הוא חלם על עולם טוב יותר. הקאוצ'ר שלי הסביר לי פעם שרק כשרע לך ממש, עד שאתה לא יכול לסבול יותר מגיע השלב שאתה מתחיל לשנות. כנראה שהגענו לשלב הזה.

לא יכולה שלא, לא הפעם. מודה, התרשמתי. בפעם הראשונה הימרתי עם עוד רבים וטובים מעם ישראל לא על הישגי עבר אלא על תקווה, אוויר, משאלה עתידית. על בסיס רגש נטו, עם תחושת בטן. וכשחושבים על זה, הבחירות החשובות באמת נעשות המקום הראשוני הזה אי שם בבטן התיכונה ולא עוברות את מסנן השכל, לא?

אל תדברי על יאיר, דברי על מישהו אחר, YES WE CAN כבר אמרתי?

אל תדברי. לא על יאיר ולא על אף אחד אחר. עכשיו צריך קצת שקט. העם עשה את שלו, חובת ההוכחה כעת היא של מישהו אחר שחשוב שידבר במספרים ובציונים. זה המבחן האמיתי של רעיונות. הרגע הזה שהם מפסיקים להיות מילים ומתחילים להיכתב על דפי ההיסטוריה.

לפני די הרבה שנים הוא תרגם את השיר הזה, מקווה שהמילים יהפכו מציאות וישמרו את הנאיביות הזו. לא רק בשבילו, גם בשבילנו.

מודעות פרסומת

בחרטא? אותיות שמשנות מציאות

רק מאחורי הפרגוד יכולות לשבת בשקט האחת לצד השניה מרצ עם מחל ואמת. רק מאחורי פרגוד כחול עם סמל המדינה הבית היהודי כמעט נוגע בשס וקולות רבנים דוממים. כן ורק נמצאים פה ממש עם כל העם (מוזר שדוקא זה הצירוף של הרשימה הערבית המאוחדת). ויש גם כאלה ששמים ז', נמאס להם והם רק רוצים ארץ חדשה.tikva

כך ליום אחד נץ היא לא ציפור הקן שלה שייך לעלה ירוק ופז לא קשורה לדלק אלא לכח להשפיע. ויש עוד כמה אותיות בודדות כמו ג', ו' וגם איזה פיראט אחד שלקח את פ'.

מעניין אם הן מחליפות ביניהן כשאין אף אחד מאחורי הפרגוד ויוצרות צירופים לא אפשריים כמו צדק (זה הצירוף שיתקבל אם עם שלם ישבו עם בל"ד ודע"ם).

כל הצעקות והתעמולה נשארות מאחור, אתה נכנס לקלפי והם שווים. כולם. מסודרים בקופסא, בלי שום אפשרות להבליט אחד ולהסתיר אחר, שקטים, לא מתלהמים. שוכחים לרגע מי הם ומה הם. נותנים לך קצת חופש. לבחור.

י' של ידיעות אחרונות מדווחים על אחוזי הצבעה גבוהים מאד ואני טוענת שזה בגלל פ' של פייסבוק (לפחות בפיד שלי יש 20 סטאטוסים: "אני הצבעתי , אתם?") מה שבטוח זה לא בגלל הקמפיין של משרד הפנים עם הקיטורים והעניינים (ב'קיטור כדרך חיים' בחרנו מזמן, זה חלק בלתי נפרד מהDNA הישראלי)

ואין שום פלא שיש תורים בקלפיות, זמן הבחירה הוכפל הודות לצילום המהלך, בחירת פילטר אינסטגרמי מפרגן והעלאה לפייס בזמן אמת. LIKE. חשאיות? אין דבר כזה בעידן המודרני.

07:00 פתחתי את הקלפי בבית הספר היסודי שלי, אחת ל-4 שנים אני מבקרת שם. בכל פעם המקום נראה לי קטן יותר (ולא, לצערי אני לא הופכת גבוהה יותר עם השנים). את פני מקבלים חברי ועדת הקלפי (אלה שכבר ב06:50 חושבים על הסנדביץ' ארוז בוואקום), תור עוד לא היה שם (זה בנוהל בחירות מבית אמא: "משכים יוצא, זהב מוצא"), על הפייסבוק ויתרתי.

הדרך מהרכב ועד המעטפה מציפה אותי בזכרונות. זכרונות בית הספר וזכרונות הפוליטיקה הישראלית. בראש מורם הולכים איתי זיכרון ותקוה (קצת כמו בכל יום חג ישראלי אחר). זיכרון להבטחות שלא מומשו, ממשלות שהתפרקו, ראש ממשלה אחד שנרצח על רקע דעותיו הפוליטיות וגם לוזר אחד שמראה לכווולם איך נראית דמוקרטיה ישראלית במיטבה. זכרון של מחאת הקיץ, אוהלים ברחובות, מלחמה, ועוד אחת, חרדים וחילונים. ותקוה. אחרת אי אפשר לחיות במדינה הזאת. תקוה שמשתלבת עם קצת נאיביות וברק בעיניים, תקוה בכל בוקר מחדש ליצור עתיד טוב יותר כאן. כך מבקשות האותיות לבחור עם אמת פנימית, למחול על טעויות, להצביע במרצ בשביל העם ורק לא לשכוח שכל האותיות האלה הופכות מחר בבוקר לשלום או מלחמה, לגזירות כלכליות או מדינת רווחה. הן כבר לא רק אותיות. עוד רגע, המציאות שאחרי האותיות ממש כאן, ממש פה.

למי למי יש יותר כבוד? בדרך לקלפי.

קצת סוראליסטי לראות את 'קזבלן' שבוע לפני הבחירות. סוראליסטי כי עברו חמישים שנים מאז עלה המחזה לראשונה והוא רלוונטי עד מאד גם היום. סוראליסטי כי יפו של היום לא שונה בהרבה (גם פלורנטין נראית עדיין די דומה).  סוראליסטי כי חלק מתשדירי הבחירות (מודל 2013)  מעלים ניחוח של פרסומת משנות השבעים, סוראליסטי כי הג'ל בשיער של יאיר לפיד מזכיר קצת את הבריליינטין של כוכבי קזבלן. סוראליסטי כי יוקר המחיה, קרקעות ליזמים וצדק חברתי, אלה שהיו מנת חלקם של השטח הגדול בשנות החמישים הם מנת חלקם של תושבי שטח גדול קצת יותר שנקרא מדינת ישראל.bhirot

ואחרי ששוקע הסוראליזם  הופכת החוויה לישראלית מאד, נוסטלגית משהו. כזו שמתרפקת על חוויות רחוקות מצפייה בסרט קזבלן בכל יום עצמאות. אז נכון, יהורם גאון לא נוכח על הבמה, והחברים של עמוס תמם (הפושטקים) עברו עידון משמעותי ונראים קצת פחות גבריים בעיני (אבל זו כנראה בעיה של הדור כולו ולא רק של אנשי הקאמרי המודרניים), אבל יש משהו במחזה הזה שמדבר לכולנו. שהרי, אם חמישים שחקנים שרים על הבמה "כולנו יהודים" גם החייל הדרוזי שבטח הגיע להצגה במסגרת תרבות יום א' חייב להאמין. וגם אם לא, בדמוקרטיה, כמו בדמוקרטיה הרוב קובע. והמיעוט. מהנהן.

רוזה היא רוזה, את הקעקוע שהביא העידן המודרני טשטשו לה והבדיחות על פולנים והונגרים ומרוקנים ותימנים ועירקים מצחיקות (ויצחיקו גם את הילדים שלי שיהיו ישראלים דור S4)  אין מה לעשות אנחנו עוד לא מספיק צברים. אבל יש עוד זמן, אנחנו בסה"כ מדינה צעירה..

ויש עוד כמה דברים שלא השתנו (חוץ מיהורם גאון שנשמע ונראה די דומה, רק עם קצת פחות שיער בפאות) כמו הקונצנזוס שלנו בנושא צנחנים והיותם קליל השלמות (קונצנזוס שאני נושאת את דגלו במשך שנים. רעל בעיניים!), האהבה שלנו לישראל ותחושת הפטריוטיות הלאומית שמשאירה אותנו כל ישראל חברים (או לפחות את כל צופי הקאמרי במוצ"ש).

אבל אחרי שהפרגוד נסגר ואבקת הקסם העונה לשם נוסטלגיה מתפזרת נשארים עם שמאל וימין, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים, דרום תל אביבים ואנשי שוסטר, מדינת תל אביב והפריפרייה, מגדל דוד (שנראה יותר פעמים בתשדירי הבחירות של ביבי מאשר בכל שנות קיומו, והוא קיים כבר כמה שנים..), מצעד הגאווה, כוכבית גיור ונפתלי בנט. ויש גם עוד כמה כוכבים מודרניים שיכלו להיכנס יופי לקזבלן, אבל דלתות הקאמרי חסמו. יש מחאות, ושביתות ועולים, ויורדים ובריחת מוחות, והון ושלטון, ויש עוד איזה נושא פעוט, בטחון.

ויש את עמוס תמם, ואת הקאסט המדהים, והתפאורה המקסימה, והעיבוד החדש והעדכני כל כך והכל מתוצרת הארץ. עם אותו קסם ופשטות ויצירתיות שהופכים אותנו להיות סטארט אפ ניישן, ולרגש את אפל עם אפליקציה שהתחילה מצחוק על GPS והראתה לכוווולם למי למי יש יותר כבוד. ויש את העניין המדהים הזה שמדינת היהודים היא מדינה דמוקרטית (גם אם תושביה לא ממש מעקלים זאת לפעמים). והקטע הזה שדמוקרטיה היא באמת שלטון ההמון נשכח לפעמים במעטה הדאגות, והשגרה והיאוש (או סתם חוסר תשומת לב).

קזבלן המודרני הרבה פחות נאיבי, גם הבוחרים המודרניים. כאילו העלו את המחזה בדיוק בזמן, רגע לפני ההליכה לקלפי, כדי להזכיר שעולם כמנהגו נוהג עד שבוחרים לשנות. ואנחנו יכולים לשנות. אנחנו מחוייבים לשנות. זה שלנו. של כל מי שקזבלן (או כל סרט ישראלי שמנחם גולן חתום עליו) מרטיט לו משהו בפנים (גם אם הוא לא אומר את זה בגלוי), של כל מי שמקטר כל הזמן ומעלה ווליום חודש לפני הבחירות (אבל יודע בסתר ליבו שבחיים הוא לא היה עובר לשום מקום אחר). זה שלנו, ויש כבוד.

עכשיו צריך להתחיל לעבוד בלדאוג שגם לדורות הבאים (אלה שיתגייסו לצנחנים בעוד 10 שנים) תהיה אפשרות לקנות דירה, ולסגור את החודש, כי עם כבוד, איך לומר, לא הולכים למכולת…