חג האביב בחסות סנו

איך יודעים שבא אביב? מביטים סביב סביב. ואם מוצאים את אמא שלי תלויה על חלון מצידו החיצוני, מחזיקה דלי ביד אחת ומטלית ביד שניה כנראה שפסח בדרך. יריית הפתיחה לסיפור המרוץ מעבדות לעבודות ניקיון הבית מתחילה בערך כשהמן נתפס ונתלה. כשאסתר ומרדכי חוגגים שליהודים היתה אורה ושמחה, אמהות ישראל הופכות את חברת סנו לבעלת השליטה בששון ושמחה לפחות לחודש  ימים.

השיחות שלי עם אמי היקרה בימים האחרונים דנו בכוסות מבריקות שיצאו מהויטרינה, אבק שנוקה ממקומות שאפילו האבק לא ידע שהוא נמצא בהם ובגדים שיצאו לאוורור מכלל ארונות הבית (ואצלנו בבית יש יותר ארונות מאנשים). משהו במסורת היהודית קבע חודש של ניקיון חיצוני שעוזר כנראה לעשות הרבה מאד סדר פנימי אצל בני האדם.

הבעיה עם השיחות האלה שמהר מאד אחרי שמסיימים את דיון הבית בירושלים, עוברים לדיון הדירה שלי בתל אביב. וכאן איך לאמר, עד שאיזו כוס לא נשברת או שכלל הרהיטים משנים גוון בטקסטורה אפרורית, קצת קשה להזיז את המגב ממקומו הטבעי, רחוק מהעין והלב. את זה אמא שלי לא באמת מבינה.

אז היום נשברה צנצנת בדירה (סימן למזל ושמחה, קוללללללו). שני בנות תל אביביות הביטו בזכוכיות, ספק בפליאה וספק בחוסר אונים. אחר כך, עלתה חשיבה מדעית נפעמת מיכולותיה של הצנצנת לפזר עצמה בערך בכל הדירה שלי ואז הגיע החלק האמיתי, ניקיון פסח.

חברתי היקרה לימדה אותי איך היא מתמודדת עם דברים מהסוג הזה בדרך כלל (שמה שני מגבונים על הרצפה, מניחה בנונשלנטיות רגל על כל מגבון ומתחילה לעשות תנועות צ'רלי צפלין לניקוי החדר), אני בשיטה שפיתחתי בדיוק למצבים האלה הוצאתי את מסירי האיפור היוקרתיים שלי (אם המגבונים האלה טובים לעור הפנים, לאיסוף זכוכיות ברור שהם יתאימו). המבצע מתבצע בזריזות ויעילות תחת זמן מוגבל (שהרי מפץ גדול, או לא מפץ גדול – לקאמרי אנחנו לא יכולות לאחר).

השאלה הנשאלת היא איך מכל התכונות הטובות שהורישה לי אמי את היכולת להחזיק יעה לא ירשתי, השאלה השניה היא איזו עבדות טובה יותר (זו המודרנית שלי בה אני עובדת כמו חמור כדי לשלם למנקה פעם בשבוע, או זו המסורתית בה בעודי כותבת שורות אלה ארגז תעודות בית הספר היסודי שלי עובר ניקיון ואוורור בירושלים)?

פסוקו של יום:

למען המסורת (ובריאות הנפש של אימי) הזמנתי היום מנקה.

צרת רבים חצי נחמה (גם חברתי מזמינה מחר מנקה).

אמא יש רק אחת, כוסות בויטרינה יש לנו קרוב ל600, כולן מקבלות יחס אישי.

פיזור הדעת שהפיל את הצנצנת עזר קצת לסידור הנפש עם סידור הדירה. כנראה שהוגי רעיון העבדות האביבית הזו הבינו משהו.

יישר כוח!

מודעות פרסומת

פח שמאל – פח אורגני

אז בלי התראה מוקדמת, אחת החברות בהריון, ואחרי תשעה חודשים בהפתעה גמורה היא יולדת. האמת שזה מפתיע. תשעה חודשים שלמים, ופתאום זאת שהיית איתה בחצי הגלובוס הופכת להיות אמא. אז חצי בהתרגשות ובחצי מבוכה, מארגנים עוד חבר רווק (כדי שיהיה עם מי לחלוק את הלחץ הפסיכולוגי המתון של עצמי על עצמי) נוסעים למעוז הבורגנות, העיר וגני השעשועים לילדים – מודיעין. אין מצב לבקר שם חברה, או ידיד, רק זוג צעיר או משפחה של שלושה ילדים+ כלב ותוכי.

ארוחת שישי בערב, המתנה כבר ארוזה ואנחנו בדרך לאחל מזל טוב. אולם מה שהיה אמור להיות ארוחת ערב סימבולית הפך למפגש תחת הכותרת "זוגיות, הורות, לידה – החיים 2012 נעים להכיר". ישבנו לשולחן עמוס במטעמים שכל זוג הכין (ככה זה בהתחלה של חיי נישואין, משקיעים בכל דבר גם בדג ולזניה), הארוחה מלווה מחמאות למכינים ולמגישים, אנחנו "הזוג הרווק" הבאנו בירות, לחיים!

נושא מס' 1: איפה אנחנו בפסח. אני עם ההורים, גם הרווק השני. לזוגות יש סיפורים. אחד עם הסבתא, לשניים אין סבתא, הזוג השלישי לא מבין איך לא ארז את המזוודות והזמין כרטיס לחו"ל, ובפעם הראשונה בחיי אני מבינה שהמערכונים של קטורזה ודומיו אכן מבוססים על סיפור אמיתי.

נושא מס' 2: הוראות הכנה. איך מכינים גלידה ובמה מתבלים טחינה, וקומץ סיפורי מי הכין מה, וכמה ואיפה ואיך. ואנחנו, הזוג הרווק מציעים עוד בירה "לחיים".

נושא מס' 3: פיצוחים. אני מקריית אונו, גם אני, אני לא מאמינה, גם אני לא. הגננת שלך היתה יוכבד? שלי היתה דפנה, די אני בשוק. לא, לא ידעתי שהיא לסבית, לא הגננת, דינה, ההיא מהחוג קראטה, איך אתה לא זוכר?

פיצוחים למתקדמים הם פיצוחי צבא, הרי היינו באותו הגדוד, כבר שכחת? לסמל קראו אלפסי (בכל גדוד קראו לו אלפסי).

נושא מס' 4: טיפת חלב. תינוק קטקטן צווח מחדר ההורים (הורים זו החברה שטיילה איתך לפני שניה וחצי בברצלונה וזה שהיה חבר שלה עד לפני רגע). האבא רץ אל הקטנטן, האם חושפת שד (או יותר נכון עוטפת שד בסינר הנקה מיוחד שנקנה לטובה האמהות המודרניות שצריכות לשבת בבית קפה בזמן שהקטנטן שותה חלב חם).

ארוחת ערב פחות מחודש לפני ליל הסדר הציפה את קושיית "מה נשתנה הלילה הזה?" קצת מוקדם השנה, והשתנו כמה דברים בהחלט. אט אט, כשמביטים סביב החברה הופכת להיות "זוג החברים שלי", מודיעין הופכת להיות יעד שגם עוצרים בו (ולא רק קיצור דרך לירושלים) והמונח "פח שמאל הוא פח אורגני" הופך להיות עדות לעוד משפחה בתחילת דרכה בישראל 2012.

לא השתנה הלילה הזה, כנראה שכך היה תמיד, וכך כמובן גם ימשיך להיות. וטוב שכך.  כנראה שמשהו אצלי פשוט התחיל לשים לזה לב. וכך חודש לפני ליל הסדר הבנתי שגם בלי שתיים או שלוש דודות שישאלו אותי "מה נשתנה" משהו מתחיל להשתנות.

רק בישראל

רק בישראל ילד בן שלוש יודע מה זה ממ"ד.

רק בישראל צבע אדום כבר לא מזוהה רק עם אהבה, וקרבה.

רק בישראל יש חצי מדינה שלומדת וחצי מדינה במקלטים.

רק בישראל אנשים עם כיפה מתפללים כשכיפת ברזל מיירטת טיל.

רק בישראל ילד אומר "בום" באותו קצב שהוא מבקש "במבה".

רק בישראל משפחות קמות שלוש פעמים בלילה מנדודי שינה שנקראים 'אזעקה'.

רק בישראל הילד בצה"ל מיירט את כיפת ברזל שמגנה על אבא שלו במכולת באשדוד.

רק בישראל 'רגיעה' כבר לא מסמלת צימר בצפון, ו'הסלמה' היא מילה מעודנת לפחד מוות!

פעם, זה היה רק בעוטף עזה (זה פריפריה). אחר כך הגיע לבאר שבע (זה דרום הארץ), היום הגיעו רקטות לגדרה. זה לא בדרום הארץ, זה לא בפריפריה. יורים טילים גם במיקרוקוסמוס שנקרא 'גדרה- חדרה'.

הלו, העם שדרש צדק חברתי? מה קורה? זה לא במגרש שלנו?

מדינת תל-אביב, אולי עכשיו מישהו יתעורר?

רק בישראל הילרי קלינטון מגנה את מוחמד (א-זהאר) ומקבלת כותרות במקום שמישהו יזעק בקול גדול זעקה של אלפי ילדים שהפסידו יום לימודים. ילדים שבמקום לשחק אנגרי-בירד הסתתרו בעצמם מעוצמת הפיצוץ.

רק בישראל אף אחד לא צועק חמס (!) על המצב (למי יש כוח לצעוק כשכל הזמן צריך להלחם בו?)

בן גוריון  כבר הטיל את האחריות ואמר "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו", בזמן אחר ובהקשר אחר. שעת מבחן מסוג שונה הגיעה.

רק בישראל, כל זה קורה כבר כמה שנים טובות ולא מפסיק. למה?

הכובען המטורף

עם או בלי קשר לפורים, כל השנה כולנו מחליפים כובעים. בין הבית, לעבודה, לחברים או למשפחה, עשרות דמויות שונות ומגוונות חיות בתוך גוף אחד. פורים עוזר להן לצאת החוצה. הוא מוציא את היכולת להשתטות קצת לפעמים ומזכיר שאפשר ורצוי לזנוח ליום או יומיים את הרצינות שנקראת "החיים" וללכת אל ממלכה שביום יום חיים בה רק ילדים.

בממלכת "לעולם לא", נולדות כל מיני אגדות שמתקבצות יחד אל מסיבת פורים אפופת עשן של אלכוהול ואדים אחרים. בכל מסיבה כזאת יש את מלכת הלילה (זאת ששמה כתר ושמלה שחורה וברור לה שכולם בטוחים שהיא מלכת הלילה), יש פיראט (זה החתיך שבטוח שיצא לו בול ג'וני דפ ואף אחד לא טורח לבשר לו שלא), יש את השטן (בחורה בלבוש מינימלי עם קרניים של שטן), יש נמרה (בחורה בלבוש מינימלי עם אוזניים של נמרה), ויש את מינימאוס (בחורה בלבוש מינימלי עם אוזניים של עכבר).

חוץ מהם לכל מסיבה מגיע אדם שרוצה להתעלל בעצמו ולקח תחפושת פרוותית עם ראש ענק (אף אחד לא יודע מי הוא, הוא לא יודע מי הוא, והוא גם לא יודע איפה הוא, כי מה אפשר לראות מאחורי התחפושת הזאת). לכל אלה מצטרפים גם איזה שבט אינדיאנים (שעושים תחרות מי הביא נוצות יותר גדולות שנתקעות לך בפנים) ושתי מלאכיות (שממש בא לך לקצץ להן ת'כנפיים).

בין לבין יש כמה חברים עם תחפושת לא מוגדרת. אלה ששואלים אותם למה הם התחפשו הם אומרים "אביזרים". "אביזרים" הם שם קוד לפאה ורודה, נעליים אדומות, נצנצים על הפנים וסרט אדום בשיער. אם לא היית מכיר אותם היית בטוח שככה הם גם אחרי פורים. אביזרים…

ואז יש כמה זוגות שהתחפשו ביחד (כאילו "ונהפוך הוא" לא עובד על זוגות). רבן עדלידא היה נותן בהם סימנים: שחור- לבן, שטן-מלאך, אלים מהמיתולוגיה היוונית, הנסיכה והצפרדע פיטרפן- טינקרבל, דרדס- דרדסית, שניים סינים, כינור גדול (האמת שזה רעיון לא רע לתחפושת).

ממלכת לעולם לא מאפשרת יום אחד בשנה לשתות רד בול וודקה בדיוק כמו בגיל 16. במסגרת הביקור בממלכה נשלחתי להביא משקה בכוס פלסטיק לחברה מהבר. במסגרת המסע רבע כוס התאדתה, רבע כוס נשפכה על הנמרה והמיני מאוס (שצווחו עלי בקולות שהסגירו שביום יום הן בכובע של החברה הצפצפנית) ומה שנשאר מהול בעשן סיגריות ונוצה (מהאינדיאנית) החליק בגרון של חברתי היקרה והחזיר אותי לשידור חוזר בבר.

בכל מסיבה יש איזו תחפושת אחת מושקעת באמת, אצלנו היה זה הכובען המטורף. שמעבר לכמויות הטלק שנשפכו על פניו ובסיוע כמה חברים טובים עד מאד, עזר לי להבין שאנחנו לא מחליפים כובעים ותחפושות, אלא שכל היופי הזה קיים אצל כל אחד כל השנה. תחלופת התפקידים הזו היא האוצר הגדול של האדם והיכולת שלו להיות בוס מחייב בעבודה, בן ביישן במשפחה ואב אוהב בשעות הערב. כשמורידים את המסכות נשארים עם שחקני תיאטרון ששולטים בדמויות ותפקידים שונים שחג פורים נראה פתאום רק יום אחד קטן ומינורי, חזרה שולית בתיאטרון החיים.

ובתיאטרון החיים מה שחשוב באמת הוא האנשים. ומה צריך הבנאדם חוץ מכמה חברים טובים, ומצווה לשמוח (שהרי משנכנס הדר כבר פה).המבט בעיניים והתחושה שמחממת את הלב שעם ובלי מסכות יש אנשים טובים שמהווים חלק ממשחק החיים שלך.

הערב המשיך עם נהג מונית (שזה חתיכת כובע), שנתן את משנתו לחיים לארבעה צעירים בשעה ארבע בבוקר. "לא לוותר" הוא אמר ו"הכל במידה". אין לי מושג אם הוא התכוון לכך באמת, או שגם הוא כבר היה ברוח שטות של 4 בבוקר, אבל הוא ידע מה הוא אומר. הוא הכניס מוסר השכל אמיתי לערב שכולו חברים טובים, שתייה, שמחה, אנרגיה והמון כובעים. הכל במידה כמובן בלי שום ויתור על הנאות שמחות ומה שביניהם.

המדריך לירושלמי אמיתי- מודל חורף 2012

ירושלמי אמיתי לא העלה היום אלבום תמונות לפייסבוק. שלג שנערם בפחות מ-20 סנטימטר אצלו זה לא שלג.

ירושלמי אמיתי ביטל את התוכניות של היום עוד אתמול. הוא מכיר את עריית ירושלים ויודע שמי שמודיע על חסימת צירים שם רוצה להיות בפוך אפילו יותר ממנו.

ירושלמי אמיתי חיכה הבוקר לשלג רק כדי להגיד שזה, זה לא ממש שלג, זה לא נערם. ולא יצא לגן סאקר, צילם וכתב "שווצריה".

ירושלמי אמיתי יודע ששלג זה לא כזה סקסי אחרי יומיים. המכונית נתקעת, המגפיים שמוכרים בישראל לא באמת מגנות מפני מים, ולרוץ אחרי אוטובוס בשלולית הופך את העיר הקשה הזו לקשה עוד יותר.

אבא שלי מספר על שלג ירושלמי של פעם, כשהגג דלף והיה רק זוג נעליים אחד. עברו מאז 60 שנה, אבל הוא כירושלמי אמיתי עדיין לא מתחבר לשלג.

חבורת ירושלמים אמיתיים התקבצה היום בבנק. ואני שמצאתי דקות של חסד כדי ללכת לסדר את החשבון, ראיתי איך מגיבים ירושלמים במצב חירום.

השלג החל להיערם, בקרב הלקוחות החל לחשוש עדין (שמתחיל בדרך כלל אצל גברת צבעונית שממלמלת : "יא אללה, איך אני אגיע הביתה"), שמתגבר על ידי הצהרות שנזרקות לאוויר: "בטח סוגרים כבר את הצירים" וממשיכים בהחלטה של מנהלת הבנק (שמתחת לחליפה גם לה בא קצת שוקו חם וקיצור משמרת ביום שישי) ומסתיים בשומר צרוד שמקבל הוראה לסגור את הדלת. ומאותו רגע מתחיל כאוס כללי שנמשך דקות אחדות בו מאושרות הלוואות בין רגע, מסגרות אשראי גדלות במיידי ולקוחות שלפני רגע היו בטוחים שהגיעו לבצע את הפעולה הכי דחופה במהלך היום חוזרים הביתה לחיק משפחתם.

במסגרת כוננות השלג התור שלי  התקצר, והפקידה הנהנה ב'כן' לבבי לכל בקשותי. ירושלמית אל ירושלמית, הבנו שתינו שדרך שלג קדמה לבירוקרטיה ויצאנו איש איש אל מזחלתו בדרך הביתה.

ברדיו כבר הודיעו על ביטול הלימודים, בובות שלג נבנו בשכונת גילה ולשעה אחת עוד היה פה סיכוי לשלג של ממש.

אבל לשלג הירושלמי רצונות משלו, והוא (שלא כמו חברו השלג של רמת הגולן), מתעתע כבר שעות בין שלג ברד וגשם (או אולי בסדר הפוך). כך או אחרת, הוא חי היום בפייסבוק יותר מאשר ברחובות העיר ירושלים.