תחנות

בגיל 8 את מחכה בקוצר רוח ליום הזה. בהתרגשות אמיתית, כזו שמרגישים בבטן התחתונה. לוקח ליום הזה המון זמן להגיע משנה לשנה. בגיל 8 עדיין מרימים אותך על כיסא ועל העוגה יש מספיק מקום לנר לכל שנה (וגם אחד לשנה הבאה). בגיל 8 גם החתיכה השלישית של עוגה עמוסת פחמימות וסוכרים לא מזיזה לך (וזה עוד בלי לדבר על הביסלי). במעמד כיבוי הנרות את מבקשת משאלה בשיא הרצינות ויודעת בוודאות שהיא תתגשם ("הלוואי אמן שאמא תקנה לי בית ברבי ענק שיחסום לי את כל החדר ויהיו לי 40 ברביות"). ה"פו" של כל בני הכיתה מוסיף לעוגה ארומה מלכותית עם עשן, שעווה ומעט חיידקים. יאמי!Birthday

בגיל 12 זו חגיגה אחרת לגמרי. יש דיסקוטק לכיתה ואולמי בונבון למשפחה וחו"ל בשביל כרטיס האשראי והאלבום (ביג בן, אייפל, דיסני). עדיין אין מצלמה דיגיטלית אבל יש 700 תמונות סטילס. יש לך חברות טובות לנצח נצחים וימותו כל הקנאים. איפשהו בגיל הזה את מגלה שיש גם כמה כאלה בעולם. בתמונות שתראי עוד 16 שנים לא תביני איך נתנו לך ללבוש שמלה מסטאן ולמה עשו לך בייביליס עם פרחים סגולים בשיער?!? כך או אחרת, החיים האמיתיים שלך משניים ביותר. ברנדון, קלי ודילן הם הדבר האמיתי והיתר ללה לנד.

בגיל 18 את בטוחה שאת יודעת הכל, המדים נותנים בטחון גם לילדה שמפחדת מהחושך. העוגות הופכות דלות סוכר, והלחם, לחם קל. את חוגגת יומהולדת אחרי שבועיים בלי שינה בבסיס וזה לא מטריד אותך. לישון זה לחלשים. קשה יש רק בלחם (בלחם קל, כמו אצל מש"קית חינוך אין קשיים..) המשאלות פשוטות מאד "הלוואי שנצא חמשוש", "הלוואי שההכנה לקורס קצינים תסתיים". אחרי שלוש משאלות את מבינה, שגם בלי ג'יני, רק עם חשיבה חיובית הכל (נו טוב, הרוב) מתגשם. בגיל 18 את מבינה שיש גם אנשים שלא נולדו וגדלו בירושלים, שמאחורי המונח 'פריפריה' יש בני אדם מדהימים, שיש ילדים שההורים שלהם גרושים, שיש כאלה שיש להם 10 אחים ויש עוד כמה 'ישים' כאלה, שלא היה לך מושג שהם קיימים.

המעלית הזו שמעלה אותך עוד קומה בכל שנה מגלה פתאום שיש חיים שלא הכרת. ובמסע הזה את מבינה שחברות אמיתית מתגלה לא בקניון בין סיבובי שופינג (טוב, לא רק) אלא היא צצה בלילה גשום, בקור כלבים בשמירה בבסיס. את מגלה (שוב) שאין כמו אמא ואבא ושבית הוא הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחייו של אדם. התובנות האלה נופלות באמצע הלילה, בדרך כלל על מזרון לא נוח, רגע לפני מסע מסכם בקורס קצינים. הן היו שם תמיד, רק שאת התחלת פתאום להסתכל לצדדים.

בגיל 23 את טסה לחו"ל ומבינה שגם אבא שלך יודע לבכות (מהתרגשות כמובן, בשדה התעופה). המשאלות שלו ליום ההולדת הם שתחזרי כבר לארץ בשלום. המשאלות שלך הם "הלוואי שאכיר פה בחור חתיך ואשאר בניו יורק לכל החיים". יום ההולדת של אחרי הצבא הוא סוג של לידה מחדש. מזל טוב.

בגיל 24 את מאוהבת. העולם ורוד, השמש מדברת, הציפורים שרות, העננים בצורת לב. הנרות על העוגה מצטמצמים לנר אחד שמסמל הכל והברכה הרבה יותר חשובה מכל מתנה (אלא אם היא ממש שווה…)

בגיל 25 נשבר לך הלב. ואת מבינה שאבירים יש רק באגדות. הגיל בו את קונה לעצמך מתנת יום הולדת מגיע ואת כבר בשדה התעופה. בגיל 25 את מבינה שפלייליסט שירי דיכאון הוא בסימן 'צרת רבים נחמת טיפשים', שאין כאב שעומד בפני 'בן&ג'ריס' ושמשקל הוא דבר יחסי (גם שומרי משקל). עם כל אלה את גם מבינה שאין שום תחליף בעולם לחברות טובות. פשוט אין. וטוב שכך.

בגיל 26 את מבינה שבאנו ליהנות. אחרי 2 תארים באוניברסיטה את יודעת בעיקר כמה את עדיין לא יודעת. ובפעם הראשונה בחיים זה משמח אותך. מאד.

בגיל 28 את שוב מתרגשת מהחגיגה הזו. הדיאטה התחלפה באורח חיים בריא, הבנת שלהתחיל את הבוקר בהליכה בים משנה את החיים (ולא, מיכל צפיר לא ממנת את הפוסט), דייטים הם חלק מהשגרה, 5 חברים קרובים שווים כמו 500 בפייסבוק, יש לך יותר ברכות על הקיר מאשר נרות על העוגה, את מבינה שאפשר (ואולי גם רצוי) לחיות רק עם 5 זוגות נעליים במקביל (נו טוב, עשרה). הפנמת שההבדל היחיד בין 59 ק"ג ל-61.5 ק"ג נמצא אצלך בראש, את לא בטוחה אם את אוהבת יותר את ירושלים או יותר את תל אביב (וזה בסדר).  את יודעת שעדיף לאסוף חוויות מאשר לאסוף חפצים, ושלעבוד בעבודה שאת לא אוהבת זה כמו לחיות בסרט של מישהו אחר. קאט!

את מבינה שיום הולדת הוא סוג של מאזן אישי. וכמה טוב שיש יום אחד כזה בשנה, יום שהוא רק שלך.

אבל יותר מהכל, ברור לך פתאום שהחיים הם לא טיוטא, ולא חשוב הגיל, צריך פשוט להתחיל ולכתוב אותם. בעצמך. קצת כמו בגיל 8, עם המשאלה שמתגשמת יומיים אחרי, קצת כמו בגיל 8, כשלא היה אכפת לך לאכול 3 פרוסות עוגה, קצת כמו בגיל 8, כשהיית מאושרת שהרימו אותך על כסא עם זר מצחיק על הראש. קצת כמו בגיל 8, שהתגלגלת בצחוק משוחרר על השטיח, קצת כמו בגיל 8…

מודעות פרסומת

על חוט השערה

פתאום היא מציצה אליך, חצי מחוייכת, מבהיקה מרעמת השיער השחור. משהו חצי מתריס, חצי חצוף, חצי טבעי, נוכח ולא נוכח. אחרי שלושה מצמוצים ותנועת זום אין זום אאוט מול המראה הבנתי שהיא כאן, נצחית ויש משהו ב'כאן' שלה שתוחם בקו דקיק (בעובי של שערה כמעט) תקופות חיים. אחרי ההלם, המבט מחוסר האונים וההתלבטות הבלתי נגמרת אם לתלוש אותה או לא, אחרי הסטת השיער ימינה ושמאלה ושוב ימינה, את פתאום מביטה במראה. שערה לבנה ראשונה כאן כדי להישאר.PINK HAIR

והמראה, זו שעל הקיר (או על קיר המעלית, שכבר מזמן עצרה בקומה 3, אבל לא הצליחה לעצור את הזמן) נשארת נאמנה לבבואה המקורית. הצעירה, הקלילה, מחוסרת הדאגות. כלום לא השתנה, באמת. אבל באמת של גלגלי המוח שעובדים מתחת לפדחת, התחושה, איך לומר, קצת מפדחת. והגלגלים, בשלהם, היא אחת והם רצים מרתון על 28 שנים, מעלים זיכרונות, געגועים ואת רמת החרדה שלי לשחקים.

כהרגלי בקודש התחלתי לדאוג, מה יהיה עכשיו, אבל איזה קול פנימי נוסף התחיל להרגיע את הקול המודאג בטענה ששערות לבנות מגיעות מדאגות. אז מעכשיו אין דאגות, העולם ורוד. רק לא לבן. ובכלל, ממרום גילי, מה יש לדאוג עכשיו, הרי זוהי דרך הטבע. גם אסונות קורים לעיתים.

התחושה הזו קצת מזכירה את התחושה שהשן הראשונה נופלת. זו שבזכותה קיבלתי 4 ברביות, 3 בובות ושקית סוכריות שעזרה ליתר שיני החלב להיעלם. שערה ראשונה לבנה מגיעה בלי מתנות, אבל גוררת אצל נשים רבות סיבות למסיבות, מספרות הרצאות ויועצות.

4 שעות בדפי האתרים סלונה, את, לאישה ושלל פירושי ראשי לנשים ואכילת ראשים, הבהירו לי שאלוהים המציא את השערות הלבנות ויתר תחלואות הנשים כדי לאפשר לנשים למכור לנשים מוצרים וסיפורים שרק, אבל רק נשים קונות. ויסלחו לי כל נשות התוכן והאינטראקטיב אבל למה למען ה' הטוב על כל שערה לבנה שצצה בראשה של אישה יש 5 כתבות (חלקן מציגות את התופעה כשוות ערך לצונאמי ביפן), 30 קופונים לכל קשת צבעי השיער ותוכן שיווקי של 4 מכוני טיפוח ומעצבי שיער? ואם יש את כל אלה, איך יכול להיות שעדיין אין פסיכולוג לבעיות ראשים (אחד כזה שמטפל במחשבות ובתחושות שצצות בעקבות השערה הלבנה שהם, איך לומר, שורש הבעיה).

כדי לפתור את הסיפור (או סתם להתאוורר) פגשתי אתמול במסגרת מסע הבחירות את יאיר לפיד. האיש, האגדה והבלורית היה מאז ומתמיד מודל מבחינתי לכתיבה מופלאה. הוא עמד על במה והציג את משנתו ואני בהיתי בפדחת שהלבינה מעט (נו טוב די הרבה) עם השנים. הוא דיבר על המדינה שלנו ועל האנשים שאנו, ולכמה דקות היה נראה כאילו החליט להעלות במופע את המיטב של הטורים שלו ולהציגה על במות שונות ברחבי הארץ. נאיבי קצת, תמים משהו. אבל אמיתי. בשלב מסוים היה נדמה כאילו רמי קליינשטיין עומד לעלות ולהתחיל לשיר. הוא מדבר, ואני מביטה בפדחת.  פתאום הוא נראה לי קצת יותר מבוגר מתמיד, זה השיער או הדאגות של מי שרוצה להיות ראש ממשלה? כנראה שזה הולך ביחד. אבל משהו בדברים שלו עזר לי להבין שאנשים רק מתחילים את החיים שלהם איפשהו בגיל 40. הוא דיבר כמו ילד, בהתרגשות ואמונה. אחרי שהפסקתי לראות לבן (שעשה לי שחור בעיניים) הסתכלתי סביב.

הורדתי את הגיל הממוצע. מודה. כשהוא הזכיר את מלחמת שלום הגליל שהוא זוכר, הבנתי שיש לי עוד קצת זמן להתחיל בשביל להתחיל ולדאוג על באמת (שהרי בכל זאת, אני הייתי עסוקה אז בעוזי קצת שונה באותה התקופה, ההוא מפרפר נחמד, חבר של בץ). לקראת סוף ההופעה אפילו השלט מאחוריו חייך אלי, 'יש עתיד' (לי יש רק אחת בינתיים, אז למה לי פוליטיקה עכשיו?).

בשבוע יום ההולדת, פתאום היא מציצה אליך, חצי מחוייכת, מבהיקה מרעמת השיער השחור. סוג של תזכורת חיה לכך שצריך ליהנות מהרגע, שהזמן טס, שלא צריך להתרגש משיערה לבנה (טוב אולי קצת), שעיתוני נשים זה בולשיט, שמותר ורצוי לצחוק על עצמך, שבחירות זה העסק שלנו, ושהמדינה הזו בידיים של דור צעיר שיכול וצריך לשנות (וזה בלי שום צחוק), שיאיר לפיד חתיך גם בלבן, שיש עתיד ושכל החיים לפני. להתראות נעורים- שלום מספרה.

סוף העולם שמאלה

בני אדם צריכים טקסים. גם כאלה שלא מתקיימים באמת, אבל מאפשרים לגוגל להעלות דודל ברוח היום. בני אדם צריכים תאריכים, ימים, זמנים ושעות כדי לכתוב עליהם המוני סטטוטים בפייסבוק. אנחנו צריכים להרגיש שייכים ולדבר על משהו גדול לפעמים. כשאין עמוד ענן, ושביתת האחיות כבר לא סקסית מספיק מדברים על סוף העולם. התפאורה הבוקר בים נראתה די מתאימה, וגם כמה ציפורים שהצטופפו על כבלי החשמל בדרום תל אביב, צייצו שיש איזה מצב שבני המאיה צודקים. זה באמת היה קרוב לסוף העולם (או למדינת שלישית אחרת) לראות את תעלות המים והגונדולות בדמות מכוניות ברחוב העלייה.end

בימים האחרונים דיברו על סוף העולם בציפייה דרוכה. מטחים של ידיעות והשערות ופרשנויות וברבורים ודיבורים וחיטוטים בסימן סוף. רק בגאוטמלה פינת הונדורס התמקדו בדבר האמיתי והבינו שסוף הוא בסך הכל התחלה חדשה. וזו, זו כנראה הבעיה שלנו, כאן בארץ אליה נשואות עיני כל העולם, שאנחנו מחכים לסוף במקום להתחלה שתבוא אחריו. סוף השביתה, סוף המבצע, סוף עונה (טוב לסוף הזה שווה לחכות).

כמי שחוותה כבר איזו התראת שווא לסוף העולם בדמות באג 2000 בחגיגות המילניום אני יודעת דבר אחד: סופים נותנים כוח לתעשיית הקולנוע, התקשורת והפרסום. בעולם האמיתי אין סוף (כמו שאין ואקום)- משהו חדש ישר מתחיל. כך גם כשנגמר סוף העולם התחילו פוסטים על הסופה בפייסבוק. אין לנו רגע דל, סקנדל, פסטיבל או סוף העולם – כולם שווים ציוץ (ושלושים לייקים).

בהתחלה שאחרי סוף העולם יש כוח, ועוצמה ותקווה. הכהן הגדול של המאיה שצוטט באופן מפתיע ב'הארץ' הבוקר הודיע שתם העידן הישן ומתחיל העידן בו בני האדם יתמלאו באנרגיות חדשות וויברציות חיוביות והחשוב מהכל יתחברו לאמא אדמה. אם כן, עידן הקאוצ'ינג והניו אייג' נפתח רשמית גם בהונדורס הבוקר ואני לגמרי מפרגנת.

ויש כאלה שבכלל לא צריכים תאריך מיוחד בשביל לפחד מהסוף. אצלם, סוף העולם מגיע לבקר על בסיס דו שבועי. הם חברים של בני המאיה, בני דודים של אנשי "מאמא מיה". אלה שמונית שמשפריצה קצת מים, מבחן, ראיון עבודה הופכים את חייהם לגמר הישרדות. הם לא צריכים תאריכים, יש להם תאריכון פנימי שבדרך כלל מצביע על היום.

חבר טוב המליץ לי להשתמש בהתראת סוף העולם כדי להזכיר לעצמי את כל מה שהייתי רוצה לעשות רגע לפני שהגארנד פינלה מגיע. זו המחשבה הכי פרקטית במסגרת חגיגות הסיום שהתקיימו בימים האחרונים. שווה לנסות…

אנשים שוכחים לפעמים שהטבע לא באמת עסוק בתאריכים שלנו, הוא בניגוד אלינו חוגג ימי הולדת בעשרות אלפי שנים, היה כאן לפנינו ויהיה כנראה גם הרבה אחרי. בואו ניתן לו קצת כבוד ונפסיק להעסיק אותו בפחדים שלנו. אז עד ההתראה הבאה, שיהיה סוף הדרך של סוף שבוע!

המדינה שאחרי מדינת תל אביב

איפשהו בצומת בית ינאי, היו צריכים לעשות עמדות בידוק ולבקש דרכונים. בחותמת היו צריכים להחתים "מדינת ישראל". במדינה הזו זרים כמו "פוזה", "ציניות" ו"צו האופנה" הם מחוץ לחוק ולכן צריך להזדכות עליהם. יש עמדת איסוף בקניון M הדרך. לעיניים שלי קשה קצת להתרגל שאין בנייני זכוכית, והאורות המרצדים היחידים נשקפים כשהשמש מרקדת על חוף הים בבית ינאי. לשמש קורה שם משהו, היא מוציאה שקיעות אחרות, כאלה שמאלצות אותך לעצור הכל ולהביט. האנשים הולכים שם לאט יותר, אין בעיות חניה, כשרואים ירוק קצת יותר קשה לצפור.מוזיאון חיפה 151212

חיפה, עיר בלי תחתית ובלי שום רצון להיות משהו אחר חוץ מאותנטית, מכילה ושל כולם. יהודים, ערבים, באהיים. מי שבא, ברוך הבא! על באמת (לא כדי שיהיה מה לשים ברשת החברתית כסיסמא). משם המאזדה שלי משייטת עד כפר תבור. זוג חברים שהעלו השנה את הסטטיסטיקה של ההגירה השלילית מירושלים ועברו לגור בבית מהאגדות (כזה שבתל אביב היה מנת חלקם של האלפיון העליון).

בדרך עברתי במשתלה, לקנות פרחים. המשתלה היא הAMPM של הצפון. אפשר לקנות בה מחלב ועד ממטרה. 20 דקות שיחה עם בעל הבית. חצי בעברית, חצי בערבית וחצי בתנועות ידיים. מזבוט, באמת מזבוט. הבטחתי שאבוא לבקר שוב. בAMPM עושים טובה שנותנים לי שקית. כאן שני אנשים עזרו לי לסחוב עציצ(צון) לאוטו. מומטאז, לא סתם מזבוט!

ובכפר תבור (סוף העולם שמאלה, פינה שניה ימינה, כשאין כבר אף מכונית לידך ימינה, בכיכר שעוברות בה כל השנה 2 מכוניות במקביל הגעתי ליעד). שבעה חדרים, קמין באמצע הסלון, שתי בנות מקסימות ושלישית בדרך. עולם הרווקות התל אביבי מתגמד פתאום ואני כבר יוצאת בהצהרות "תשכירו לי חדר" ו"יש פה מגרשים למכירה?" ארוחת שיש חמה, ביתית, לא 'שולחן', לא 'רוטשילד קיטשן', לא 'חדר האוכל'. מטבח אמיתי של בית אמיתי. מדהים כמה הדשא של השכן ירוק יותר, תמיד (במקרה שלהם זה נכון על באמת, בגינה המהממת יש כמויות של דשא ירוק וזוהר בעוד הדשא היחיד שיש לי עולה עשרה שקלים ל-20 גר' – עשב החיטה בתמרה). הם חיים בהילוך אחר, הילוך של אפיית לחמניות בבוקר, ארוחות ערב הומייד, שינה בעשר בלילה, טיולים בגנים ירוקים ושקט. הילוך אמיתי ואנושי שאני יכולה רק לקנא בו, וקנאה, כאמור לא בריאה לעור הפנים.

שש בבוקר השקמה, ילדה רוצה שוקו, פאזל, לצחצח שיניים, שוב שוקו בעצם מילקי, עכשיו גינה, עכשיו מים, תיכף פיפי. געגוע לדירה פלורנטינית קטנה שרק לי יש מפתח אליה. פחות מעשרים וארבע שעות של ירוק ושקט שהצליחו להוציא ממני מחשבות על וילה, בעל, ילדים וכלב (אפשר לשנות את הסדר, תלוי מי קורא…). איזו מחשבה סוררת אפילו הרחיקה לכת והעלתה את התהייה "למה כפר תבור ולא חוף אכזיב לדוגמא?" אבל המצפון התל אביבי החזיר אותה בנזיפה, כי לא זיהה את היעד ב-GPS שנחרד לנוכח המרחק.

החזרה מכפר תבור לחיפה מילאה את האינסטגרם שלי בעוד כמה תמונות עצים, עצים עם עננים, ים-שקיעה-ענן, ענן ושמש כשברקע ציפורים, ציפור על רקע הים והשמש. מי יאמין שהעברתי סופ"ש שלם בניכר בלא תיעוד מתאים?

ומחיפה, הרכב נכנס למצב אוטומט, המחשבות כמו העננים הצפוניים מתפזרים לאיטם, עם הכניסה לטווח הקליטה הטלפונים של אנשי המרכז מתחילים להתקשר. הדרך משם למסיבת הבנות אצל אחת מחברותי די קצרה, נר שמיני של חנוכה ונס פך השמן עם פיצה (ממש לא הומייד) ויין משובח שלא נגמרו. עשינו לק, אמיתי בשטחיות של האמת. ברקע מתנגן לי שלומי שבן עם 'עברנו לצפון'. הצפון היחיד שהוא עבר אליו הוא צפון תל אביב. הכל יחסי כבר אמרתי?

ביקורת הגבולות החזירה אלי את המעיל מחנות המעצבים, הציניות שהתאווררה ליומיים ואת גאוות היחידה. בצפון של דרום תל אביב שקט, בית, חנוכיה דולקת. האזרחים של מדינת תל אביב, אלה שחיים בין גדרה לחדרה, צריכים לנסוע קצת יותר לחו"ל. לא חו"ל של נמל התעופה, עם רותי והדיוטי,  אלא חוץ לבועה. במקום בו קיימת אמת, פשוטה ונקייה, בלי הרבה עטיפות. קוראים לה המציאות. חיים בה די הרבה אנשים.

בלי שום ביקורת רק על הפוסל במומו. כנראה שפשוט קיבלתי חזיון עתידי לעוד 5-6 שנים. ידוע שניסים מתרחשים בחנוכה. אשרי היוצא לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן. כבר מתגעגעת.

* התמונה צולמה בכניסה למוזיאון חיפה, תערוכה של אמנות מודרנית מיפן. מתגעגעת 2.

העיקר הבריאות, והאחיות.

חניית נכים בקופת חולים. עד עכשיו אני מרגישה קצת לא נעים שעמדתי בה. עם מנוע דולק ואורות מצוקה (באמת). פתאום מישהי מאחור שאלה אם יש לי תו. לא מודה, באסה, אין חניה. מזל שאין לי תו. זה התו היחיד שאני אמביוולנטית לגביו. מחשבה מביכה. בינתיים הוא בפנים, לוקח הפניה למיון, מה לא עושים בשביל חברים, כבר אמרנו?er

תאונת דרכים, קלה ביותר, עכשיו קצת כואב הגב, גם קצת הראש. ההיסטריה שלי מתחילה מהטלפון "אתה חייב ללכת למיון, בשביל השקט הנפשי". השקט הנפשי שלו וארבע שעות מהחיים שלנו. כמו כל דבר בחיים, גם להגיע למיון צריך לדעת מתי. "שביתת אחיות שלום, כאן המזכירה הרפואית, איך אני יכולה לעזור?"

הבניין הנוצץ נראה כמו מוזיאון מבחוץ, בבחירה בין בניין אריסון לבניין עופר, הלכנו על עופר (גרף המניה עלה, אני מניחה, עם כניסתנו). איכילוב נשאר שם סתמי. ארכאי. (בכל זאת רק סגן ראש העיר ויו"ר הועד המנהל של בית החולים, אבל מי סופר?). בלובי הכניסה פסנתר כנף שחור, חנוכייה גדולה מוארת, ברגע הראשון אתה לא בטוח אם לא נכנסת לקאמרי בטעות.

המיון כמרקחה. אנשים מתרוצצים, אחיות מחוסרות שינה, רופאים במרתון וחולים שמבחינתם זה היום הכי דחוף בחייהם שומעים את אות ההרגעה "נכנס מקרה באמת דחוף" (בלוחות זמנים רצתה לומר האחות "יש לך פה עוד 3 שעות בשקט). מרגע חציית המיון כל מחלה הופכת דחופה, כל כאב הופך "בלתי נסבל" וכל מבט הופך מיואש הרבה יותר. רק כשאתה נכנס פנימה אתה מבין כמה טוב שם בחוץ.

בחצי השעה הראשונה האשמתי את שביתת האחיות עד ש"אחות מנתבת" הסבירה לי שדווקא היום רגוע, "כולם יודעים שיש שביתה, אז לא באים". בליבי ברכתי "על הניסים" והמשכנו אל דלפק הקבלה. בבדיחות הדעת, בעוד ידידי מתלבט בין כאב הגב, לכאב הראש, לתשישות הכללית מהתאונה והמיון ביקשתי בשקט "רק אל תחזירי אותנו למיון, בטח נהיה שם שנה…" והיא במבט מחויך השיבה, "אל דאגה, אתם ל'מיון מהלכים' ". מיון מהלכים (מלשון הולכים על שתיים) בשונה מהמיון האמיתי מיועד לחצי חולים. יש בו חצי מכמות האחיות, המון עיתונים, פינת קפה מושקעת ושקט. זה מיון לכל אלה שיכלו לוותר אבל החליטו לבוא. מסוג האנשים שיחזרו לוודא מספר טלפון, שילכו לרופא לקחת יום חופש על צינון, אלה שאין להם שום בעיה, הם רק באים לוודא שאכן אין להם בעיה, אחרת הם לא יירדמו בלילה.

בתי חולים עושים לי תחושת 'אורי כדורי', אני מצמצמת את עצמי למצב מינימלי, מנסה לא לגעת במיטות, בכיסאות ובכל מה שיכול לספוג חיידקים. זה סוג של מחלה "אסטניטיס", עובר בתורשה. ילדות תנועת נוער מציעות סופגניות. סוף. סוף סופי בהחלט. לא תודה, אני בדיאטה.

מדדים, המתנה, רופא, המתנה, כדור, המתנה, צילום סיטי, המתנה, המתנה, המתנה, רופא, המתנה, חולה שנדחף, המתנה, סינון קללה עדינה, המתנה, רופא, פקידת קבלה, שחרור, גשם בחוץ, קר, נשימות של אוויר אמיתי, בריאות. אפצ'י, בטוח נדבקתי שם באיזה וירוס….

גיליון שחרור:

1. 3 ימי מנוחה לידיד (אני בפגישה מחר ב08:00)

2. אחיות בתי החולים באשר הן (וגם האחים) – ליבי איתכן, אתן מחוללות ניסים כל יום ומשאירות אנשים בחיים. כואב אבל אמיתי.

3. דר' האוס קיים רק ב-VOD. וחבל.

4. העיקר הבריאות, והצחוק. בסדר הזה.

טוב שההגה בידיים של אגד?

Wazeלהגיע לחיפה ביום חמישי אחר הצהריים ישירות מהעיר הקדושה, מהווה חוויה מפוקפקת למדי. מפוקפקת כי יורד גשם, מפוקפקת כי רחוק ומעייף, מפוקפקת כי נהיגה לא נמנית על אחד מתחביביי. תחביביי מגוונים איך לאמר, אבל לא כוללים אהבה גדולה לחציית הארץ ברכב, לפקקי הערים הגדולות ולניקוז (או חוסר הניקוז אם לדייק) אחר הגשם בדרום תל אביב. אבל לא באנו ליהנות כבר אמרו לפני, ובעוונותיי אני מאיטה את התנועה ברחבי גוש דן או כביש 1 בכל יום מימות השבוע. ככה זה כשנוהגים, מדברים בטלפון, מאטים כשהשיחה מעניינת, שמים אודם, מחפשים מסטיק ואם גשום עוברים למצב אורות מצוקה. כשעוקפים אותי נהגים עצבניים הם נדהמים לגלות עלמת חן כשציפו לפגוש זקנה עם גיבנת.

עם שק של טראומות נהיגה שאגרתי עם השנים ונוסעות איתי בתא המטען (90 אחוז מהן לא התרחשו כלל במציאות אבל אצלי בראש הן חדות וחיות עד מאד) אני עולה מדי בוקר על המאזדה הקטנה שלי ובעזרת בן זוגי הצמוד WAZE אני מגיעה לכל מקום ואין לי שום מושג איפה אני. התלות הבלתי מוסברת בבן זוגי (שפער הגילאים בינינו נושק ל-25 שנים) מפתיעה אותי בכל יום מחדש, בעודו מזכיר לי לפנות שמאלה בקולו הגברי ואני עונה לו בנימה נשית מעודנת "מה, מה עשיתי בלעדיך כל כך הרבה שנים?"

השבוע התבהרה לי התשובה. פשוט נסעתי באוטובוס. פעם, כשהייתי קצינת חינוך חדורת מוטיבציה הגעתי לכל מקום בארץ (וגם לכמה מקומות שבתודעה שלי תמיד יהיו חו"ל: שיזפון, ביסל"ת, בה"ד 1 ושלל קיצורי מילים שמבשרים על אורכה של הדרך מירושלים). הנסיעה באוטובוס אז, זכורה לי כחוויה נעימה. היה לי זמן, הייתי שכירה בצבא ההגנה לישראל, היה לי כרטיס פלאים שאיפשר עליה על כל אוטובוס ורכבת בחינם והצרה הכי גדולה שלי היתה לחכות לאוטובוס עמוס חיילים בבאר שבע בדרך לשבת של שלום בירושלים.

עם הערגה והנוסטלגיה לחווית הנסיעה באוטובוס, מצאתי את עצמי השבוע לאחר מסע שכנוע של אבא שלי "את נוסעת כמו מלכה, יש לך נהג פרטי, הרבה יותר בטוח…." נוסעת באוטובוס לחיפה. לא, לא קרה כלום למאזדה שלי, היא נשארה בחניה ואני החלטתי שהרבה יותר קל ונוח בתחבורה ציבורית. ובאמת, ההתחלה היתה מלאת חן. אחרי שהחמאתי לנהג על הרשת האלחוטית החדשה שיש באוטובוס (הוא עדכן אותי בחיוך שכבר 4 שנים יש בכל הקווים WIFI) וניהלתי שיחה מרתקת עם חייל מודל 2012, התחיל גשם. מבול שהביא לארבעים דקות איחור שהפכו את הנסיעה לחיפה למסע מתמשך.

"לא, לא ידעתי שיש שתי תחנות מרכזיות בחיפה" אמרתי לנהג שהוריד אותי אי שם בלב המפרץ כשחפצתי להגיע למרכז הכרמל. ובעודי מפתחת בדימיון אפליקציה משולבת WAZE ואתר אגד חיכיתי לי תחת מטריה אחת בשיטפון החיפאי. הידיד שאסף אותי הוסיף עוד מטר ברכות על שחצה לכבודי את מנהרות הכרמל. אני החלטתי לשיר. תמיד עדיף לשיר, גם כשמפלס המים חצה את מפלס המגפיים. מלכה או לא מלכה?

אחרי 4 שעות התחילה הדרך חזרה. הפעם האוטובוס מתל אביב לירושלים. לאבא שלי, בדיוק כמו בצבא, אני מתקשרת חצי שעה לפני והוא מחכה ומצפה בכניסה לתחנה. "כמו מלכה" נסעתי, אך חזרתי כאחרונת החתולות. ספוגה במימיו של הגשם החיפאי. עם זאת, הבנתי שלפעמים טוב שההגה בידיים של אגד- אני בשיטפון הזה הייתי עוצרת בצד ומתחילה להתפלל לאל שיפסיק.

ביציאה מהתחנה המרכזית בירושלים מתנוסס הכיתוב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני" ואני תוהה איך אפשר לשכוח את התחנה המרכזית מלאת זיהום האוויר, את הפקקים ביציאה ובכניסה לעיר, את הר המנוחות גבעת שאול שניפרש על הר שלם ומזכיר שהגעת הביתה. מי יכול לשכוח שהגעת לירושלים כשהתחנה מלאה בבני ישיבות. לתל אביב בטוח לא הגעתי. השלט המקביל בעיר החטאים הוא בר רפאלי בקמפיין האחרון של אחת מחברות האופנה. כל עיר והדרך שלה להחזיר שוכחים אל הכרך. טוב שההגה בידיים של אגד וטוב עוד יותר שאני אחת לארבע – חמש, שנים מגיעה לביקור. לתל אביב אני נוסעת מחר עם מאזדה והאהוב WAZE, נהגי כביש 1 – יש למה לצפות!

זה זמן אושר

בימים של אחרי הקרבות, בין הליכת בוקר אחת לחברתה, עלו מחשבות על  אושר. הן באות בדרך כלל כשסוף העולם קרב (טילים על ת"א זה סוף העולם במובנים מסוימים, למרות ששכחנו בכלל שהם שוגרו לפני שבוע).צעדים

אלו מחשבות גדולות מהחיים על מה שחשוב ומה שלא. נושאים שכשהשגרה שורה ברחובות השתיקה יפה להם. וכשהמצב קצת מתערער ואדם מבין שהוא רק בשר ודם מול העולם, נפתח מקום קטן שמשלב את הלב והראש ומזכיר לשם מה התכנסנו כאן.

פתאום חברים חשובים קצת יותר, הורים מתקשרים עוד יותר, ובית עם מקלט הוא מציאה של ממש. תמיכה והקשבה יוצאות החוצה מנדן הציניות שחבוי בנשמה המודרנית שלנו, וכולם רוצים להיות בבית (ולא בבר, במסעדה ובהולמס פלייס). לכמה רגעים יש פחד שמביא איתו את החובה "להביט לפחד בעיניים" ולהתחיל להתמודד. מוזר שצריך מלחמה בשביל דברים ברורים כל כך…

אז אחרי סופ"ש מלחמה בו השיח המרכזי היה איפה תפסה אותי האזעקה האחרונה, הגיע סופ"ש אושר (קצת כמו בשיר 'אנחנו הילדים של חורף'). אולי זו השמש, ואולי העובדה שהתובנה שכדי להיות מאושר צריך בעיקר 'להחליט להיות מאושר' הפציעה שוב במסווה של שמיים כחולים ברוטשילד. כך או אחרת, התותחים נדמו והשאירו בי הערכה גדולה לשגרה שחזרה פתאום לרחובות. נאיבי, נכון, אבל אמיתי.

התחושה הזו הושלמה כשחברה טובה הקריאה לי את השיר הבא. למצרים שלנו קראו עזה בשבועיים האחרונים, לכל אחד יש איזה 2-3 פירמידות אישיות שעוזרות לו להיות יותר טוב, יותר מדויק ומזכירות את המצפן אל עבר ירושלים (או סתם מאפשרות לו לטייל בכיף במרכז תל אביב).

שיבואו שבועות טובים, ימים שמחים. ימים של שקט. ימים של מבט לשמיים בלי שום מלחמה, עם הבנה שהכל, באמת הכל בסדר.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.