בתאטרון החיים ההצגה מתחילה כשאתה יוצא מההצגה. הסיפורים האמיתיים הם הסיפורים שמאחורי הקלעים או בכלל אלה המתרחשים בקהל. מעשה שהיה כך היה, יום חמישי, נמל יפו, מרכז נא לגעת. ההצגה לא הצליחה לגעת בי, הסיפור שמעבר דוקא כן.

הגענו לאולם גדול, מלא בקהל שהגיע לראות ולשמוע אנשים שלא רואים ולא שומעים. אלה החיים בעולם הדממה. תאטרון ייחודי שזוכה (ובצדק) להצלחה גדולה בארץ ובעולם. הם מדברים, ושרים וחיים בשפת סימנים ובשפת המקום. עולים חדשים וכאלה שנולדו וגדלו פה, פותחים צוהר לנו, הרואים והשומעים אל עולמם. והעולם שלהם ענק. הוא גדול ושלם ויצירתי ושונה, ורגיש ומרגיש ובעל המון גוונים וסגנונות ורעשים, חלומות ורצונות. הוא עולם כל כך גדול שאלה הרואים לא באמת מסוגלים בעיני להבינו. וכאן, פספסה ההצגה את הכוח שלה, היא ניסתה להסביר לרואים שגם לעיוורים יש חלומות, שאיפות ומאוויים. נכון, יש להם, הם בני אדם. ואין שום צורך להזכיר שגם להם יש, הם בחייהם מגשימים חלומות של אנשים שרואים ושומעים לעיתים כלל לא יכולים לחוש אוחלום, כי הם רואים ומכירים קצת יותר מדי…

וכך בין מחשבה להרהור לאורך ההצגה זיהיתי לפנינו זוג קשישים שהתרגש עד דמעות ממה שקרה על הבמה.

בתום המחזה, הקהל מוזמן לרדת אל הבמה ולדבר עם השחקנים. מי בעזרת מתורגמן ומי בעזרת כתב ברייל עם תעתיק עברי, כל הצופים התנסו בשיח קליל עם השחקנים (זה כמו שיעור אנגלית למתחילים 'איך קוראים לך' , 'מה שלומך' , 'תודה רבה').

ואז, ברגע לא צפוי במיוחד (ככה זה בתאטרון החיים), הגיעה הקשישה (מזוג הקשישים שישבו לפנינו) וגנבה את ההצגה. היא זנחה את תעתיק הברייל והחלה לדבר עם השחקן הראשי בשפת העוורים. היא נגעה בידיו בלחיצות שונות, כל לחיצה סימנה מילה או אות ובנגינת קסמים בידיים רועדות בלי מילה אחת הוא זיהה את המורה שלו לדיבור. שחקן בן ארבעים, שלמד וודאי לדבר בילדות, פגש במורה שלו, סבתא נחמדה ובעלה, שהוציאו מכל הסובבים דמעות אמת. מילים לא היו שם, את העלילה אף אחד לא תיכנן, היה שם רק מפגש אנושי בין אנשים שלא התראו שנים ונפגשים שוב בהתרגשות. בלי מילים, בפשטות, באוטנטיות שיכולה להתרחש רק כשאורות הבמה כבים התחילה והסתיימה ההצגה האמיתית. לא קנינו לכבודה כרטיסים, אף אחד לא נערך אליה מראש, היא לא חשבה איך לרגש את הקהל איזה מסר יעבור בסיומה, היא פשוט היתה שם ונכנסה אל הלב.

ובהצגה האמיתית, השפה היא שפת סימנים אוניברסאלית. היא כוללת תנועות שיכול להבין אדם במרכז פולין בדיוק כמו בן שבט הזולו. היא מורידה את כל המסכות, מבטלת את התפקידים ומופיעה במלוא הדרה. בהצגה הזו כולם הופכים קטנים אל מול ההתרחשות. מזהים את תחילת ההצגה לא כשהקריין מזכיר לכבות פלאפונים, אלא בצמרמורת קלה של קרירות במעלה הגב. הבטן מתהפכת מאינספור מחשבות ותחושות לא מסוננות שחוצות את הראש והבטן. בהתחלה מודים לאלוהים (על הראיה, והשמיעה והמישוש, והדיבור והטעם) ואז מתחברים למקרה, אחר כך נזכרים בסבתא. ואז איפשהוא בין חיפוש אחר טישו לניגוב דמעה מסתכלים לצדדים ורואים עוד כמה כאלה בדיוק כמוך עם עוד כמה עשרות מחשבות שרצות בחדר. אז עולה איזה חיוך קטן על השפתיים, חיוך כזה שמשלים עם העולם בדרך המיוחדת שלו ונהנה מהתיאטרון הטוב ביותר, תיאטרון האבסורד, הקומדיה והדרמה, תיאטרון החיים.

מחיאות הכפיים מתחלפות בתחושה נפלאה שהציפה את הנוכחים, תחושה עמוקה של חיבור למשהו שביום יום שוכחים שהוא שם. אבל הוא שם. גם אם לא רואים. גם אם לא שומעים. בראבו תיאטרון החיים!

פעם, כשאנשים היו חיים במערות, בגיל 13 בערך היה לוקח האב את בנו ומלמד אותו לצוד. הוא כנראה נתן לו חץ חדש וקשת במקום קונסולת WII, והיה המנטור האישי שלו בשיעורי ריצה במקום לראות אותו נרגש במבחנים לthe voice -. הילד צייר את החיה שרצה על הקיר ואף אחד לא כתב לו על הקיר המודרני "וואו, אח שלו, מזל טוב, גבר גבר! תעשה חיים ותהיה מלך". פעם, טקס המעבר הזה, היה טקס מחויב במציאות, בו הפך הילד לגבר. היום, קוראים לזה בר מיצווש.

היום, כשאין מערות, כל הורה או סבתא טובים מכניסים את בר המצווה לעול המצוות בחגיגה מרובת משתתפים, אוכל ותוכנית אמנותית. התכנונים מתחילים חצי שנה מראש (בדרך כלל בדילמה- חו"ל או אירוע באולם. לבנות יחידות אין דילמה, הכל כלול), ממשיכים ברשימת מוזמנים, טעימות וכתיבת הדרשה. עול המצוות מתחיל בלקום בשמונה בבוקר כדי לעלות לתורה. הוא עדיין ישן אך ממלמל את פרשת וירא ביראת כבוד בעיקר מפני האם והאב הגאים. בהישרדות המודרנית (זו בלי המערות) יש מטח טופי שמזכיר לבר המצווה שהחיים הם לא קייטנה ולפעמים גם דברים טובים יכולים קצת להכאיב… המטח (בצד של אמא שלי לפחות) מלווה באזעקות צורמות מצד הדודות בעזרת הנשים (למקרה שמישהו שכח- הרי באנו לשמוח).

עם עור תוף קרוע ופגיעות טופי מגיע חתן בר המצווה לארוחת הצהריים. הצבא המשפחתי כאמור צועד על קיבתו ואוגר כוחות לתוכנית האמנותית. הארוחה היא השקט שלפני כוכב נולד משפחתי שמוציא החוצה זמרים, כותבים ורקדנים (וגם כאלה שלא).

על קפה וקינוחים עולים ובאים בלי סינונים ים של ברכות ועול של מצוות לחתן הקטן. הוא בכלל חושב על ההיא שיושבת שורה לפניו בכתה, אבל הסבתא חושבת אחרת. היא מכניסה בו ערכים וברכות עוטפת אותו בכל הטוב שבעולם והוא, לא מבין למה היא קוראת מדף (אולי התקלקל לה ה-I PAD?). אחר כך יעלו ויבואו אמא ואבא שמזכירים לכולם שהוא ילד מדהים, ומקסים, וחכם ומוכשר ונבון, וחברותי, ואיכותי ולא תחרותי, ועוד חרוז אחד קטן, הילד הוא גם חברמן. וכך הופך ילד בר המצווה בין רגע לגבר אמיתי שמבין שמשפחה לא בוחרים, ולעיתים עדיף לחייך מאשר להתעצבן על הדודה שלא מפסיקה למחוא כפיים. הוא מיישם הלכה למעשה את "כבד את אביך ואימך" ומחייך חיוך של ילד טוב ירושלים מלווה בחיבוק משולש.

הקהל, חצי נבוך חצי מחויך לא מפסיק למלמל האחד לשני "הוא מקסים", "איזו משפחה" איזו משפחה! ואז הרוחות נרגעות, הסרט, השיר והדרשה עוברת, ההורים נרגעים, הסבתא יושבת והקסם המשפחתי יוצא החוצה. הטקס הזה של אנשי המערות ממשיך לשמח במלוא הדרו את המשפחה כולה ולהפגיש ברגע של צחוק וחיוך את עץ המשפחה כולו לשעות קטנות של חסד. הוא מוציא מהארון מסורת, פשטות וחיבור אמיתי לדברים שגדולים מחיי היום יום. משאיר בחוץ ציניות ומכניס פנימה הרבה מאד אהבה שלא תלויה בשום דבר.

הטקס הזה שייך למשפחה לא פחות מאשר לילד (ואני לא מדברת על האם שקוראת מניפסט, האב שפוצח בשיר והסבתא בכל צורותיה- מי שנשיקות, מי בריקוד ומי בצהלולים). הטקס הזה מסמל בעיני את התקווה של הדור החדש לעתיד טוב יותר. הוא מטיל על ילד בן 13 את עול המצוות להפוך את המקום הזה לקצת יותר טוב, והכוונה הזו מפילה בעיני את כל הקלישאות סביב ה'בר מיצווש' והופכת אותו לשמחה משמעותית ומרגשת.

בסרט מלך האריות, יש קטע יפה של שקיעה בו המלך מופסה ובנו הצעיר סימבה צופים על עמק נפלא. האב (בליווי מוזיקת אווירה מבית היוצר של וולט דיסני) מספר לבן שיום אחד "כל זה יהיה שלו". בקטע הזה אני מתחילה לבכות, כמו גם בכל בר מיצווש איפשהו באזור המילים "תודה להורי שהביאוני…."

לכל אחד מאיתנו הדביקו איזה תג פעם בחיים. יש לנו חבר "גולנצ'יק" (הוא כבר בן 40 ועם הכרס שלו הוא לא יכול לרוץ מטר), חבר קיבוצניק (שגר כבר 8 שנים ברמת אביב ג') וחבר עתודאי (שהשתחרר מצה"ל בדרגת סרן ועומד לקבל דוקטורט, אבל מי סופר). הם כולם מכירים איזה צופיפנ'יק (שברח בבכי מהמחנה קיץ ולא חזר יותר לעולם) שיוצא בכלל עם ההיא מבני עקיבא (שחזרה לא מזמן בשאלה).

אנחנו מקיפים את עצמנו בחברים טובים ודואגים לקטלג אותם בקטגוריות ברורות שעוזרות לנו להבין קצת יותר טוב מי אנחנו. יש לנו חבר ג'ינג'י שנותן לנו אנרגיה חיובית והמון מרץ, חברה חננה שמגשימה את החלום להיות עורכת דין, חברה עם נפש של ילדה קטנה שמתרוצצת בין הודו לתאילנד וחזרה. יש לנו ת'חבר המוזיקאי (הוא דומה קצת לחברה שיודעת לצייר טוב). יש את הפילוסוף ואת זאת שזורמת. כשרוצים לעשות חשבון נפש רציני צריך לכנס לפגישת מחזור את כולם- כשהם יחד אפשר להבין טוב יותר מי אנחנו.

ליחידי הסגולה שמקיפים עצמם באנשים קרובים באמת, החברים האלה מדברים איתם (גם בלי לדבר) לפני כל החלטה חשובה, וזורקים משפטים חכמים ביידיש, אנגלית או ערבית מרוקאית שיכולים להעלות חיוך על הפנים גם כשהם בכלל לא כאן. הם יכולים להיות הדודה הפולניה שמעולם לא היתה לך, האדם הכי קרוב שנולד בכלל אלפי קילומטר ממך ונפגשתם במקרה אי שם בין קורס מש"קיות חינוך לאוניברסיטה בירושלים. משהו בהם פוגש משהו בך ובמקרים המיוחדים באמת הקשר הזה נשאר לכל החיים. אז יש את המביטים מהצד שמרימים גבה לעיתים ושואלים: אני בכלל לא מבין מה הקשר ביניכם?- כששואלים שאלות כאלה, אני מחייכת ויודעת שזה בדיוק הקשר.

הכמיהה של אדם למצוא באדם אחר משהו מעצמו היא שהופכת חברות לקרבה ונותנת משמעות לצחוק משותף או בכי חסר מעצורים.

התזכורת האחרונה שלי לכוח של חברות היתה חמישה ימים מרוכזים עם שתי הסבתות הפולניות שלי, עתודאים שחיים את החיים בדיליי. אלה שכל המשרד (כאן בארץ הקודש) הסביר לי שאני נוסעת לצלם איתם את הסרט "יומנו של חנון 3" באירופה הקרירה. בתגיות שלי יש להם תגית כפולה 'פולני+ עתודאי'. אז למרות שלתפיסתי עתודאים הם עם סגור, זן מזוכיסטי שבוחר לחיות את חייו בדיליי של כמה שנים (כי כשכולנו בצבא, הם בלימודים, וכשכולנו על הדשא באוניברסיטה הם אוכלים חול בטירונות, וכשכולנו בטיול של אחרי תואר ראשון, הם מתכננים את טיול השחרור ואז המשבר של אחרי צבא מגיע אליהם בהפוכה איפשהו בגיל 30 כשלכל החברים שלהם יש שני ילדים), למרות כל אלה, היו לי חמישה ימים של הנאה צרופה בליווי שיחון ביידיש מדוברת.

את תסכולי העתודאים (וצברתי כמה כאלה במהלך השנים) השארתי בדיוטיפרי ויצאתי לחופש עם שניים מהם בקופנהגן. ביום השלישי נוסף (בדיליי כאמור) עתודאי נוסף לחבורה. בין בירה, ליין, למוזיאון, למסעדה טובה, לעוד מסעדה טובה ולמסע קניות הם הזכירו לי שעם כל ההתנגדות הרבה שפיתחתי עם השנים לעתודה הצבאית (החלק הכי מעצבן בסיפור שלהם זה הדרגות קצינים שטוחים) אני די מסתדרת איתם. בעצם, אני מסתדרת די טוב גם עם החברה החננה שלי (למרות שחצי מהחיים אני יורדת על כמה שהיא חננה, והיא חננה!).

החברים האלה (שנספרים על עשר אצבעות ולא על 587 הפרופילים+ לייקים בפייסבוק) הם אחד העוגנים המשמעותיים של החיים. לפעמים קצת קשה להודות על האמת, אבל כנראה שבסופו של דבר יש לנו איזה מאפיין או שניים דומים. אני קצת פולניה (למרות שהשורשים מקורם בערבות תימן), גם קצת חננה כנראה…   נו שויין… אל תספרו לחבר'ה.

בהחלט, אני אורז לבד מאז הקיטבג בגולני. נתנו לך משהו להעביר? מה פתאום.

מהרגע שביקורת הדרכונים נגמרת בנמל התעופה, כל ישראלי מצוי נמצא כבר בחו"ל. השמות בדיוטיפרי משאירים מאחור את קפה הילל וארומה ומפנים מקום ל'ARCAFFE", ג'ימס ריצ'רדסון ויתר חברי הוליווד בניחוח מקומי.

כל ישראלי טוב משאיר מאחור את הצרות (לכמה ימים לפחות) ונוסע לחו"ל.  עם או בלי לשים לב מצטרפים אליו למסע שני חברים, חברי נפש שברוב ימות השנה (כשהוא אינו בניכר) ישנים את שנת החורף שלהם, אך קמים לתחיה בשלב הבורדינג, נעים להכיר 'עם' ו'ישראל'. "עם" ו"ישראל", הם הנספח המדיני לענייני תרבות ושיפוט שטס עם כל אחד מאיתנו לתאילנד, רומא, ארצות הברית  ואפילו קופנהגן (ולא אני לא מדברת על 'עם ישראל' בשר ודם שמוחא כפיים כשנוחתים, או עושה רכש על המוכרים בבנקוק).

"עם" " ו"ישראל" במובן המטאפורי נוסעים עם כל ישראלי, לכל יעד בעולם. הם מוציאים החוצה פתאום באמצע רכבת בברלין זכרונות מהגדוד בגבעתי, מצטטים שירים של אלתרמן במרתף נקניקים בקופנהגן ובבית האופרה מאווררים את הסינוסים בשיחה קולחת על לקחי ההתנתקות.

"עם" ו"ישראל" מכניסים כל ישראלי טוב אל בית כנסת בעיירה נידחת. הוא חייב לבקר בו (בכל זאת, הביקור האחרון בבית כנסת היה בעליה לתורה בקיבוץ כפר חרוב בואך למצוות).

"עם" ו"ישראל" נוסעים איתך ברכבת וגורמים לך להשוות בין הרכבת הקלה בירושלים למערכת התחבורה המשומנת של קופנהגן (למרות שאין שום בסיס להשוואה זה עדיין לגיטימי) וזה עוד לפני הבדיחה על הסאבוואי שחופרים כבר שנים בתל אביב.

"עם" ו"ישראל" מוציאים ממך את השורשים היהודיים ברגע שאתה נכנס לאירופה. מי בבדיחות הדעת, מי ברכבת ומי בזמזום 'החיים יפים'. הם אלה ששופטים בשבילך חבורת פרינג' של ילדי 'ארץ לעולם לא' שחיים איפשהוא בין נרניה לממלכת פיטרפן וממקמים אותם איפשהו בחלום הישראלי הבורגני עם שני ילדים, כלב ובית צמוד קרקע בעומר.

"עם" ו"ישראל" הם אלה שלוקחים אותך יד ביד לכל כיכר בחו"ל שנקראת "כיכר ישראל" או "רחוב ירושלים", למרות שהכיכר די שוממת, ויש בה בעיקר עובדים זרים (אבל זה יש גם אצלנו), ובכל זאת, מחממם את הלב לדעת שמכל הכיכר הגדולה, מה שאנחנו תרמנו מארץ הקודש זו אבן בזלת שלפחות העם הדני ידע להעריך.

"עם" ו"ישראל" נולדו בלב של כולנו כי רק אצלנו צריך "לטוס לחו"ל". כל אירופאי שרוצה לחוות תרבות קצת שונה, נכנס למכונית ואפילו לא עוצר כשהשלט מראה "עזבת את דנמרק"- "ברוך הבא לשוודיה". השלטים שלנו נראים קצת אחרת. בצפון "זהירות מוקשים", "בדרום "גבול לפניך", במזרח ניסינו שלום (קר,אבל שלום)  ובמערב- ים!

נסיעה לחו"ל הופכת מרגשת כל כך כי באמת צריך לעזוב הכל, לעלות על מטוס ולנסוע. ואם כבר נוסעים, "עם" ו"ישראל" נכנסים עמוק למזוודה. עוזרים להתמצא ברחובות העיר (במבטא טבררייני), משווים כל אגם באשר הוא (גם את אגם ויקטיוריה) לכנרת, יורדים על כל חייל לובש מדים (לא חשוב אם היה או לא באפגניסטן- בטוח שהוא לא עשה אבט"שים בעזה) נכנסים לכל בית כנסת ומחבקים כל ישראלי שפגשו לאורך הדרך (כאילו היינו כת נכחדת מתרבות המאיה). רק בחו"ל השד העדתי מרשה לעצמו לצאת מהבקבוק ולהזכיר את הסבתא מגירוש ספרד, הדודה שעברה לברוקלין והסבתא מפולין באותו משפט בדיוק.

ארזנו לבד (אם אין אני לי, מי לי), המזוודות היו איתנו לאורך כל הדרך (שאנחנו ניתן לגוי לשמור לנו עליהן?, הרי בכיתה ג' אצל המורה רינה לימדו אותנו שאין אמונה בגויים). באנו מהבית, אנחנו לא נראים כמו בדרכון כי מגיל 16 ירדנו 13 קילו, עשינו ליזר והבנו שקארה תופס רק עד גיל 17.

שאלת השאלות היא מה נתנו לנו להעביר? (חוץ מבגדים, תכשיטים, נעליים, כמה ספרים והרבה שמחת חיים), אנחנו המעבירים הרשמיים של "עם" וישראל", UPS שמגיע לכל חור בעולם, מדליק חנוכיה, מבקר את הממשל, שונא ואוהב ישראלים, מדבר באנגלית, מקלל בספרדית וחולם בעברית לחזור לארוחת השבת של אמא בירושלים.

חצי מהארון שלי פרוס באלגנטיות על המיטה, מצעד זוגות הנעליים מביט בי, כל אחת מהן בפנים עצובות מבקשת להיכנס למזוודה, פן ותיק איפור, צעיף והכפפות (גם האדומות וגם השחורות), בטח קר שם… לפני שטסים לחו"ל יש בוקר התייחדות עם המזוודה, בוקר שאף גבר לעולם לא יבין. הוא לא יבין למה אם טסים לחמישה ימים למה צריך חמש זוגות נעליים, לא יבין כפפות מהן ולמה צריך 2 זוגות מאותו פריט, לא יבין למה בארבעה ימים מחליפים שש מערכות בגדים (ואני לא מההיסטריות) ואיך קורה שמוצר חשמל לא רלוונטי כמו פן תופס חצי מזוודה.

הבלאגן שעל המיטה מלווה במוזיקה קצבית והתחושה על אף שעדיין לא זזתי מטר מהדירה בפלורנטין כאילו הגעתי כבר מזמן אל קופנהגן הקרירה. עומדת מול מראה עם צעיף (חייבים לראות איך זה נראה) וכובע צמר (יהיה שם קר – כבר אמרתי?) בעוד אדל צועקת לי מהרמקול. כאדם רציונלי (בדרך כלל), אני מכירה את החוקים והכללים וגם אני הבנתי כבר שחוק פארטו פועל יופי על הארון שלי. אז בעודי לובשת שמונים אחוז מהזמן את אותם עשרים אחוז בגדים, למה, אלי הטוב אני עדיין דוחסת מחצית משמונים האחוזים הנותרים למזוודה?

חברותי לימדו אותי שיטות ותחבולות רבות. "תביאי מזוודה קטנה" אמרה לי מבינת עניין, "כל חלל תמיד יתמלא" ועל כן – מזוודה קטנה אמורה לפתור את הבעיה. אבל אמור זה שם של דג (או רומא הפוך ואני בכלל טסה לקופנהגן…) וכך מצאתי את עצמי הבוקר בעלת תואר בהנדסת חומרים מחשבת את שטח הפנים של הסוודר הורוד ממנגו כדי שגם הנעליים (הזוג הרביעי) יוכל להיכנס בטרולי הקטנה שהגיעה במשלוח מוטס עם אבא שלי מירושלים. הטרולי מצידה מתחרטת על הרגע שיצאה מעיר הבירה והגיעה לידי. ישבת עליה היום, קיללתי אותה (קללות קלות), ובסוף, הריונית משהו, אבל סגורה , היא ממתינה (בעצבים) שאצא לנתב"ג.

באמצע ההתעסקות בין הריצ'רץ' למעיכה חזקה מתקשר הפרטנר לטיסה. הוא רק רוצה לשאול מה צריך להביא, ואני עונה בחיוך "מה לא". הוא יגיע גם שלוש חולצות מקופלות, שני זוגות מכנסיים מגוהצים וים של מקום פנוי לאוברוויט שלי.

המזוודה שלי לעומת זאת, צועקת כבר עכשיו את תפילת הדרך ורוצה להדיר אותי לצמיתות. כמו עוד הרבה תחומים בחיים, הראש לא משחק תפקיד בקטע הזה, יש רק תמונה פסטורלית של יום שלג קר ובהיר ותמונה שלי עם צעיף, מגפיים, כפפות (אדומות), משקפי שמש, מחממי אוזניים ושלל פריטים שלא לבשתי בעשור האחרון אבל רק המחשבה עליהם מחממת לי את הלב.

במציאות כנראה שלא ירד שלג, במציאות כדי ליהנות מכל הגרדרובה אני צריכה להאריך את הטיסה בשבוע. במציאות חופש מתחיל ברגע שהמזוודה יוצאת מהמזווה. במציאות, צריך לפעמים לשכוח קצת מהמציאות כדי ליהנות מהחיים…

הכל התחיל באשמתי (תודה לי).

מסיבת יום הולדת, יותר מדי אלכוהול, שולחן של אנשים שאוהבים לאכול טוב ולשתות טוב יותר הוליד שילוב בין חבר טוב ובשלן מעולה לחבר של חבר טוב ואיש של בירה. כבר על השולחן באותו ערב הגיעו תיאורים בסגנון בריוש מעוטר בשומר מקורמל בחמאה ואנדיב. הם המשיכו לדבר על איזו בירה תלווה כל מנה ושלושה ימים אחרי הטלפון שלי צלצל. התאריך: שבת, השעה: חמש, המשימה: ארוחת טעימות של 12 בירות מלוות ב-12 מנות אוכל גורמה.

כשורפת חביתות מוסמכת ועם זאת גרגרנית לא קטנה, מיד הבנתי שמדובר בשילוב מנצח. כך, בדירה קטנה בלב גבעתיים התקבצו זוגות זוגות ועוד שני רווקים ובאו לדבר על בירה (ובדרך לנשנש בריוש, הרינג, סנט מור מותכת, שרקוטרי ועוד). בראש השולחן ניצח על החגיגה החבר של הג'ינג'י הראשי. האיש והבירה, שהגיע עם ציידנית (כמו זאת שההורים שלי מביאים מירושלים) רק שזו היתה מלאה בבירות מכל העולם. עכורות ובהירות, מתוקות ומרירות, מבלגיה, דנמרק, אירלנד ושאר מדינות אירופה הקרירות נמזגו לכוסות ולוו במנות שף שלא היו מביישות את כתית.

מה שהתחיל כמו הברכה הראשונה של ליל הסדר, המשיך במסכת ארוכה של סיפורי בירה מכל העולם, בעוד חלק מחברי השולחן רושמים, מצלמים ומתפעלים מהסדנא החויתית. מבשלת הבירה של מחוז בורדו שיושבת על גבעה רחוקה יצרה את בירת דוויל, מבשלה מתחרה נוספת, שממשיכה את הליך התסיסה בבקבוק מגיעה ממחוז בלגי צפון מערבי על חבל הרינג והיה שם גם איזה סיפור פסטורלי על מנזר (של טרמפיסטים) שהוקם אחרי שאחת הטרמפיסטיות עצרה ליד אגם שהיה באזור ונפלה לה בדיוק הטבעת, ומרוב עצבים היא החליטה להפוך לנזירה ולהתסיס שמרים כל חייה. זאת על שום הטבעת שהגיעה מסבתה השומרית (ראה ערך שמרים) ומאבא שלה שענה לשם לתת.

עוד היו שם חבורה של לוחמים בריטים, מהתקופה שהודו היתה קשורה לבריטניה שקיבלו אספקה שוטפת של בירת הומפיס (או בירה אחרת עם צליל דומה) דרך הים כשהחביות נפלו למים. זה סיפור ששואב השראה מהטיטניק, רק בלי הקרחון.

היופי הוא שבכל תחום יש סיפורים כאלה, וכל אחד שהופך להיות "מומחה" בתחום מסוים, מאפשר לעצמו ברגע להפוך להיות מאגר של סיפורים, אגדות עם ושלל פתגמים בתחום שלו. למורי דרך יש את הסיפור הזה עם ההד והבאר, אנשי האמנות מספרים אין ספור שקרים בנושא למה אין לואן גוך אוזן,  הייננים מכירים את חוקי העפיצות, גוף היין ומדברים על טינינים (שלי תמיד מזכירים חבורת דרדסים קטנה ומרשעת). כל מומחה וסיפוריו, עצותיו והמצאותיו. וכל עוד זה נשמר בגבולות הטעם הטוב (והיו כמויות של טעם טוב בארוחה הזו), הכל בסדר.

הסיפורים האלה הם הטעם של החיים לא פחות מהטעם של הבירה (שהיתה טעימה ברוב המקרים מתוך ה-12), הם שמתבלים ארוחת ערב שהיו בה בתכלס נקנקיות, לחם, חמאה ובירה והופכים אותה לארוחת 12 מנות עם בירות נדירות מכל העולם. בסוף, גם כשמדובר בארוחת ערב, כמו בחוקי השיווק הגדולים צריך מוצר מנצח, אבל לא פחות מזה צריך עטיפה שווה.

ההעדפה האישית שלי, היא לאכול יותר ולדבר פחות (כי יסלחו לי הייננים, הבשלנים, אנשי הבירה, ויתר מביני הקולינריה באשר הם) כשצלחת שרקוטרי יושבת מולי, כוס בירה (אין לי מושג מאיזה מחוז ומה מדד המרירות שלה) לימיני, מטבל חזרת יפיפה לשמאלי, וקרם פרש טרי עושה לי עיניים אני לא שומעת שום הסבר שבעולם. חוש השמיעה שלי מוכן באותו הרגע להתרכז רק בהתמכרות לרעש הלעיסות ולקולות ה'וואו' שיוצאים לי מהפה אחרי הביס. חוש הטעם, הוא אחד החושים הבודדים שנותנים לאדם ידיעה טבעית. בלי שום צורך בהסברים ומילים, פשוט הנאה צרופה של כל החושים ממנה טובה ובירה קרירה.

בבירה ה-12, אחוז האלכוהול שעלה למוחי עבר מזמן את ה-8 אחוזים של הבירה האחרונה שטעמתי, ההסברים מתערפלים והבריוש עם הסנט מור והדובדבנים מעלה לרמה של אופרה את החוויה. אז מה המתכון? חברים טובים (כולל חבר בשלן, חבר יינן, חבר בשלן בירה), אוכל טוב (קורט מילים והרבה אוכל), בירה טובה (שימאי אם שואלים אותי, ורצוי לא לשאול אותי בענייני בירות), שני ג'ינג'ים קירח אחד, לערבב היטב ולהגיש קר!

במרוץ החיים מודל 2012 יש מציאות ויש ריאליטי. יש את העבודה והילדים, הכלים בכיור, הגשם שרוצה להשאיר אותך בפוך עוד רגע ושכר הדירה ויש, יש את לאה וטלי. יש מציאות ויש ריאליטי.

בבוקר יש פקקים בכביש, מחאה על יוקר המחיה בישראל, חיפוש אחר מנקה או ביביסיטר ובערב, בערב נפתח עולם חדש בחסות הפלאזמה 58 אינצ', המקדש לענייני ריאליטי. והמקדש הזה, מקבל חיים משלו בכל ערב, מייד אחרי הריאליטי של החיים (חדשות ערוץ 2 – את מי זה מעניין) ועובר לעולם האמיתי בבית האח הגדול.

הבית הזה איך לומר, הוא לא בדיוק ריאליטי אלא מפגש בין עולמות שבריאליטי של החיים, בחיים לא היה מתרחש. אירוע הפתיחה החגיגי אתמול, הפגיש בעת כניסת המתמודדים לבית האח הביא את הקצוות הקיצוניים ביותר של החברה הישראלית למפגש פסגה מעונב ומנופנף בהשראת האחות הגדולה 'מעושרות'.

בריאליטי של החיים יש אנשים שמכלכלים משפחה שלמה בעלות שולחן הסלון של בית האח הגדול ונשים בגילה ומעמדה של ברי מתחילות להתנדב במוזיאון ולהרכיב מכשיר שמיעה, ריאליטי כבר אמרנו?

בזמן האחרון יש תחושה שהמציאות הופכת ריאליטי כי הריאליטי של המציאות קצת לוחץ עלינו… כולם מכירים איזה פליט ריאליטי, או איזה כוכב  עולה שרץ בדיוק עכשיו למיליון. ואלה שלא מכירים, ממליצים לאחותם לרוץ לכוכב נולד או נכנסים להריון בתזמון מושלם לעונה הבאה של בית הספר למוזיקה לפעוטות.

גם בלי המירוץ, האח והאחות המעושרת, בכל רגע נתון ה'צ'ק אין' מסגיר שאנחנו שוב בסנטר והתמונות והסטאטוסים משאירים את האח הגדול בחוץ אבל מכניסים למרחב חיינו את דוד החבר מהתיכון ושירה שהיתה החיילת שלך בצבא והיא בכלל בת דודה של חיים (עם או בלי להתכוון היא חברה בפייס של אביבית מהאח הגדול- איזה קטע, אני לא מאמינה…). נרצה או לא, מתכונת האח הגדול השתלטה על חיינו, בחיים האמיתיים לאח יש שם ופנים: צוקרברג, מארק צוקרברג, תנו לו לייק.

ובריאליטי הטלויזיוני, יש פעמיים האח, פעמיים מעושרות, פעמיים רצים למיליון, פעמיים הפוך בבקשה, רק אל תסתיר לי את המסך. מזל שנגמר בית ספר למוזיקה ואפשר לעשות משהו בחיים האמיתיים בשבת הקרובה.

ואחרי התיאור המדוקדק, ואם נשאר איזה קורא או שניים שמוכן להתעמת עם המציאות (שלא שברה את שיאי הרייטינג של כל הזמנים), השאלה הנשאלת היא, בתקופה בה הטלוויזיה מלאה בריאליטי, מה מבדיל בין ריאליטי לחיים האמיתיים?

אתמול בערב, כשחצי מדינה חייה את האח הגדול, התאחדו לשעה וחצי המציאות והריאליטי. העם בישראל פתח את שנת 2012 עם שמונה דיירים ממדינת תל אביב, אחת מחו"ל, אחד ששונא ריאליטי אבל משחק את המשחק, רקדנית בטן שגילתה את האור, אחד שאיבד את מאור עיניו, אחת ממשפחה הרוסה, אחד מיליונר ועוד איזה כמה אחדים שמתחילים עכשיו לחיות בבית האח הגדול ובלב של כולנו.

הריאליטי ביום שאחרי הפרק הראשון של האח חילק את עובדי המשרד לאלה שראו את אירוע הפתיחה ואלה שאין על מה לדבר איתם כי הם לא מחוברים.

בית האח הגדול, כמו גם 'מעושרות' ודומיהם מעניינים כי הם לא הריאליטי. הם כל מה שקיצוני, לא שכיח, בולט לטובה או לרעה בחברה ומספיק צבעוני כדי להפוך לשיחת היום בחיינו. וחיינו, איך לומר, כנראה קצת משעממים בחורף. כי מחאות לא קורות בחורף (אפילו לנו קצת קר בשביל לישון באוהל ברוטשילד), ובפוך, כנראה כמו בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח.

מזל שהחורף בישראל, כמו גם העונה הקרובה של 'האח' נמשך רק שלושה חודשים. ואז, בא הקיץ. ובקיץ, יש יותר אטרקציות בעולם האמיתי, והאנשים (האמיתיים) זונחים את המסך ויוצאים ליצור מציאות. ובינתיים, שנת חורף נעימה למוח של כולנו עם 45 אחוזי רייטינג.