לילות לבנים

הבילד אפ המטורף שעשיתי לחברים שלי לקראת הלילה הלבן התל אביבי הגיע לשיאו בערך ברבע לשמונה בערב יום חמישי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחצות את תל אביב לאורכה ולרוחבה לאורך הלילה, שהחלטתי לתפוס תנומה קלה לפני שיוצאים לכבוש את העיר. שעתיים, מי צריך יותר מזה? אחרי שבוע עמוס בפגישות וטלפונים, שתי שעות שינה יעשו את העבודה.

המשך מחשבות על הלילה הלבן היו ביום שישי, 10:00,יקיצה טבעית. 14 שעות שינה, 13 שיחות שלא נענו ו-8  סמסים מודאגים יותר ופחות מחברי סהרורי הלילה. נרדמתי. על באמת. שינה מחוסרת מחשבות על היום שאחרי, שינה טובה כזאת, שמצהירה באותנטיות "שיתפוצץ העולם".

אחרי כמה וכמה לילות לבנים כיאה וכנאה לעצמאית בתחילת דרכה, עצרתי. עצירה רצינית כזאת, הנדברקס מורם ל-14 שעות שלמות. ההנאה היתה כל כך גדולה שלא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. היופי בסתם לעצור, לנוח, להביט סביב. להפסיק את המרוץ הבלתי נגמר ולהשאיר קצת לילות לבנים לאחרים. טריוויאלי, נכון, כל כך בנאלי שבא לבכות. אז למה למען ה' כולם מתרוצצים במרוץ העכברים הזה, לילה אחרי לילה, שסוחף יום אחרי יום, בלי רגע לנוח? (ואין פה טיפה של ביקורת על אחרים, נאה דורשת, מקיימת ומתרוצצת כבר שנים…)

אחרי שהרגעתי את החברים, "לא, לא קרה כלום, פשוט נרדמתי, הכל בסדר", הבנתי שהלילה הלבן היה סתם עוד לילה "היו מלא ילדים, כמה תימהונים של המחאה והרבה פקקי תנועה" נרגעתי. הלילה הלבן שלי היה שקט, מלא אנרגיה, עם מזגן, פוך וכמויות של אותנטיות שהשאירו אותי לנוח רגע לפני פתיחת אולימפיאדת אירועי הקיץ בעיר תל אביב.

הלילה הלבן הזה ייזכר כנראה לעוד ימים רבים כהוכחה שגם בלב ליבה של העיר תל אביב אפשר, רצוי וצריך למצוא קצת שקט. ההפוגות האלה בשגרת היום יום הם איים של שפיות, שמעבר למנוחה, מאפשרים לנוח רגע מהמחשבות, האירועים, הבילויים, ההבטחות, הטרדות, הריגושים, הסמסים והמיילים של חיי היום יום המודרניים. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים המודרניים, מכורה לצליל של המייל ונרדמת עם ההרצאה האחרונה של TED באייפד, כל כך אוהבת שלפעמים אני תוהה אם לא מכרנו את חיינו בשביל ה"מודרניזציה".

אנחנו כל כך מודרניים, עמוסים ועסוקים והשאלה אם בצד השני של המשוואה נמצא אושר. אין לי תשובה אמיתית, ככה זה שאלות שעולות בלילה לבן. בדבר אחד אני בטוחה, צריך תמיד לשאול את השאלה הזו (בלילות לבנים כאלה, בשקט, לבד), אחרת המכירה האישית והנפשית לכלוב הזהב של העיסוק המתמיד הופכת כל לילה ל"לילה לבן".

מצחיק קצת, שפוסט ניואייג'י שכזה הגיע דווקא בעקבות האירוע הכי חם, רועש וסוער בעיר. נקודת זכות אחת אני שומרת לחולדאי (הוא יצטרך אותה עם המחאה המתחדשת).

מודעות פרסומת

בית הפנקייק (המקורי כמובן)

חיפה, 24:00, נגמר אירוע מוצלח, שתי נשים רציניות למדי מנהלות שיחה על ההוא וההיא, שעוברת לשיחות חולין של אמצע הלילה (שיחות אסוציאציה כאלה שמטרתן להחזיק את הנהג והנוסעים בקו החיים והערנות). בתור אחת ששונאת לנהוג (בעיקר בלילה), תפסתי כאמור את המקום שליד הנהג. טלפון מבעלה של ידידתי הנהגת שביקש לאפה ב-01:12 בלילה (!?!?!) הזכיר לנו, שאנחנו עייפות אך רעבות. בואנו כפר ויתקין הציעה החברה לעצור בבית הפנקייק, ואני עניתי בפליאה, "באמת בא לך פנקייק עכשיו? אמצע הלילה". הנהגת, מזועזעת מחוסר ההבנה שלי בנושא, נחרדה לשמוע שאף פעם לא ביקרתי במקדש המדובר, שברה ימינה בחוזקה ועלתה על המחלף תוך שהיא מביטה בי במבט לא מאמין "מה? איך לא היית בבית הפנקייק? הילדות שלי זה בית הפנקייק!".

הדרך מהמחלף ועד לבית הפנקייק המפורסם, מלווה במורשת קרב על טיולים משפחתיים לצפון בהם כל מהותו של הטיול היא עצירה במוקד העלייה לרגל, זיכרונות ילדות מופלאים מטעמו של הפנקייק וכמובן טריקים של אבא שבדרך חזרה הסביר שאי אפשר לעבור לצד השני ולהיכנס לבית הפנקייק (בכל זאת, פעמיים בטיול פנקייק אפילו לו נשמעו מוגזמים)… לצלילי מורשת הקרב הגענו למתחם תחנת הדלק הפסטורלי, השעה אמנם 01:20 אבל המקום מלא מפה לפה ופה כאמור פנקייקי המדינה התאחדו.

ישבנו, על בר בסטייל שנות ה-80 עם תפריט שאכן נותן תחושה נוסטלגית גם לאלה שלא גדלו על טיולים לצפון עם עצירות במקדש. המלצרית שואלת אם הגענו מהופעה של שלמה ארצי, האמת שלא, אבל אנחנו המצב רוח מצויין כאילו רקדנו בשורה הראשונה בקיסריה הערב. אני לוקחת פנקייק עם גבינה צהובה ומתחייבת בפני החברה לאכול אותו רק עם מייפל. "השילוב בין המתוק למלוח זה כל העניין" היא מסבירה לי, ואני כמו תלמידה טובה בשעת לילה מאוחרת בציפייה דרוכה לבצקית.

התפריט מגוון מאד- מפנקייק עד גולש, דרך קפה וסיידר כזה מתרכיז. מולנו שני מבוגרים אוכלים חומוס וצ'יפס. הם נראים כאילו הגיעו לכאן בשנות השמונים ופשוט נשארו לשבת על הבר, בזמן שהעולם השתנה קצת…

הפנקייק מגיע, הבילד אפ המטורף שעשו לי לקראת בואו של הפנקייק הסתכם בשני פנקקי ענק שהשביעו את הרעב בשעת לילה מאוחרת. אני עומדת לתת ביס והיא עוצרת אותי "עם מייפל" ומחזיקה בקבוק דביק עם רוטב מתקתק. טעים? לא בטוח, אבל הטעם במקרה הזה ממש לא חשוב. חשובים שני דברים שיוצרים שילוב מנצח: רעב וזיכרונות.

לכל אחד יש את 'המקום' עם האוכל הכי טעים שיש, כשאין שום קשר לטעם או טיב האוכל. אצל חברה אחרת שלי המקום הכי כיפי שיש הוא מפגש "כושי" ההוא מהדרך לאילת, ואחרת הסבירה לי היום שהגלידה הכי טעימה שיש זה "גלידה פרוטי" בקינג ג'ורג'. לא משנה כמה פעמים היא ביקרה באיטליה, פרוטי זה פרוטי.

איך מזהים את המקום הזה? בדרך כלל נמרח לך חיוך על הפנים מיד כשמזכירים את השם. אתה לא רואה תמונה של אוכל בדמיון אלא תמונה של אדם יקר שישב איתך שם, זיכרון או ריח מטיול שהיית בו מציף אותך ותמיד, תמיד תוכל להגיד על המקום הזה "בית הפנקייק – זה הילדות שלי". למרות שהילדות שלך היתה בנס ציונה וביקרת שם רק 10 פעמים אתה בטוח שהיית שם לפחות (והיא לא מגזימה) 500 פעם. הטעם כאמור, לא משנה דבר. החוויה, החיוכים, האנשים, הצחוק שליווה את הביקור באותו מקום הוא הסיפור האמיתי.

למקומות שלי קוראים "מק דיוויד" וגלידה "קרוול" שהיתה צמודה אליו סמוך לרחבת המשביר בירושלים. שני מקומות מופלאים, עם טעם של פעם (שניהם כבר לא קיימים שם היום). הגלידה היתה באמת משהו מיוחד, כנראה שההמבורגר די גנרי, אבל שניהם מזכירים לי את אמא שלי ואותי, עם שקיות של קניות אחרי בילוי מוצלח במרכז העיר בירושלים. אז עוד לא היתה רכבת קלה, וקניון מלחה לא היה בתכנון.

בית הפנקייק בשבילי ייחרט כזיכרון לנוסטלגיה, למפגש עם אנשים טובים שהכירו לי את "המקום שלהם" ונתנו לי להיכנס באמצע הלילה לחוויה רגשית ואישית מהילדות. וזה, זה הטעם האמיתי של החיים (בתוספת מייפל כמובן).

מאסטר שפית – מתכון ההצלחה שלי

חורף, שעת לילה מאוחרת, כותבת פוסט לבלוג שלי, ערמונים מלחששים בטוסטר. מוזיקה נעימה ברקע, סיידר תפוחים מאולתר (תרכיז+מים חמים) מעלה אדים באוויר החדר. הרדיאטור שסחבתי מירושלים עושה את עבודתו נאמנה. הערמונים מגבירים את הרעש ואצלי בראש מתנגן השיר "המלכה תבקש ערמונים מהאש". את האווירה הרומנטית קוטע פיצוץ שמעיף שני ערמונים כמו מכונת ירייה בצליל פיצוץ משל הסורים הגיעו לפלורנטין. למה אין הוראות הפעלה על שקית הקניות "לחרוץ חריצים קטנים, סכנת התפוצצות".

אביב, טרנד סלט טונה+ ביצה קשה הגיע גם אלי (בכל זאת עוד רגע קיץ). מים רותחים יש, טלפון לאמא לשאול כמה זמן צריכה ביצה כדי להפוך לביצה קשה בוצע. סבלנות כנראה שאין. אחרי הביצה השלישית שלא הספיקה להתקשות התייאשתי. הזמנתי פיצה.

קיץ. שקית ניוקי שעשתה את דרכה מהמקרר של אמא לא נדבקה בכישורי הבישול שלה. במקרר שלי היא ספגה עצלנות בתחום המטבח והקולינריה. אני עוקבת בחרדת קודש אחר ההוראות. מביטה בהערצה בבצקיות שצפות אט אט. מתי זה מוכן? כנראה שלא הפעם. הם צפו, אני ציפיתי. גבינה כמובן שכחתי לקנות. הניוקי לסל וחסל. מזל שאמא היתה פה בשבת והביאה מכל טוב הארץ והעיר ירושלים.

סתיו, לא הגיע עדיין. מקווה להבין עד אז מה זה תרבד, למה התמונות בבצק אלים תמיד נראות טוב כל כך, מה ההבדל בין לרדד ולשטח, ועלות מדרגת שורפת חביתות מוסמכת למומחית בהשחמה קלה של חביתות.

עד אז, המתכון שלי להצלחה עובד כך:

2 הורים שאוהבים אותך

1 ציידנית מכיתה ו'

3 קרחומים (זה מילה של ירושלמים לקרחונים בזכותם האוכל שלי נשאר בטמפרטורת המקרר מירושלים לתל אביב)

1 טלפון נייד במצב מצוין לביצוע ההזמנה השבועית

1 מיקרוגל פעיל וזמין

קורט "ריגשי" לאמא

תיבול במחמאות על טיב וטעם האוכל מדי שיחת טלפון

להוסיף מלח ופלפל לפי הטעם. בתיאבון!