משקולות באוויר – נכנסים לכושר!

שנים שאני מתאמנת בחדרי כושר. מכירה בעל פה את שמות המדריכים, יודעת מתי עמוס ואיזה מכשיר פנוי, שרה בעל פה את מערכת השעות של שיעורי הסטודיו. הבנתי די מזמן שהדרך היחידה לממש את אהבת חיי ולאכול גלידת שמנת שלוש פעמים בשבוע היא לעלות לרגל על ההליכון והמשקולות ולהשקיע שלוש שעות נטו אימוני כוח בשבוע.

שלוש שנים בהם מאמנים אישיים יכולים לבנות וילה בזכותי, וטובי המותגים מנייק ועד אדידס יכולים לקרוא קולקציות שלמות על שמי. עברתי ארבעה חדרי כושר בשנים האחרונות, עם מגבות ובלי מגבות, עם לוקרים ובלעדיהם, עמוסים וריקים, כאלה עם מלא חתיכים וכאלה עם מלא בטטות שגרמו לי להרגיש טוב בקפיצות זומבה. עברתי כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות. השלתי כמעט 13 קילוגרמים בין חדר כושר אחד למשנהו, התחלתי לאהוב לעשות ספורט (שזה כמו ללמד פיל לרקוד בלט) וגם סחבתי איתי חברים וחברות ליהנות מהפלא שנקרא 'כושר גופני'. הבנתי שיש עוד אפשרות למשוואה "אכלי חסה=תהיה רזה" והיא: "מאמן כושר ב-150 ₪ לשעה= אכלי כפי יכולתך בהנאה". כחובבת אוכל המשוואה השנייה על אף העלות הגבוה נראית לי שפויה בהרבה. ועל כן ביקור בחדר הכושר הפך לחלק בלתי נפרד משגרת יומי העמוסה. אט אט התמדתי וקלטתי את השיטה, משקולות קטנות כבר נראו לי נחלת העבר ופתאום 20 קילו מתרוממים באוויר ואני עדיין עם נשימה סדירה. שלוש שנות אימונים בירושלים הוכיחו את עצמן. או שכך לפחות חשבתי עד היום….

היום גיליתי שאני רק בקו ההתחלה, בכושר ממוצע, פחות או יותר, מקסימום מבינה את הבסיס של יסודות האימון. נרשמתי להולמס פלייס.

אימפריית הכושר הירושלמית שבניתי וטיפחתי במשך שלוש שנים התמוטטה במהירות כפי שהאימפריה העות'מאנית נפלה ביום בהיר אחד. ממרום הקומה השלישית של מגדלי עזריאלי הבנתי היום למה הנשים התל אביביות נראות כמו שהן נראות. הן לא באמת חיות בתל אביב – הן גרות בהולמס פלייס! לכל אחת יש סט חיים לספורט שמכיל ביגוד מעצבים מכף רגל ועד סרט השיער הורוד ומלווה באביזרים תואמים בדמות בקבוק שתיה ורוד של נייק ואוזניות לבנבנות. הן הגיעו מתנשמות מפידלון על אופני הספינינג לשיעור עיצוב בו אני כמעט נפחתי את נשמתי. הן קיפצו בקלילות על המדרגה עם משקולות של 6 קילו מחוברות לרגליים בעודי סוחבת את רגלי הדואבות כשרק קילו אחד קשור אליהן. השעה בתל אביב היא שעה וחצי של מאמן גדול מימדים שהזיז נשים בנות חמישים כאילו היו רקדניות בלט בבית הספר הגבוה לריקוד בפריז. לא, זה לא היה שיעור המתקדמים, זה יקרה רק מחר (אני עדיין מתלבטת אם להגיע אליו או לחצות את הכביש ולהגיע ישירות לאיכילוב).

שרדתי שעה וחצי של חדר כושר תל אביבי (החברות החדשות שלי נייקית, ריבוקית והגב' אדידס) המשיכו משם לג'קוזי, אני יצאתי בריצה מחדר הכושר לחפש קצת חלבונים ופחממות שלא נשאר מהן זכר בגופי אחרי האימון האינטנסיבי.

המשפט 'ראש לשועלים או זנב לאריות' קיבל היום משמעות חדשה ומעניינת. שהרי בירושלים הייתי מלכת חדר הכושר והיום, הרגשתי כמו בטירונות משקולות.

עוד לא החלטתי מה עדיף שועלת כושר ירושלמית או סימבה קטנה ואנונימית בסטודיו התל אביבי.. מה שבטוח שני הקילוגרמים המיותרים שעליתי בתקופת החגים בעיר הקודש נעלמו כלא היו בממלכת החיטוב והעיצוב של עיר החטאים.

מודעות פרסומת

ברוכה הבאה שפיות

גלעד בבית. הוא נחת בשעות הצהריים והביא איתו עוד כמה אורחים. 'שפיות' היתה הראשונה שחצתה את כרם שלום. נכון, אי השפיות של הכתבת המצרית ניסתה להפריע לה אבל אפילו היא לא הצליחה לעצור את התחושה שהעם חוזר לעצמו עם הילד שחזר הביתה סוף סוף.

עם 'שפיות' הגיעה 'ציונות'. היא שעזרה לגלעד לפשוט את בגדי השבי שלו, העלתה אותו בדרגה והחזירה אותו להיות חייל. היו אלה מיטב הבנים של צבא הגנה לישראל שהרכיבו משקפיים לעיניו של גלעד אחרי חמש שנות שבי, טיפלו בפצעיו והזכירו לכולנו שאין בעולם מקום אחר לעם ישראל, העם היושב בציון. אחרון הגיע 'ערך חיי אדם' שלמרות שהתמהמה מזה חמש וחצי שנים חזר היום לכל כותרות החדשות והדגיש שחייל צה"ל שוחרר בתמורה לאלף מרצחים. הרשתות הזרות שכחו להזכיר שמדובר בחייל י ש ר א ל י! חייל של צבא ההגנה לישראל, שגדל והתחנך כמו כולנו על המשפט "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו" (כנראה שאין למשפט הזה תרגום ראוי באנגלית או ערבית), אותו חייל שנשבע אמונים למולדת והחזיק בכיסו את מסמך ערכי צה"ל החורט על דגלו 'רעות' ו'אחוות לוחמים'.

גלעד חזר הביתה. והבית, חוזר אט אט לעצמו. הילד הזה עם החיוך המבויש שגרם לחצי מדינה לצעוד ממצפה הילה לירושלים, הילד שהוציא מהבית את האדישים שבאדישים אשר תלו סרטים צהובים על החלון, עמדו חמש דקות דומיה או באו לבקר את נועם בדרך לסיור סליחות בירושלים. לכל אחד מאיתנו יש איזו חוויה אישית מהחייל (והאיקון) 'גלעד שליט'. החוויה האישית שלי היא עצרת שערכנו באוניברסיטה העברית לפני ארבע שנים שקראה לשחרורו. נועם שליט וקרנית גולווסר היו שם. אז עוד קיוו לראות בחיים את שלושת החטופים.

הילד חזר הביתה. והבית צריך להתמלא בגאווה שיש לו צבא חזק שיכול לשחרר אלף מרצחים, לשמור על המולדת ולהשיב בנים לגבולם. הבית צריך לשמוח שמחה גדולה ושקטה. המבצע הסתיים, ועכשיו, מן הראוי שניתן לילד הזה שקט ולהוריו שהפכו להיות סמל לאומץ ונחישות זמן למנוחה.

גלעד חזר הביתה, לסיפור הזה יש סוף טוב. מוזר במדינה הזו לקבל סיפורים עם סוף טוב, כנראה שבגלל זה ערוץ שתיים משדר כבר מ-12 בצהריים את אותן התמונות. נגמר! הביתה, הוא חזר, הילד סוף סוף בבית. ברוכה הבאה שפיות. האמת שהתגעגענו..

נועם שליט אמר הערב שחווה 'לידה מחדש של בנו', משהו 'נולד מחדש' גם בעם ישראל היום. לעם שהיה צמוד לפלאזמה היום נולדו מחדש ערכי היסוד של מדינת ישראל. מדינת ישראל קיימה היום את חלקה בחוזה הבלתי כתוב שהיא חותמת עם כל ילד שהופך חייל בגיל 18. גלעד שליט נתן למדינה בתמורה את היכולת לחזור ולחייך ולקבל את ערכיה בחזרה. מדהים מה אדם אחד יכול לעשות למדינה שלמה…

עכשיו צריך לבקש קצת 'שגרה'. שגרה ברוכה של ימים פשוטים, עם מעשים פשוטים. בלי אוהלים, בלי הפגנות (בעצם סיפור המתמחים עוד לא נסגר…),ימים של שקט לעם היושב בציון…

דוקטור, תציל אותי!

מישהו במדינה הזו שכח לקחת את התרופות שלו בחודשים האחרונים, אחרת איך אפשר להסביר ששבע מאות מתמחים מתפטרים וחוזרים בהם כבר שבועיים. מישהו צריך איזה פסיכיאטר, אחרת איך יכול להיות שהמתמחים האלה במשא ומתן מתמשך כבר חודשיים? מישהו הוזה, וזקוק לטיפול צמוד שאין מי שיגיש לו אותו.

מישהו בארץ הזו שכח שיש לו הורים בבית שצריכים לעיתים סיוע רפואי, שיש לו ילדים בבית שחלילה וחס מגיעים לפעמים לבית החולים. מישהו… מישהו שכח, וגם לשיכחה יש טיפול תרופתי אבל אין כרגע מי שיתן מרשם, הוא שובת.

מישהו במדינה הזו סובל ממחלה קשה וממארת, מחלה מפחידה קוראים לה תיסמונת "הם ירגעו" היא נלווית למחלה רצינית לא פחות שפעת "יהיה בסדר". זו מחלה מוזרה כזאת, שהתרופה אליה נקראת "שינוי גישה" ו"שינוי סדרי עדיפויות". תרופה מיוחדת כזאת, שכדי שהיא תשפיע באמת צריך לשתוק רגע ולהקשיב לצד השני. אחרת, אין שום אפשרות שהיא תשפיע.

מישהו במדינה הזו צריך להכניס טיפול נמרץ לתחום הרפואה, בסיוע קוצבי שעות לרופאים ומתמחים שנשארים ערים במשמרת יותר מדי שעות, מישהו צריך להבין שמאחורי החלוקים מסתתרים אנשים, סטודנטים, הורים לילדים שצריכים להתפרנס בכבוד. מישהו צריך זריקה או עירוי חירום עם הרבה ויטאמינים בדמות אומץ, צדק, הערכה. אותו מישהו ראוי שיחזיק מד חום ויבין שעברנו כבר מזמן את הנורמה בארץ הזו.

ואז, אותו המישהו, מן הראוי שירוץ אל שדה התעופה וישים חוסם עורקים לבריחת המוחות המדהימים שעוזבים את הארץ ונוסעים להיות רופאים באפריקה, ניו יורק או אירופה.

מישהו, חייב להתעורר עכשיו, רגע לפני שהחולה מת, הניתוח לא הצליח וקטסטרופה ששום חיסון לא יוכל לעצור תתחיל.

במדינת ישראל, רגע אחרי יום כיפור, חשבון הנפש צריך להיות קר, ולנתח את סוגיית הרופאים בדיוק של להב סכין המנתחים: אין מחיר לחיי אדם, אין תחליף לרופא בעת מצוקה. מישהו, חייב להפעיל אמבולנס מדיני לפני שיהיה מאוחר מדי.

על טעויות וסליחות

שנה חלפה שנה באה ואיתה מתייצב ליום אחד בית הדין הגבוה לחשבון נפש. מתדפק על הדלת, פוקד שביתת רעב ל-24 שעות שלמות ומנטרל אותי מהלפטופ והאימייל. יום אחד בשנה בה הפלאפון שלי עובר למצב כבוי והפעולה המפחידה מכולם מגיעה. יום אחד בשנה, בפקודת הקדוש ברוך הוא לא עושים דבר. יום כיפור מכריח את דור הפייסבוק ליום אחד בשנה להיכנס קצת פנימה. הוא מבקש להתחבר ל –   un like ולהשאיר לרגע את ה- like מאחור. לעצור את מירוץ החיים הדינמי והמשתף, זה שמעלה סטטוסים על מי אני ומה אני על בסיס יומי ולשאול שאלות עמוקות ואישיות כמו "האם הסטטוס שלי עושה לי טוב?"

יום כיפור הוא היום היחיד בשנה  שמחבר את כל עם ישראל לסממנים הבסיסיים ביותר של העולם היהודי, זה היום הכי מיוחד בשנה כי רק הוא עוצר באמת את שיגרת חיינו. שדה התעופה סגור, אין יוצא ואין בא מארץ הקודש, אין מכוניות בכבישים (לפחות בירושלים) ומחזה מדהים בדמות עשרות חילונים מלווים בילדים רכובים על אופניים פוקדים את הרחובות ובתי הכנסת. יש איזו אחדות יפה ביום כיפור, כי לכולם קשה לצום (וכשקשה לעם ישראל- פתאום, האחדות הופכת את המצב לקצת יותר קל).

אז אחרי שאבא שלי מתיר את הנדרים שלי ושל אמא (ולנו יש הרבה כאלה מדי שנה), ואחרי שאוכלים ארוחה מפסקת, מתחילה ההפסקה האמיתית. השקט שמכניס המון פרופורציה לכל מה שקרה השנה ועוזר להתחיל מחדש ולהבין שמותר לנו לטעות. השקט הזה (שבשעות הצום הראשונות קצת משגע אותי), הופך אט אט להבנה שיש דברים שגדולים מאיתנו, יש סוגיות שלא בשליטתנו, יש דברים שעשינו, טעינו, פשענו, חטאנו אבל יש גם זמן סליחה ומחילה.

ההבנה הזו, שמותר לאדם לטעות, היא אחת התובנות הגדולות שהגיעו אלי השנה. כולנו אומרים את זה, כל הזמן, בכל מקום אבל כשמבינים באמת שכל אחד יכול לטעות העולם הזה נראה פתאום קצת אחרת. יש בו משהו הרבה פחות טכני והרבה יותר אנושי.

מתלווה אליה תובנה לא פחות חשובה, והיא הגדולה האמיתית של בני האדם- היכולת לסלוח. גם כאן, קל להגיד וקשה לבצע, אבל אלה הטעות והסליחה הן הבסיס למילותיו של שלמה ארצי : "תתארו לכם עולם יפה…"

מחלון החדר שלי ירושלים נחה ביום הכיפורים, השמיים כבר קצת אפורים, מרחוק שומעים את ניגוני בית הכנסת, עשרות אנשים עטופים בטליתות, עוצרים יום אחד בשנה ואומרים תפילה. יום אחד בשנה בה כל אדם מתחבר למשהו גדול יותר, בו הציניות נשארת בבית ואמת גדולה יוצאת החוצה.

שלב ה'חשבוניה' השנתית נסגר, ומתחיל שלב חשבון הנפש. השלב בו השאלות מופנות אלינו והתשובות יוצאות מעצמן. השלב הזה כבר לא כל כך מוכר לנו, זה שלב שאי אפשר להעלות לפייסבוק, הוא לא יכול להיכתב על ה- wall , זה שלב שנמצא בלב.

http://www.youtube.com/watch?v=Y0KxZz5k-RE

גמר חתימה טובה ושנה של טעויות, סליחות והצלחות.

מאסטר שף – ארוחת החג

כבר בשלהי הקיץ, בסוף עונת החתונות מתחילות ההזמנות לעונת הארוחות. ארוחות החג אשר מגיעות עם השנה החדשה מסמלות את עם ישראל במיטבו, על כל עדותיו, ניגוניו, ודודותיו. באופן מרוכז שמתחיל בסדר ראש השנה ונגמר בשמיני עצרת בסוכות הופך העם היושב בציון לחצי גמר 'מאסטר שף' בקנה מידה לאומי ומגיש בחן ובאהבה תפריט מלא באבות ואימהות המזון על בסיס כמעט יומי.

ארוחות החג שבאות על כולנו לטובה מהוות מפגש משפחתי של שרשרת הדורות ומושיבות לערב אחד את הדודה מבת ים עם הבן דוד שבדיוק חזר מהודו ליד החברים הבורגנים מראשון לציון עם הבת המקסימה שלהם שלא מפסיקה לבכות…

המזל שביהדות הכל תמיד בסדר. יש סדר ראש השנה, סדר ישיבה לשולחן, סדר שתיית היין (מהגדול לקטן והמסכן ששותה את מה שנשאר בכוס), וציפיה לסדר פסח שיגיע בעוד כמה חודשים אם נרצה ואם לאו.

הברכות בסדר ראש השנה, עושות סדר ברור וחורצות במילים ואכילה את גורלם של הטובים והרעים- אנחנו וכל השאר. מסלקים את אוייבינו ואוכלים דלעת, מרבים זכויות כרימון ומנשנשים קצת גרגרים, מברכים שיתמו אויבינו ומבקשי רעתינו וכמובן נותנים עוד ביס בתמר, מאחלים שנה טובה ומתוקה ומחסלים צלחת של תפוח בדבש ולבסוף לא שוכחים להזכיר שנהיה לראש ולא לזנב (את הברכה הזו, לפחות אצלנו, אומרים רק בעל פה, כדי להימנע ממתעלפים במהלך הסדר).

יש איזו אחדות לכמה רגעים בה מתבטלים לרגע אחד (עד הקינוחים) הגילאים במשפחה וכולם, קטנים כגדולים מתחברים למסורת ומלקקים דבש בדיוק כפי שעשו לפני שנים. הטקס הזה, בו כל שנה מצטרפים תינוקות חדשים למשפחה ועם השנים עוזבים את השולחן זקני השבט האהובים נותן המון כוח לשנה החדשה. הוא מציג לכמה שעות את טבע העולם בצורה ברורה ומחוסרת גינוני טקס.

יש כמה עקרונות ברורים לטקס הזה, יש מנהל טקס (אחד כזה שסוחף את כולם אחרי חידון החג: מישהו יודע למה חוגגים את ראש השנה במשך יומיים?), יש את הדודה שמכינה שירון, יש את האמהות הצעירות שדואגות לתינוקות רכים בעגלות שילב, יש ברכות ויש כאמור המון אוכל שמסגיר את מוצא המשפחה ומותיר שלושים איש בדממת אלחוט נהנתנית לכמה רגעים.

אחר כך יושבים שלושים איש (שביום רגיל כל אחד חי חיים נפרדים לגמרי) בגינה, הדוד תופס גיטרה ומתחיל לשיר, הדודה מצטרפת אליו, אני מרימה גבה ומביטה בהם מהצד. כנראה שעוד 30 שנה אהיה אני זו שתתחיל לשיר או אולי לרקוד ובטוח תהיה איזה בלוגרית שתכתוב על זה קטע, אחרי הכל, הכל נשאר במשפחה…

בארוחת החג שלנו ישבו סביב השולחן שלושים איש, שמדברים בערך 10 שפות, כל טווח הגילאים היה שם (ארבעה חודשים ועד שבעים ושתיים שנים), כל תחומי העיסוק, היו שם בני משפחה מכל הארץ ואפילו שני חברים מברזיל. כולם מחיכים, כולם חגיגיים, כולם עוצרים לרגע ומקבלים את השנה החדשה בהרמת כוס לחיים. וזה, בלי שום מעטה ציניות כוחה האמיתי של משפחה.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני. וגם בו, כמיטב המסורת ארוחת חג נוספת, הפעם בניצוחה של אמא. ערב חג נוסף, ארוחת צהריים נוספת, ארוחת ערב שלישית במספר עם חברות נפלאות (שהן כבר חלק מהמשפחה), תוכנית הגמר הגיעה היום- היא היתה בדמות גלידה עם אמא ואבא על הטיילת ביפו. לא היו שם שלוש מנות, איל שני לא הגיע לשפוט אבל היו שם שלושה אנשים שנהנו מכל רגע והתחילו את השנה החדשה ברגע מתוק באמת!

אז עד הארוחה המפסקת… גמר חתימה טובה!