בשש ועשרים בכל בוקר, מגיע מחדר השירותים בכי של ילד קטן שמפלח את השינה שלי. כשמתהלכים בדירה המשופצת שוכחים לפעמים שמדובר אחרי הכל בשיכון משנות השישים, כזה עם קירות בעובי של נייר וריחות של בישולי יום שישי בחדר המדרגות. שיכון מהסוג שמכיל משפחות וגם כמה ילדים. לילד שגר בפיר השירותים שלנו קוראים דני, והוא השעון המעורר החדש של חיי. 
אנחנו נפגשים פעם ביום מינימום כשאני עדיין חצי ישנה, רגע לפני תחילת היום. אני מצחצחת שיניים והוא בוכה. אני שוטפת פנים והוא לא רוצה ללכת לגן. יש לו אמא שמדברת רוסית ולמרות שאני לא מבינה מה היא אומרת אני יכולה להניח שהמשכנתא, העבודה והבישולים לא משאירים לה הרבה סבלנות. הוא בוכה ואני בונה סיפורים, על משפחה שחיה לי בפיר השירותים. יש להם אבא שעובד הרבה, ורק מדי פעם שומעים את הקול שלו, יש להם כלב צווחני, שלא מצא את מקומו בבית, ויש את דני. שיום אני רוצה לחבק אותו ולהרגיע אותו ולהגיד לו שיפסיק לבכות, להיכנס כמו סופר וומן לבית שלהם ולחטוף אותו לשירותי הרווחה ויום אחד אני חושבת לשלוח אליו איזה חוטף הילדים ולדאוג שישתוק באופן סופי לפחות עד השעה 07:00.
דני מעלה לי מחשבות על חינוך ילדים בשש בבוקר, דני מזכיר לי שיש לי את כל הזמן שבעולם, דני הוא קול מהעתיד שיכול להיות יום אחד הילד הכי מתוק שיש ויום הילד המעצבן של השכנים.
בבית האח הגדול הפרטי שלי אין מצלמות, יש רק רמקולים. זה ריאליטי בתקציב נמוך של שכנה שחותכת במטבח ירקות (ולפי כמות החיתוכים אני בטוחה שכל הבית צריך להרשם לשומרי משקל), יש את השכנים מלמעלה שככל הנראה פתחו מועדון ריקודים או שהאבא מלמד סטפטס (מה שלא באמת יכול לקרות שני רחובות מיד אליהו), ויש את השכן עם השברולט שביקש סולם בשביל להחליף מנורה בכניסה.
בעידן בו המסך תופס חלק כל כך משמעותי מהחיים לפעמים אפשר לשכוח שלא כולם חיים חיים סטריליים כמו בפייסבוק. יש לחיים שלהם צעקות של ילדים קטנים וריחות של ממולאים לשבת. דני הוא גיבור הריאליטי של חיי כרגע (לא כי הוא בחר, סתם כי נמאס לי לראות יום מאסטר שף יום משחקי השף ויום עוד שף בטלויזיה). הוא גיבור חי, לא מתוסרט שכבר שלושה שבועות מספק את אותו פרק ברצף. הוא פשוט בוכה. כשהחלון סגור הוא בוכה בשקט, אין מיוט, אין להחליף ערוץ. יש ילד שחי בפיר של השירותים. אין לו פנים וחוץ מהשם דני (במבטא רוסי כבד) כל החיים שלו נוצרים מחדש בכל בוקר אצלי בראש. גיליתי שהחיים שלו תלויים קצת בחיים שלי. כשאני עצבנית, הוא לובש דמות מרגיזה של ילד מנוזל וכשאני יוצאת לריצה הוא ילד חרוץ שקם בבוקר מוקדם. אם מישהו היה מספר לי על מישהי שבנתה דמות שלמה לילד שחי בפיר הייתי אומרת שאו שהיא משוגעת, או משועממת. כך או אחרת היא שיפוטית מאד וברור לה שהוא או בטוב או ברע, אין כבר באמצע לילד בימינו שבוכה קצת בשש בבוקר.
בטוח שדני כוכב פייסבוק, אמא שלו בטח מעלה שלוש תמונות שלו ביום, מחייך, מחופש, אוכל ובמקלחת. רק אני מכירה דני אחר, דני שמאחורי אור זרקורי האיפון. בזכות פיר קטן של שירותים אני נוסעת בכל בוקר במעלית הזמן אל עולם שכבר לא קיים, בו לא אנחנו בוחרים איך נראה או נישמע כלפי חוץ. עולם בו ילד קטן יכול סתם לבכות בשש בבוקר, ואימא יכולה סתם להיות בחוסר סבלנות. אין לה לייקים, והתגובה שלי כלפיה משתנה כל יום, הכלב נובח ברקע. חיים. בלי ריטוש אינסטגרם, עם קינוח אף בערך בשש שלושים וחמש.
אותי יותר מעניין אם לדני יש איזו דעה עלי, ומה הוא חושב על השירים שאני שרה במקלחת, ואם מפריע לו או לא הרעש של הפן בשש בבוקר. היופי בכל הדנים האלה, שגם אם ניפגש יום אחד נהיה זרים גמורים, למרות שהוא ממלא חלק חשוב מחיי בין שש וחצי לשבע בבוקר.
זה קורה לכולם 