בגיל 8 את מחכה בקוצר רוח ליום הזה. בהתרגשות אמיתית, כזו שמרגישים בבטן התחתונה. לוקח ליום הזה המון זמן להגיע משנה לשנה. בגיל 8 עדיין מרימים אותך על כיסא ועל העוגה יש מספיק מקום לנר לכל שנה (וגם אחד לשנה הבאה). בגיל 8 גם החתיכה השלישית של עוגה עמוסת פחמימות וסוכרים לא מזיזה לך (וזה עוד בלי לדבר על הביסלי). במעמד כיבוי הנרות את מבקשת משאלה בשיא הרצינות ויודעת בוודאות שהיא תתגשם ("הלוואי אמן שאמא תקנה לי בית ברבי ענק שיחסום לי את כל החדר ויהיו לי 40 ברביות"). ה"פו" של כל בני הכיתה מוסיף לעוגה ארומה מלכותית עם עשן, שעווה ומעט חיידקים. יאמי!

בגיל 12 זו חגיגה אחרת לגמרי. יש דיסקוטק לכיתה ואולמי בונבון למשפחה וחו"ל בשביל כרטיס האשראי והאלבום (ביג בן, אייפל, דיסני). עדיין אין מצלמה דיגיטלית אבל יש 700 תמונות סטילס. יש לך חברות טובות לנצח נצחים וימותו כל הקנאים. איפשהו בגיל הזה את מגלה שיש גם כמה כאלה בעולם. בתמונות שתראי עוד 16 שנים לא תביני איך נתנו לך ללבוש שמלה מסטאן ולמה עשו לך בייביליס עם פרחים סגולים בשיער?!? כך או אחרת, החיים האמיתיים שלך משניים ביותר. ברנדון, קלי ודילן הם הדבר האמיתי והיתר ללה לנד.

בגיל 18 את בטוחה שאת יודעת הכל, המדים נותנים בטחון גם לילדה שמפחדת מהחושך. העוגות הופכות דלות סוכר, והלחם, לחם קל. את חוגגת יומהולדת אחרי שבועיים בלי שינה בבסיס וזה לא מטריד אותך. לישון זה לחלשים. קשה יש רק בלחם (בלחם קל, כמו אצל מש"קית חינוך אין קשיים..) המשאלות פשוטות מאד "הלוואי שנצא חמשוש", "הלוואי שההכנה לקורס קצינים תסתיים". אחרי שלוש משאלות את מבינה, שגם בלי ג'יני, רק עם חשיבה חיובית הכל (נו טוב, הרוב) מתגשם. בגיל 18 את מבינה שיש גם אנשים שלא נולדו וגדלו בירושלים, שמאחורי המונח 'פריפריה' יש בני אדם מדהימים, שיש ילדים שההורים שלהם גרושים, שיש כאלה שיש להם 10 אחים ויש עוד כמה 'ישים' כאלה, שלא היה לך מושג שהם קיימים.

המעלית הזו שמעלה אותך עוד קומה בכל שנה מגלה פתאום שיש חיים שלא הכרת. ובמסע הזה את מבינה שחברות אמיתית מתגלה לא בקניון בין סיבובי שופינג (טוב, לא רק) אלא היא צצה בלילה גשום, בקור כלבים בשמירה בבסיס. את מגלה (שוב) שאין כמו אמא ואבא ושבית הוא הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחייו של אדם. התובנות האלה נופלות באמצע הלילה, בדרך כלל על מזרון לא נוח, רגע לפני מסע מסכם בקורס קצינים. הן היו שם תמיד, רק שאת התחלת פתאום להסתכל לצדדים.

בגיל 23 את טסה לחו"ל ומבינה שגם אבא שלך יודע לבכות (מהתרגשות כמובן, בשדה התעופה). המשאלות שלו ליום ההולדת הם שתחזרי כבר לארץ בשלום. המשאלות שלך הם "הלוואי שאכיר פה בחור חתיך ואשאר בניו יורק לכל החיים". יום ההולדת של אחרי הצבא הוא סוג של לידה מחדש. מזל טוב.

בגיל 24 את מאוהבת. העולם ורוד, השמש מדברת, הציפורים שרות, העננים בצורת לב. הנרות על העוגה מצטמצמים לנר אחד שמסמל הכל והברכה הרבה יותר חשובה מכל מתנה (אלא אם היא ממש שווה…)

בגיל 25 נשבר לך הלב. ואת מבינה שאבירים יש רק באגדות. הגיל בו את קונה לעצמך מתנת יום הולדת מגיע ואת כבר בשדה התעופה. בגיל 25 את מבינה שפלייליסט שירי דיכאון הוא בסימן 'צרת רבים נחמת טיפשים', שאין כאב שעומד בפני 'בן&ג'ריס' ושמשקל הוא דבר יחסי (גם שומרי משקל). עם כל אלה את גם מבינה שאין שום תחליף בעולם לחברות טובות. פשוט אין. וטוב שכך.

בגיל 26 את מבינה שבאנו ליהנות. אחרי 2 תארים באוניברסיטה את יודעת בעיקר כמה את עדיין לא יודעת. ובפעם הראשונה בחיים זה משמח אותך. מאד.

בגיל 28 את שוב מתרגשת מהחגיגה הזו. הדיאטה התחלפה באורח חיים בריא, הבנת שלהתחיל את הבוקר בהליכה בים משנה את החיים (ולא, מיכל צפיר לא ממנת את הפוסט), דייטים הם חלק מהשגרה, 5 חברים קרובים שווים כמו 500 בפייסבוק, יש לך יותר ברכות על הקיר מאשר נרות על העוגה, את מבינה שאפשר (ואולי גם רצוי) לחיות רק עם 5 זוגות נעליים במקביל (נו טוב, עשרה). הפנמת שההבדל היחיד בין 59 ק"ג ל-61.5 ק"ג נמצא אצלך בראש, את לא בטוחה אם את אוהבת יותר את ירושלים או יותר את תל אביב (וזה בסדר).  את יודעת שעדיף לאסוף חוויות מאשר לאסוף חפצים, ושלעבוד בעבודה שאת לא אוהבת זה כמו לחיות בסרט של מישהו אחר. קאט!

את מבינה שיום הולדת הוא סוג של מאזן אישי. וכמה טוב שיש יום אחד כזה בשנה, יום שהוא רק שלך.

אבל יותר מהכל, ברור לך פתאום שהחיים הם לא טיוטא, ולא חשוב הגיל, צריך פשוט להתחיל ולכתוב אותם. בעצמך. קצת כמו בגיל 8, עם המשאלה שמתגשמת יומיים אחרי, קצת כמו בגיל 8, כשלא היה אכפת לך לאכול 3 פרוסות עוגה, קצת כמו בגיל 8, כשהיית מאושרת שהרימו אותך על כסא עם זר מצחיק על הראש. קצת כמו בגיל 8, שהתגלגלת בצחוק משוחרר על השטיח, קצת כמו בגיל 8…

איפשהו בצומת בית ינאי, היו צריכים לעשות עמדות בידוק ולבקש דרכונים. בחותמת היו צריכים להחתים "מדינת ישראל". במדינה הזו זרים כמו "פוזה", "ציניות" ו"צו האופנה" הם מחוץ לחוק ולכן צריך להזדכות עליהם. יש עמדת איסוף בקניון M הדרך. לעיניים שלי קשה קצת להתרגל שאין בנייני זכוכית, והאורות המרצדים היחידים נשקפים כשהשמש מרקדת על חוף הים בבית ינאי. לשמש קורה שם משהו, היא מוציאה שקיעות אחרות, כאלה שמאלצות אותך לעצור הכל ולהביט. האנשים הולכים שם לאט יותר, אין בעיות חניה, כשרואים ירוק קצת יותר קשה לצפור.

חיפה, עיר בלי תחתית ובלי שום רצון להיות משהו אחר חוץ מאותנטית, מכילה ושל כולם. יהודים, ערבים, באהיים. מי שבא, ברוך הבא! על באמת (לא כדי שיהיה מה לשים ברשת החברתית כסיסמא). משם המאזדה שלי משייטת עד כפר תבור. זוג חברים שהעלו השנה את הסטטיסטיקה של ההגירה השלילית מירושלים ועברו לגור בבית מהאגדות (כזה שבתל אביב היה מנת חלקם של האלפיון העליון).

בדרך עברתי במשתלה, לקנות פרחים. המשתלה היא הAMPM של הצפון. אפשר לקנות בה מחלב ועד ממטרה. 20 דקות שיחה עם בעל הבית. חצי בעברית, חצי בערבית וחצי בתנועות ידיים. מזבוט, באמת מזבוט. הבטחתי שאבוא לבקר שוב. בAMPM עושים טובה שנותנים לי שקית. כאן שני אנשים עזרו לי לסחוב עציצ(צון) לאוטו. מומטאז, לא סתם מזבוט!

ובכפר תבור (סוף העולם שמאלה, פינה שניה ימינה, כשאין כבר אף מכונית לידך ימינה, בכיכר שעוברות בה כל השנה 2 מכוניות במקביל הגעתי ליעד). שבעה חדרים, קמין באמצע הסלון, שתי בנות מקסימות ושלישית בדרך. עולם הרווקות התל אביבי מתגמד פתאום ואני כבר יוצאת בהצהרות "תשכירו לי חדר" ו"יש פה מגרשים למכירה?" ארוחת שיש חמה, ביתית, לא 'שולחן', לא 'רוטשילד קיטשן', לא 'חדר האוכל'. מטבח אמיתי של בית אמיתי. מדהים כמה הדשא של השכן ירוק יותר, תמיד (במקרה שלהם זה נכון על באמת, בגינה המהממת יש כמויות של דשא ירוק וזוהר בעוד הדשא היחיד שיש לי עולה עשרה שקלים ל-20 גר' – עשב החיטה בתמרה). הם חיים בהילוך אחר, הילוך של אפיית לחמניות בבוקר, ארוחות ערב הומייד, שינה בעשר בלילה, טיולים בגנים ירוקים ושקט. הילוך אמיתי ואנושי שאני יכולה רק לקנא בו, וקנאה, כאמור לא בריאה לעור הפנים.

שש בבוקר השקמה, ילדה רוצה שוקו, פאזל, לצחצח שיניים, שוב שוקו בעצם מילקי, עכשיו גינה, עכשיו מים, תיכף פיפי. געגוע לדירה פלורנטינית קטנה שרק לי יש מפתח אליה. פחות מעשרים וארבע שעות של ירוק ושקט שהצליחו להוציא ממני מחשבות על וילה, בעל, ילדים וכלב (אפשר לשנות את הסדר, תלוי מי קורא…). איזו מחשבה סוררת אפילו הרחיקה לכת והעלתה את התהייה "למה כפר תבור ולא חוף אכזיב לדוגמא?" אבל המצפון התל אביבי החזיר אותה בנזיפה, כי לא זיהה את היעד ב-GPS שנחרד לנוכח המרחק.

החזרה מכפר תבור לחיפה מילאה את האינסטגרם שלי בעוד כמה תמונות עצים, עצים עם עננים, ים-שקיעה-ענן, ענן ושמש כשברקע ציפורים, ציפור על רקע הים והשמש. מי יאמין שהעברתי סופ"ש שלם בניכר בלא תיעוד מתאים?

ומחיפה, הרכב נכנס למצב אוטומט, המחשבות כמו העננים הצפוניים מתפזרים לאיטם, עם הכניסה לטווח הקליטה הטלפונים של אנשי המרכז מתחילים להתקשר. הדרך משם למסיבת הבנות אצל אחת מחברותי די קצרה, נר שמיני של חנוכה ונס פך השמן עם פיצה (ממש לא הומייד) ויין משובח שלא נגמרו. עשינו לק, אמיתי בשטחיות של האמת. ברקע מתנגן לי שלומי שבן עם 'עברנו לצפון'. הצפון היחיד שהוא עבר אליו הוא צפון תל אביב. הכל יחסי כבר אמרתי?

ביקורת הגבולות החזירה אלי את המעיל מחנות המעצבים, הציניות שהתאווררה ליומיים ואת גאוות היחידה. בצפון של דרום תל אביב שקט, בית, חנוכיה דולקת. האזרחים של מדינת תל אביב, אלה שחיים בין גדרה לחדרה, צריכים לנסוע קצת יותר לחו"ל. לא חו"ל של נמל התעופה, עם רותי והדיוטי,  אלא חוץ לבועה. במקום בו קיימת אמת, פשוטה ונקייה, בלי הרבה עטיפות. קוראים לה המציאות. חיים בה די הרבה אנשים.

בלי שום ביקורת רק על הפוסל במומו. כנראה שפשוט קיבלתי חזיון עתידי לעוד 5-6 שנים. ידוע שניסים מתרחשים בחנוכה. אשרי היוצא לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן. כבר מתגעגעת.

* התמונה צולמה בכניסה למוזיאון חיפה, תערוכה של אמנות מודרנית מיפן. מתגעגעת 2.

בימים של אחרי הקרבות, בין הליכת בוקר אחת לחברתה, עלו מחשבות על  אושר. הן באות בדרך כלל כשסוף העולם קרב (טילים על ת"א זה סוף העולם במובנים מסוימים, למרות ששכחנו בכלל שהם שוגרו לפני שבוע).

אלו מחשבות גדולות מהחיים על מה שחשוב ומה שלא. נושאים שכשהשגרה שורה ברחובות השתיקה יפה להם. וכשהמצב קצת מתערער ואדם מבין שהוא רק בשר ודם מול העולם, נפתח מקום קטן שמשלב את הלב והראש ומזכיר לשם מה התכנסנו כאן.

פתאום חברים חשובים קצת יותר, הורים מתקשרים עוד יותר, ובית עם מקלט הוא מציאה של ממש. תמיכה והקשבה יוצאות החוצה מנדן הציניות שחבוי בנשמה המודרנית שלנו, וכולם רוצים להיות בבית (ולא בבר, במסעדה ובהולמס פלייס). לכמה רגעים יש פחד שמביא איתו את החובה "להביט לפחד בעיניים" ולהתחיל להתמודד. מוזר שצריך מלחמה בשביל דברים ברורים כל כך…

אז אחרי סופ"ש מלחמה בו השיח המרכזי היה איפה תפסה אותי האזעקה האחרונה, הגיע סופ"ש אושר (קצת כמו בשיר 'אנחנו הילדים של חורף'). אולי זו השמש, ואולי העובדה שהתובנה שכדי להיות מאושר צריך בעיקר 'להחליט להיות מאושר' הפציעה שוב במסווה של שמיים כחולים ברוטשילד. כך או אחרת, התותחים נדמו והשאירו בי הערכה גדולה לשגרה שחזרה פתאום לרחובות. נאיבי, נכון, אבל אמיתי.

התחושה הזו הושלמה כשחברה טובה הקריאה לי את השיר הבא. למצרים שלנו קראו עזה בשבועיים האחרונים, לכל אחד יש איזה 2-3 פירמידות אישיות שעוזרות לו להיות יותר טוב, יותר מדויק ומזכירות את המצפן אל עבר ירושלים (או סתם מאפשרות לו לטייל בכיף במרכז תל אביב).

שיבואו שבועות טובים, ימים שמחים. ימים של שקט. ימים של מבט לשמיים בלי שום מלחמה, עם הבנה שהכל, באמת הכל בסדר.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.