אחרי חודש של פחמימות הגיע היום אקורד הסיום של פסטיבל חגי תשרי. על הבוקר מטחי המרגמות בדרום הזכירו שחוזרים לשגרה. אחרי שש נסיעות לירושלים בחודש האחרון, מפגשים משפחתיים ברחבי הארץ ואוכל, המון אוכל, הגיע סוף סוף יום של רדיו. שמחת תורה, כמו ערב יום כיפור, יום הזיכרון ויום העצמאות מהווים בעיני ימי חג מיוחדים, לא רק בשל הסיבה למסיבה או ליגון אלא גם בשל המוזיקה המלווה את היום. הפסקול היפיפה שהופך את הרדיו, לרדיו של מדינת ישראל. יום הרדיו הנוכחי נפתח הבוקר ב FM88 עם "הנה בא אלינו גולית, נקווה שגם הפעם הוא יחשוב אותי נחמד", המשיך עם דוד, בת שבע ואוריה החיתי והסתיים בליל חניה של אלתרמן (איך קשור ליל חניה לשמחת תורה אני לא יודעת, אבל הוא מתחבר טוב עם ההפגזות בדרום).

הקריינים עוברים למוד מרגיע, חצי מנומנם, וכל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בוקעים מהרדיו ומעלים במאזדה הקטנה שלי שמשייטת מירושלים לתל אביב קריאות התפעלות בלתי פוסקות של חברתי הטובה ושלי. אחרי שקבענו כי "זה השיר הכי יפה שנכתב" בערך על 10 שירים, וניהלנו שיחה עצובה במיוחד שמנתה את כל המשוררים הגדולים הנושאים את התואר ז"ל, תהינו האם גם עוד 10 שנים הילדים שלנו יתרגשו עד דמעות מהשיר ליל חניה (למרות שאף פעם לא היינו בשדה הקרב, הכי קרוב היה לספר מורשת קרב מלאת פאתוס כקצינות חינוך צעירות ומורעלות). האם גם הילדים שלנו יאהבו כל כך את פסקול יום הזיכרון ויצפו לחג הרדיו בשמחת תורה? אולי כן, ואולי לא (תלוי אם תהיה אפליקציה "שירים- נוסטלגיה ישראלית")

כך או אחרת, עלו להם מהבוידעם היום השירים שמיועדים בדיוק לימים האלה, הימים בהם חנן יובל חוגג, הגששים מחוייכים ומבריקים מאי פעם, חוה אלברשטיין הופכת מיינסטרים, יוני רכטר ומתי כספי מתחרים על הפלייליסט, כוורת מתאחדת, רבקה מיכאלי הופכת צעירה ב20 שנים, יוסי בנאי חוזר לחיים, ירדנה ארזי הופכת סלב וצביקה פיק חוזר להיות כוכב רוק. בימים האלה להקות שאף אחד כבר לא זוכר כמו 'שוקולד, מנטה מסטיק' שולטת בפלייליסט. ובכוח המוזיקה נמחק הזמן והמקום (ואיתו גם מסכת הציניות שאופיינית לדורינו) והדמיון מפליג עם חיוך מתקתק שמזכיר נשכחות.

פתאום יש עומק למילים, יש תוכן לשירים, המקצב יורד בחמישים אחוז ומזכיר שהשיר נכתב בזמן אחר בתקופה אחרת, קצת יותר איטית, עם קצת יותר כבוד לכל מילה ובלי שום יומרה לייצר משהו שונה, חריג, אינסטנט, שיעבוד מעולה בפריים טיים טלויזיוני. אז, היה פסטיבל הזמר (שהחזיק יותר שנים מכוכב נולד, אם מתעקשים להשוות..).

ימי החג האלה מקימים לתחייה את גיבורי התרבות האמיתיים של ארץ ישראל היפה, הנאיבית, הישנה והטובה. זו שלא גדלנו עליה (אני אפילו לא הייתי בתכנון) אבל דמה זורם בלי להבין מדוע בכל אחד מאיתנו. והשירים כולם מלאים מלחמות, מלאים מתח בין אהבת החיים לקדושת החיים, על צבא ושירה ואהבה:

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים"

(גם היום כותבים על אותם נושאים, רק למה לא יוצא להם כמו פעם???)

לקראת סוף הנסיעה סיכמנו שהכל מגיע מהבית ואם נשמיע את השירים האלה לילדים שלנו, הם יתרגשו באותה המידה. עד אז בטוח תהיה אפליקציה, בה ברשומה נידחת תחת הכותרת "נוסטלגיה ישראלית" יעלו ויבואו אלתרמן, אפריים קישון ויתר החברים. מי שיבין את כל המילים ייתן לייק, ומי שלא שישלח לאמא!

חזרה לשגרה, השידור הנוסף לקראת פסטיבל הזמר לשבוע הזיכרון בואך חודש מאי.