נבוא לבקר בחגים

זה התחיל בצחוק, בשיחה שגורה שהורידה נושאים עם שם מפוצץ כמו הקושי של מעמד הביניים לחיי יום יום בדמות קילו עגבניות בעשרה שקלים ודלק בשמונה שקלים לליטר. כמו בכל שיחה, בכל סלון של כל זוג צעיר (ביחידה הקטנה בבית של ההורים), זה מתחיל בעגבניות ונגמר בזה שאין מצב לקחת משכנתא בארץ הזו, וממשיך ביחס הבלתי אפשרי בין גובה ההכנסה לגובהו של המינוס. שיחה שכזאת.

השיחות האלה בדרך כלל גורמות להרבה אנשים דומים להוציא קיטור ולחלוק את אשר על ליבם. הן מסתיימות בחיוך שמסמל את קבלת העולם כמו שהוא, בלי הרבה יכולת שינוי, ובהעברת נושא לשיחה קלילה קצת יותר "הזמנו צימר בשבוע הבא, לפחות קצת ננוח…". אני לתומי חשבתי שגם אותה שיחה מלפני כמה ימים היא שיחת "קשה- קיטור-צימר-רגיעה". כנראה שטעיתי.

החברה הכי טובה שלי הזמינה אותי לקפה, התחילה שיחת קיטור אך הפעם היה לשיחה סוף אחר. היא, כלומר הם החליטו לעזוב את הארץ. כלומר לא לעזוב ממש, רק בינתיים לכמה שנים. יראו מה יהיה, יקנו בית, יתבססו, יפסיקו לחשוב כל החודש איך החודש נסגר ויחזרו יום אחד, ברור שיחזרו.

בעודי מצפה למוד "צימר, רגיעה" הבנתי פתאום שבשנה האחרונה כבר שמעתי עוד שיחה או שתיים כאלה, שהתחילה בצחוק והסתיימה בדמעות בנמל התעופה על שמו של ההוא שעמד על הראש אבל בנה מדינה בה האזרחים יכלו די בקלות לעמוד עם רגליים על הקרקע.

אז אחרי האנטי הראשוני כפטריוטית שמתרגשת עד דמעות מ'אבא גנוב' ועדיין רוצה בסתר להצדיע למשמע ההמנון (שמזכיר לי את בה"ד 1), ניסיתי לגייס את כל התירוצים להשאיר אותה כאן. בירושלים או תל אביב, רק לא בניו יורק. כך מצאתי את עצמי, כמו בטור ארוך של יאיר לפיד מעלה מהאוב זיכרונות צבא, מספרת מורשות קרב על מלחמות ומזכירה בגאווה שזו המדינה היחידה של העם היהודי. המשכתי לדבר על הרגשה של בית והעליתי כמה זיכרונות מבית הספר התיכון (אין כמו יום שמיניסטים וטיול שנתי כדי למהול צחוק בכמה דמעות). ניסיתי לפרוט על כל נימי הנפש ותיבלתי כל שני משפטים ב"אבל אני כאן, אין מצב שאת נוסעת" רגשי במיוחד. באיזה שהוא שלב הבנתי שכנראה גם יאיר הבין שלמילים יש אפשרות השפעה מוגבלת וזנח את הטור לטובת המעשה.

לא חשבתי שיגיע יום בו אסביר לה למה כדאי להישאר בארץ. הרי גדלנו יחד, בשכונה הירושלמית שלנו וחלמנו יחד חלומות גדולים על משפחה וילדים וטיסות לחו"ל. עברנו ביחד את מלחמת המפרץ ועוד כמה מבצעים, הצטיינו ביחד בלימודים, למדנו ספרות עברית ואזרחות של מדינת ישראל. הלכנו יחד בגאווה גדולה לצבא, והצטלמנו מחויכות על מדים. ביחד. פחדנו ביחד במלחמת לבנון השניה. טסנו לחו"ל וחזרנו.  יש לנו כל כך הרבה חוויות מהמדינה הקטנטונת הזו, ששיחת הקפה או המסך הזה לא באמת יכולים להכיל.

אחרי שסיימתי עם עמוד האש עברתי למחשבות על הדור הבא והוצאתי את הנשק החזק מכולם: "אבל את רואה את עצמך מגדלת ילדים במקום אחר חוץ מישראל?", למשמע התשובה 'אולי' לא הייתי מוכנה, אני יודעת להתמודד עם שלל טיעונים ל'כן' ו'לא', אבל כנראה שלא הכל שחור ולבן בסיפור הזה. זה הופך שחור ולבן כשהילד מתחיל שם בית ספר ויש לו חברים ושפה ובית. בית אחר.

נשארתי בלי יותר מדי מילים, וכנראה עם פחות חברה אחת בארץ. זו לא אשמתה, זה אשמתינו. החברה הישראלית שתצעד לקלפיות ממש עוד מעט, עשתה כמה בחירות לא נכונות שהביאו אל מחאות האוהלים ברוטשילד ולזוגות צעירים שדירת חלומותיהם היא דירת שני חדרים ברמת גן. זוגות צעירים שלא חולמים יותר מדי חלומות כי הם עסוקים מדי בקיום היום יומי. עכשיו כש"זוגות צעירים" הם שכבת הגיל שלי ו"יוקר המחיה" היא שיחת הסלון הכי פופולארית צריך להתחיל לחלום קצת אחרת. דיור, תחבורה ותעסוקה הם שמות הקוד של החלומות המודרניים שצריכים להנחות את המועמדים הנמרצים שמפזרים סיסמאות בימים האחרונים. המשולש הזה יוכל להיות בסיס לחלומות גדולים להתחיל להתגשם ולעצור את חלום המעבר לניו יורק שהפך כה רווח מלהפוך למציאות.

יום חגה של הדמוקרטיה קרב ואיתו היכולת להביא שינוי. היא כבר בניו יורק, בביקור הכנה לקראת העתיד לבוא. יש שלושה חודשים לגרום לה להישאר כאן ולבחור אחרת.

 

הפקולטה למדעי החיים

אם איחרת היום, כי השעון לא צלצל, ושכחת להפעיל פנגו בחניה, והלכת בערך 2 קילומטר עד הכיתה כנראה שהתחלת את הפקולטה למדעי החיים הבוקר. אם יש לך כרטיסייה של קפה במחירים מפוקחים ואמא ואבא נרגשים בבית לא חשוב באיזו שנה אתה ובאיזה מוסד, סטודנט שנה א' למדעי הדשא או דוקטורנט בביוכימיה, האקדמיה של החיים החלה.

אם יש עכשיו בקמפוס שלך עשרות מפרסמים שמנסים למשוך את תשומת ליבך, שלושה בנקים, סוכנות ביטוח וכמובן חברות סלולר שעטות לכיוונך (וכנראה שוכחות שאתה גר אצל ההורים ומרוויח מינימום של שכר מינימום), הגעת לאקדמיה של החיים.

אם את עסוקה בתחינה למזכירה דינה במזכירות שפתוחה בין 09:15-10:43, עם דמעות בעיניים וסיפור קורע לב על החבר שטס לחו"ל והאינטרנט שניתק בפתאומיות וההרשמה לקורס "יפן בעת העתיקה" קרסה ואת ממש, אבל ממש חייבת להירשם, ברוכה הבאה לאקדמיה של החיים.

אם הדשא נראה היום ירוק ומזמין מתמיד לשיחת חולין או למחשבות על מסיבת פתיחת שנה ואם עמדת בתור כדי לזכות בתואר "חבר אגודה" ברוך הבא לפקולטה למדעי החיים. אם אמרת (אפילו בלב) לפחות פעם אחת היום "מה נסגר עם הבירוקרטיה הזו" ובאותה נשימה טפחת לעצמך על השכם "איזה כיף שהתחלתי" ואז הוספת "איך אני אשרוד פה שלוש שנים", ברוכה הבאה למדעי החיים.

הפקולטה הזו (שמהווה המשך ממוקד יותר של הצבא) היא שלב הסיום בשנים רבות שמהותן 'בית הספר לחיים'. אקורד הסיום בפריבילגיה של מועדי ב', חודש הכנה למבחן ואפשרויות לפטור. נכון, יש כאן חוקים והגדרות, אבל קל קצת יותר לכופף אותם כשאת בחוג לתולדות האמנות בניגוד לחיים האמיתים. לא פלא שיש סטודנטים נצחיים כאלה, שמושכים את התואר או לא מפסיקים לעלות בסולם הדרגות באקדמיה, יש בה משהו ממכר, סוג של ארץ לעולם לא עם פרסטיג' ולגיטימציה חברתית.

הפקולטה למדעי הדשא שלי כללה המון הפגנות על שכר לימוד, חסימת כבישים, הפקת ימי סטודנט עצומים וים של  תירוצים שהתחילו עוד בימי בית הספר "שלומית במועצת תלמידים" והמשיכו בבית הספר הגבוה "שלומית בהפגנה". כך או אחרת, אני מתגעגעת.

מתגעגעת לאנשים, מתגעגעת לאוויר מעל פסגת הר הצופים, מתגעגעת לקולו של מרצה שמספר ברצינות תהומית על שירת ימי הביניים. מתגעגעת לנציגות הבנק בקמפוס שפונות אלי בלבביות: "סטודנטית? מגיעה לך מתנה" (לא, באופן מפתיע גם השנה אני לא צריכה אופניים). הבעיה שלנו שרק אחרי שזה נגמר מבינים כמה טוב ומענג זה היה.

היום הראשון ללימודים הוא טירוף חושים אחד גדול שיש בו הכל מהכל, קצת הנאה, קצת פחד, הרבה פקקים וקצת חששות מאיזה לא נודע שעוד יום בערך יהפוך שגרת חיים. כמו בחיים גם כאן, עם חיוך וכמה חברים טובים כשהמערכת קורסת מתחילים לצחוק, הסיפריה הופכת חממה לסמסים שקטים ושכר הלימוד הופך להיות סיבה מעולה לטלפון יומי לאמא ואבא.

ולכל חברי הסטודנטים (הנצחיים, המתחדשים והחדשים) שנה מלאת דעת!

* התמונה הזו צולמה מהפקולטה שלי למדעי החיים, מאבק שכר הלימוד 2008.

זה זמן עשב

במסגרת טרנד הבריאות, חיוכיה של מיכל צפיר, קומץ הפלצנות והפיכתי לנינג'ה שהולכת עשרה קילומטרים ביום על טיילת ימה של תל אביב, הכרתי היום עשב חדש. לא, אין זה פוסט נוגה על סוגי צמחים אשר ביתר קלות מעיפים אותך מהעולם המציאותי אל עולם שכולו טוב, אלא על עשב מסוג שונה לגמרי. עשב החיטה.

כבר יומיים שאני משגעת את הסביבה הקרובה והרחוקה אודות רכישת מסחטה מיוחדת לסחיטת עשב, מתרוצצת במגוון בתי טבע ובוהה באנשים שאוכלים נבטים שלוש פעמים ביום וטוענים שהם בני אדם ומתעניינת בעניין רב אם הוא טרי, מתי הוא נקטף והאם נשמר בקירור. למדתי היטב את ערכיו התזונתיים והכנתי את עצמי נפשית באהבה מלאת ניו אייג' לטעמו המריר. היום תמו החיפושים, ותמה הערגה לעשב החיטה. היום שתיתי דשא. ויסלחו לי כל המלככים, הטבעונים, אנשי הזן והרודפים אחר טרנדים, החמאתם לו כשסיפרתם שטעמו מגעיל. בלב שדרות בן גוריון בבוקר תל אביבי יפיפה, בעוד בנות ובני העיר התענגו על מגוון שייקים קרירים מפירות העונה, הרמנו כוס לחיים בריאים יותר ושתינו שוט ירוקת. הטעם הראשוני לא כל כך נורא, אבל השעתיים שהגיעו אחריו לוו בבחילות עזות, וצמרמורות לא רצוניות של גוף אשר אוהב ומכיל אוכל מעובד בשמחה כשפגש לראשונה דשא.

מוכרת מלאת אנרגיה איחלה לי "לבריאות" למראה הכוס הזרחנית שמצאה את עצמה בין ידי והשכיחה ממני את צרות העולם כולו. לא פלא שנזירים ושלל מטהרי הגוף כה מעריכים את המשקה הזה, זה קצת כמו הבדואים ששותים קפה מר מאד ותה מתוק (כי אי אפשר להעריך את המתוק עד שלא מתענים קצת), כך חוויתי גם אני את חווית המר, אך המתוק מאן להגיע. עוויתות הפנים שלי ושל החברה בשעתיים החולפות, מלוות בגראפס תזכורת לעוול שעוללנו לעצמינו הזכירו לי כמה טובים חיי גם בלי טרנדים בריאותיים מוצלחים וירקרקים ככל שיהיו.

דבר אחד בטוח, הסיפור הזה הוא פצצת אנרגיה, שתשאיר אותי ערה כנראה ביומיים הקרובים לפחות במחשבות על טיהור הגוף משלל טרנדים מעניינים. עדיין לא החלטתי אם אמשיך לשתות את הזרחן שנראה כאילו הגיע עכשיו מאיזה פרק ירוק במיוחד של צבי הנינג'ה, אבל דבר אחד הבנתי. כל אותם מטוהרי גוף ומלאי הרמוניה נפשית מאמצים ומחבקים את החוק "אין טוב בלי רע", אחרת אין סיבה אמיתית לגרום סבל קולינרי לבלוטות הטעם כפי שאני במו ידי גרמתי לעצמי. ויסלחו לי כותבי סגולותיו של המשקה, אבל למה למען ה' אם זה כל כך בריא זה צריך להיות כל כך דוחה? עשרות סגולותיו של משקה הפלאים אל מול טעמו ותחושת "אל אלוהים איך הפכתי למעלת גרה בעוונותי" אינן שוות ערך האחת לשנייה. הסגולות נשארו אי שם במאמר אינטרנט של אתר מטוהרים (זה 'מחוברים' של טבעונים) ואני נותרתי מצומררת מזיכרון רחוק על משקה דמוי 'קריסטל' ירוק בטעם של דשא.

אחד המשפטים שהכי קסמו לי אצל הכותבים הממורמרים שמאמינים כנראה ש"צרת רבים חצי נחמה" הוא שהמשקה מתאים בעיקר לאנשים בריאים וספורטיבים שרוצים להעצים את האנרגיה שלהם ואת שמחת החיים. המשקה הנפלא גרם לי להבין בין רגע שאנרגיה ושמחת חיים מצויים במחוזותיי גם בלי להפוך לעגלה פועה באחו.

כי אם שמחת החיים תלויה בגובה הדשא ומושפעת מזה שהדשא של השכן (לעיתים) ירוק יותר אני מוותרת על משקה האלים. אחת ממבינות העניין הסבירה לי הבוקר שזה טעם נרכש, ואז הבנתי במה מדובר. אתה מרגיל את עצמך לסבול, ואז הכל הופך קל וורוד. מבינת דבר שנייה המליצה למהול במיץ סלק. ואני אומרת באשר אבדנו, אבדנו. ראש בטח לא אצא איתם. למה לגורו 'אמא' שהסבירה לי שזה נורא ואיום אני לא מקשיבה מספיק? ועד הטרנד הבא, לחיים!

ימי הרדיו- הפסקול של המדינה

אחרי חודש של פחמימות הגיע היום אקורד הסיום של פסטיבל חגי תשרי. על הבוקר מטחי המרגמות בדרום הזכירו שחוזרים לשגרה. אחרי שש נסיעות לירושלים בחודש האחרון, מפגשים משפחתיים ברחבי הארץ ואוכל, המון אוכל, הגיע סוף סוף יום של רדיו. שמחת תורה, כמו ערב יום כיפור, יום הזיכרון ויום העצמאות מהווים בעיני ימי חג מיוחדים, לא רק בשל הסיבה למסיבה או ליגון אלא גם בשל המוזיקה המלווה את היום. הפסקול היפיפה שהופך את הרדיו, לרדיו של מדינת ישראל. יום הרדיו הנוכחי נפתח הבוקר ב FM88 עם "הנה בא אלינו גולית, נקווה שגם הפעם הוא יחשוב אותי נחמד", המשיך עם דוד, בת שבע ואוריה החיתי והסתיים בליל חניה של אלתרמן (איך קשור ליל חניה לשמחת תורה אני לא יודעת, אבל הוא מתחבר טוב עם ההפגזות בדרום).

הקריינים עוברים למוד מרגיע, חצי מנומנם, וכל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בוקעים מהרדיו ומעלים במאזדה הקטנה שלי שמשייטת מירושלים לתל אביב קריאות התפעלות בלתי פוסקות של חברתי הטובה ושלי. אחרי שקבענו כי "זה השיר הכי יפה שנכתב" בערך על 10 שירים, וניהלנו שיחה עצובה במיוחד שמנתה את כל המשוררים הגדולים הנושאים את התואר ז"ל, תהינו האם גם עוד 10 שנים הילדים שלנו יתרגשו עד דמעות מהשיר ליל חניה (למרות שאף פעם לא היינו בשדה הקרב, הכי קרוב היה לספר מורשת קרב מלאת פאתוס כקצינות חינוך צעירות ומורעלות). האם גם הילדים שלנו יאהבו כל כך את פסקול יום הזיכרון ויצפו לחג הרדיו בשמחת תורה? אולי כן, ואולי לא (תלוי אם תהיה אפליקציה "שירים- נוסטלגיה ישראלית")

כך או אחרת, עלו להם מהבוידעם היום השירים שמיועדים בדיוק לימים האלה, הימים בהם חנן יובל חוגג, הגששים מחוייכים ומבריקים מאי פעם, חוה אלברשטיין הופכת מיינסטרים, יוני רכטר ומתי כספי מתחרים על הפלייליסט, כוורת מתאחדת, רבקה מיכאלי הופכת צעירה ב20 שנים, יוסי בנאי חוזר לחיים, ירדנה ארזי הופכת סלב וצביקה פיק חוזר להיות כוכב רוק. בימים האלה להקות שאף אחד כבר לא זוכר כמו 'שוקולד, מנטה מסטיק' שולטת בפלייליסט. ובכוח המוזיקה נמחק הזמן והמקום (ואיתו גם מסכת הציניות שאופיינית לדורינו) והדמיון מפליג עם חיוך מתקתק שמזכיר נשכחות.

פתאום יש עומק למילים, יש תוכן לשירים, המקצב יורד בחמישים אחוז ומזכיר שהשיר נכתב בזמן אחר בתקופה אחרת, קצת יותר איטית, עם קצת יותר כבוד לכל מילה ובלי שום יומרה לייצר משהו שונה, חריג, אינסטנט, שיעבוד מעולה בפריים טיים טלויזיוני. אז, היה פסטיבל הזמר (שהחזיק יותר שנים מכוכב נולד, אם מתעקשים להשוות..).

ימי החג האלה מקימים לתחייה את גיבורי התרבות האמיתיים של ארץ ישראל היפה, הנאיבית, הישנה והטובה. זו שלא גדלנו עליה (אני אפילו לא הייתי בתכנון) אבל דמה זורם בלי להבין מדוע בכל אחד מאיתנו. והשירים כולם מלאים מלחמות, מלאים מתח בין אהבת החיים לקדושת החיים, על צבא ושירה ואהבה:

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים"

(גם היום כותבים על אותם נושאים, רק למה לא יוצא להם כמו פעם???)

לקראת סוף הנסיעה סיכמנו שהכל מגיע מהבית ואם נשמיע את השירים האלה לילדים שלנו, הם יתרגשו באותה המידה. עד אז בטוח תהיה אפליקציה, בה ברשומה נידחת תחת הכותרת "נוסטלגיה ישראלית" יעלו ויבואו אלתרמן, אפריים קישון ויתר החברים. מי שיבין את כל המילים ייתן לייק, ומי שלא שישלח לאמא!

חזרה לשגרה, השידור הנוסף לקראת פסטיבל הזמר לשבוע הזיכרון בואך חודש מאי.