מכתב גלוי לאמא ואבא

הבעיה הכי גדולה שלנו, היא שאנחנו שוכחים. שוכחים שהם רק רוצים שיהיה לנו טוב. שוכחים שגם הם בני אדם. ושגם להם יש פחדים. שוכחים. FAMILY

שוכחים שזה בסדר לא להבין מה זה POKE ולמה מישהו מקבל על תמונה 50 לייקים ו-4 שיתופים. שוכחים. שוכחים שלפני הרבה שנים, לפני שהפכנו חכמים ויפים ויודעים את כל התורות (וכותבים גם תורה חדשה לטד) הם לימדו אותנו את כל שידענו על העולם. אז, כשראינו את המציאות ממגובה חצי בן אדם, הם הושיטו יד בטוחה והסבירו בסבלנות למה חשוב לשתות מים, ולמה יורד גשם והם פתרו לנו בעיות קשות כמו למה חייבים ללכת לבית ספר ולמה צריך לעשות שיעורי בית בחשבון?
והם הלכו איתנו את כל הטיולים השנתיים והקשיבו למורה המעצבנת שהסבירה בשיא הרצינות שבגרות בספורט זה חשוב, הם גם הנהנו בראש פעמיים ואחר כך הלכו איתי לאכול גלידה!

הם לא שוכחים. יש להם בגוף איזה מנגנון שמתחיל לפעול ברגע שילדים נולדים שמונע מהם לשכוח. הם לא שוכחים ימי הולדת, ולא שוכחים לעזור ולא שוכחים להתקשר (לפעמים גם 5 פעמים ביום).
הם גם לא שוכחים להביא בכל יום שישי (הישר מירושלים במקרה שלי) אספקה שוטפת למקרר, כאילו החלה מלחמה והגדוד שמחכה בדירת 'קופסאת הגפרורים' שלי רעב מאד. הם לא שוכחים, להיות שם תמיד ולא שוכחים להזכיר שהם אוהבים.

ויש איזה שלב כזה בחיים, שבא פתאום, כשלא מצפים, כשמבינים שבסוף, ובלי הכללות כמובן, שיש איזה משהו קטן, אולי קטנטן, זעיר כמעט שאנחנו עושים אותו דבר. זה השלב שההערה ההיא של החברה ההיא שמכירה אותי עוד מהיסודי על זה שבתכלס אני די דומה לאבא שלי הופכת מ"אבא עושה לי בושות" למחמאה. רק בפרטים הקטנים, הקטנטנים, מקום משכנו של האלוהים.

ואנחנו, בין הפרעות הקשב לעבודה, ובין ים המטלות תחת הטייטל "החיים במאה ה-21", שוכחים. כי אין להם פייסבוק ולווטסאפ הם מגיבים לאט, וטלפון זה לחלשים. ואולי גם קצת התרגלנו. וזה כבר נראה לנו מובן מאליו. ורק כשפתאום אחד מהם משתעל, או כשבעיתון יש איזו כותרת מפחידה על אמא של ההוא של ההיא שחלתה, אנחנו נזכרים לרגע. ואומרים תודה.

ואם היו מספיק תודות על כל השיכחות, היה פה קצת יותר נעים. כי בין שבתות וחגים, וסירים, ודודות ודודים, מבינים שגם הם בסוף, (כמו כולנו) קצת ילדים. והם רוצים שנקשיב להם, ושנתקשר מדי פעם ונעדכן אותם שהכל בסדר. כי היד הבטוחה, זו שאוחזת עכשיו בנייד במקביל להגה היא שלנו. והיא שמרגיעה אותם ומזכירה שאנחנו בסך הכל בכיוון הנכון ושהם יכולים להירגע ולחייך.

וזה קצת שמח וקצת מרגש, ולא סותר בכלל את העובדה שלא חשוב הגיל, צריך רק ריח ואיזה טעם שמחזיר כל אדם בין רגע אל הבית והמשפחה. ויש יאמרו שזה דביק, וזה בסדר. כי בסוף, אחרי כל המשתפים והמצייצים, והעוקבים והמגיבים, אחרי כל אלה (והרבה לפניהם) יש לכל אדם כמה נפשות קרובות, אלה שילכו עד סוף העולם וגם קצת שמאלה. אלה, שזה כל כך ברור שהם שם, שלפעמים, אנחנו פשוט שוכחים.

יום משפחה שמח לאנשים היקרים בעולם.

My Family and I. (Image Source: Martin Bennett)

מודעות פרסומת

דירה להשכיר – TLV סטייל

שלום, אני בקשר לדירה, זה עדיין רלוונטי. כבר שבועיים שאני בזירת הקרבות שנקראת דירה להשכיר, אחרי נוקאאוט ממתווכת שהתחזתה לפרטית וימים כלילות מול האפליקציה של יד 2 (תם עידן אתר ההיכרויות והתחיל השלב של אתר היכרויות לדירה).
כבר עברנו את גבעותיה הירוקות של רמת אביב וחלשתי על ביצרון, כמעט סגרנו ביפו ואפילו הסכמתי להישאר בפלורנטין. אין לי בעיה להתפשר על המרפסת, אם היא לא מרוהטת נרכיב מאיקאה כמה מקלות שנקרא להם רהיט. ויתרתי (בצער רב וביגון קודר) על הבריכה של חצרות יפו, אני אפילו פוזלת למונטיפיורי לאחרונה.HOME
היינו כבר באפקה והדר יוסף, בשיכוני רכבת מתפוררים ברמת אביב וביחידות דיור עם חימום רצפתי (מי למען ה׳ צריך חימום רצפתי בתל אביב?). רק ליד אליהו עוד לא הגענו, פייר, אני מפחדת.

כניסה מידית. אלא מה. ובשיח שלי עם עצמי אני תוהה, איך יכול להיות שעל נעליים שעולות 500 ₪ אני מתלבטת יותר מעל הדירה שתעלה עשרות אלפי שקלים בשנה הקרובה? ואם ב'איך' עסקינן, אז איך יתכן שלמישהו בעולם הזה נשמע סביר לשלם 6000 ₪ על דירת שניים וחצי חדרים. ומי בכלל בונה חצי חדר? זה לחצי בנאדם? כי בינתיים אני בעצם כלום!

יש חניה? אין חניה. אין, אין על המעליות האלה שמכניסות רכבים האחד על השני בסדר מופתי! שישים מטר (כולל המטר של השטיח בכניסה ותיבת הדואר), פרטר זו המצאה של בעלי דירות להכניס אדם למחילה ועל הדרך להרוויח כמה שקלים (כמה אלפי שקלים).
פייסבוק הוא לוח מודעות ענק בו המלויקק (זה הטיה של לייק) שורד, ומתווך הוא אדם עם גישה לאינטרנט שיש לו יד ביד 2. בברנז'ה יש גם כמה כאלה שמוכנים רק להחליף דירה (יש לזה תרופה פסיכיאטרית), מסבלטים (שמשאירים לך גם את החתול בבית) וכמה כאלה של תקופות קצרות (זה המקבילה למחפשי סטוצים באתרי היכירויות).

מציאה! מראים ביום שישי בין 12:00-13:00. הרחוב מתפוצץ בזוגות לבושים לטקס ובעלת בית אחת שהופכת בן רגע לעברי לידר בגמר x פאקטור. בר לא הגיעה, היא באקירוב. מציאה היא דירה מסוידת עם טחב אסתטי, קומה רביעית בלי מעלית. הארנונה 800 לחודשיים. ועד בית עוד 300.ותגידו תודה.

אנחנו ציבור מטומטם שמשלם ביג טיים בצירוף עמלת תיווך. שחייב לגור על השדרה ליד הסנטר או מעל הכיכר. זה לא אישי, זה אנושי וזה קורה לכולם.

אבל זה רק הפן הקומי של הסיטואציה. כי אם מסתכלים פנימה אל נבכי הנפש של השוכר המתחיל מסתתרות המאזניים שבין הווה מפנק לעתיד טוב יותר. ועתיד, כבר הסבירו לנו צריך לבנות. הסבירו כל כך הרבה פעמים ועדיין, שלושים שנים קדימה נראות גדולות מדי כדי לוותר על חנייה צמודה. עשרים שנים קדימה רחוקות כל כך שעדיף לשכור היום כי מי יודע אם מחר נמות. כל החיים אנחנו מחפשים בית, המקום הזה בו אפשר להשאיר את כל היום יום מאחור ולהתחבר למשהו שנמצא עמוק בתוך הנשמה.

להשכיר או לקנות בית (כן יהי רצון) היא החלטה רגשית, בה הלב עומד בפרונט וקצת פחות השכל, אחרת איך יכול להיות שזוג צעיר חותם על משכנתא מפלצתית ששקולה לקשירת הרגל לכדור ברזל לשלושים השנים הקרובות?

אנחנו אוהבים לדבר על זה אבל מוכנים לשלם את המחיר והמחיר כבד.

לפני כמעט שלוש שנים יצאנו לרוטשילד ותקענו יתד וזעקנו שיקר לנו. מאז סתיו בכנסת וגם יאיר, והם משתדלים. משתדלים לאזן קצת את כף המאזניים בין העתיד והיום. בינתיים בגזרת היום יום אני הולכת ללמוד לאיית גבעתיים, חולון ורמת גן ולפוצץ את הבועה, קודם בראש ואחר כך במציאות. עוד לא אבדה תקותינו!