בשבילך זה דני, ובשבילו?

בשש ועשרים בכל בוקר, מגיע מחדר השירותים בכי של ילד קטן שמפלח את השינה שלי. כשמתהלכים בדירה המשופצת שוכחים לפעמים שמדובר אחרי הכל בשיכון משנות השישים, כזה עם קירות בעובי של נייר וריחות של בישולי יום שישי בחדר המדרגות. שיכון מהסוג שמכיל משפחות וגם כמה ילדים. לילד שגר בפיר השירותים שלנו קוראים דני, והוא השעון המעורר החדש של חיי. cry

אנחנו נפגשים פעם ביום מינימום כשאני עדיין חצי ישנה, רגע לפני תחילת היום. אני מצחצחת שיניים והוא בוכה. אני שוטפת פנים והוא לא רוצה ללכת לגן. יש לו אמא שמדברת רוסית ולמרות שאני לא מבינה מה היא אומרת אני יכולה להניח שהמשכנתא, העבודה והבישולים לא משאירים לה הרבה סבלנות. הוא בוכה ואני בונה סיפורים, על משפחה שחיה לי בפיר השירותים. יש להם אבא שעובד הרבה, ורק מדי פעם שומעים את הקול שלו, יש להם כלב צווחני, שלא מצא את מקומו בבית, ויש את דני. שיום אני רוצה לחבק אותו ולהרגיע אותו ולהגיד לו שיפסיק לבכות, להיכנס כמו סופר וומן לבית שלהם ולחטוף אותו לשירותי הרווחה ויום אחד אני חושבת לשלוח אליו איזה חוטף הילדים ולדאוג שישתוק באופן סופי לפחות עד השעה 07:00.

דני מעלה לי מחשבות על חינוך ילדים בשש בבוקר, דני מזכיר לי שיש לי את כל הזמן שבעולם, דני הוא קול מהעתיד שיכול להיות יום אחד הילד הכי מתוק שיש ויום הילד המעצבן של השכנים.

בבית האח הגדול הפרטי שלי אין מצלמות, יש רק רמקולים. זה ריאליטי בתקציב נמוך של שכנה שחותכת במטבח ירקות (ולפי כמות החיתוכים אני בטוחה שכל הבית צריך להרשם לשומרי משקל), יש את השכנים מלמעלה שככל הנראה פתחו מועדון ריקודים או שהאבא מלמד סטפטס (מה שלא באמת יכול לקרות שני רחובות מיד אליהו), ויש את השכן עם השברולט שביקש סולם בשביל להחליף מנורה בכניסה.

בעידן בו המסך תופס חלק כל כך משמעותי מהחיים לפעמים אפשר לשכוח שלא כולם חיים חיים סטריליים כמו בפייסבוק. יש לחיים שלהם צעקות של ילדים קטנים וריחות של ממולאים לשבת. דני הוא גיבור הריאליטי של חיי כרגע (לא כי הוא בחר, סתם כי נמאס לי לראות יום מאסטר שף יום משחקי השף ויום עוד שף בטלויזיה). הוא גיבור חי, לא מתוסרט שכבר שלושה שבועות מספק את אותו פרק ברצף. הוא פשוט בוכה. כשהחלון סגור הוא בוכה בשקט, אין מיוט, אין להחליף ערוץ. יש ילד שחי בפיר של השירותים. אין לו פנים וחוץ מהשם דני (במבטא רוסי כבד) כל החיים שלו נוצרים מחדש בכל בוקר אצלי בראש. גיליתי שהחיים שלו תלויים קצת בחיים שלי. כשאני עצבנית, הוא לובש דמות מרגיזה של ילד מנוזל וכשאני יוצאת לריצה הוא ילד חרוץ שקם בבוקר מוקדם. אם מישהו היה מספר לי על מישהי שבנתה דמות שלמה לילד שחי בפיר הייתי אומרת שאו שהיא משוגעת, או משועממת. כך או אחרת היא שיפוטית מאד וברור לה שהוא או בטוב או ברע, אין כבר באמצע לילד בימינו שבוכה קצת בשש בבוקר.

בטוח שדני כוכב פייסבוק, אמא שלו בטח מעלה שלוש תמונות שלו ביום, מחייך, מחופש, אוכל ובמקלחת. רק אני מכירה דני אחר, דני שמאחורי אור זרקורי האיפון. בזכות פיר קטן של שירותים אני נוסעת בכל בוקר במעלית הזמן אל עולם שכבר לא קיים, בו לא אנחנו בוחרים איך נראה או נישמע כלפי חוץ. עולם בו ילד קטן יכול סתם לבכות בשש בבוקר, ואימא יכולה סתם להיות בחוסר סבלנות. אין לה לייקים, והתגובה שלי כלפיה משתנה כל יום, הכלב נובח ברקע. חיים. בלי ריטוש אינסטגרם, עם קינוח אף בערך בשש שלושים וחמש.

אותי יותר מעניין אם לדני יש איזו דעה עלי, ומה הוא חושב על השירים שאני שרה במקלחת, ואם מפריע לו או לא הרעש של הפן בשש בבוקר. היופי בכל הדנים האלה, שגם אם ניפגש יום אחד נהיה זרים גמורים, למרות שהוא ממלא חלק חשוב מחיי בין שש וחצי לשבע בבוקר.

מודעות פרסומת

אשת חיל?

תמונה של זר פרחים ענק קיבלה את פני כשפתחתי את הפייסבוק, לא שלי. של אחת מהחברות (מעגל 2-3), חברה של חברה שאחרי פעם אחת שנפגשנו וצורפה לפייס נעלמה מחיי. הזר לא נעלם. מתחתיו כיתוב שלא השאיר מקום לבלבול בו הודעה של מעגל 2 לחבר שלה. על זה שהוא החיים שלה, המלך שלה, ועל אהבתו חסרת הפשרות אליה כל השנה אבל בעיקר ביום האישה. בדרך כלל אני מפרגנת להפגנת אהבה מכל סוג שהיא. גם כשהיא קיטשית, משתפכת, מלאה בלבבות. זו אהבה ואני אוהבת אהבות. PERLIN

רציתי ללחוץ על האגודל המונף, להוסיף עוד קצת אושר למעגל 2, אבל עצרתי. לא בגלל הזר, לא בגלל החבר, עצרתי בגלל יום האישה.
צהריים, בדרך למתחם התחנה, לאירוע שכולו סדנאות 'עשי זאת בעצמך'. גברים לא היו שם, מסור ומקדחה כן. בשדרות ירושלים חנות פרחים אנונימית הוציאה שלט מאיר עיניים "היום יום האישה" (מעניין אם חבר של מעגל 2 ראה את השלט וקנה לה כאן את הפרחים).

בהיכל התרבות יש מופע נשי ועל כל מניקור- פדיקור שלושים אחוזי הנחה (כאילו שאנחנו צריכות פדיקור רק פעם בשנה). חנויות הפרחים מעלות מחירים כדי לקזז את ההנחה על הלק, והמועדונים מכניסים (רק היום) נשים בחינם. אפילו גלגל"צ יצרו פלייליסט רשמי ליום (הוא לא כולל רק נשים, אבל הוא פלייליסט שנשים אוהבות). ואולי כאן מתחילה הבעיה שלי עם היום הזה (עוד לפני שקראתי טורי דעה וסקר של גיאוקרטוגרפיה על פערי השכר), הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שקבוצה שלמה של בני אדם מתנהגת אותו דבר, חושבת אותן מחשבות או מרוויחה אותה משכורת. הבעיה ממשיכה כשזר פרחים ביום האישה הופך חזות היום ומשאיר מאחור את האחוזים הבעייתיים של פערי השכר.

את יום האישה הבינלאומי התחילו לחגוג לפני 105 שנים בדיוק. אז כנשים היו משרתות, בלי זכות בחירה, נשות בעליהן היתה חדשנות אמיתית ביום שכזה, היה בו גם צורך. מאז עברו כמה שנים וניתנה לנשים זכות הבחירה, היא ניתנה רשמית אבל יש נשים וגברים שמעדיפים להתעלם ממנה. אישה יכולה בימינו להיות אשת קריירה ויכולה באותה מידה לשבת בבית ולגדל את ילדיה. היא יכולה לבחור גם וגם, קשה אבל זכותה לבחור כך. היא יכולה גם לבחור להישאר רק אישה ולחיות את חייה בלי כל איש (או עם חבר לקיץ וחבר לחורף) – אם רק תהיה מוכנה לסבול את המבטים של הדודה והדוד.

אישה יכולה לבחור. ובחירה היא הזכות הכי גדולה שיש לאדם. כשבוחרים באמת אין תלונות. יש חופש. חופש ליצור, חופש לעבוד, חופש לנוח. חופש לרוץ. יום האישה צריך לעבור אדפטציה לימים של היום ולהזכיר לנו שיש לנו את החופש לבחור. לבחור איך לחיות את החיים שלנו, לבחור כמה אהבה להכניס אליהם ובאיזה יום (ובבקשה שזה יהיה קצת יותר מיום האישה).

בצהריים, אחרי שספגתי מהלומות ביקורת על דעותי בנושא נשים ופרחים (וזה לא שאני לא אוהבת פרחים, צבעונים וורדים במשלוח עם כרטיס ברכה ורוד מזמינים את הדמעה לקצה העין). שאלו אותי "ומה עם גברים שמשתמשים בכוח שלהם נגד נשים?, גם לנשים האלה יש בחירה?" זה סיפור אחר לגמרי, שבשבילו לא צריך את יום האישה אלא את משטרת ישראל. גברים כאלה צריכים לשבת בכלא. פשוט עד כאב.
הבעיה שלי עם יום האישה היא קיבעון של הנורמה, והציפייה של כותבי הטורים, והפמיניסטיות להזכיר שוב ושוב כמה קשה מצבה של האישה. הם התחילו מרצון טוב, לדבר על שינוי, לזמן שינוי. אבל שינויים לחוד ומכירות לחוד. הצורך הצרכני כמו בכל יום חג השתלט על התוכן והחליף את הדיון במהות לעיסוק בעוד חבילת שוקולדים, פרחים, וחזיות אדומות.

בעולם האמיתי חגיגות יום האישה שלי התחילו בהליכה בים, המשיכו בקנית שלט לדלת הבית והסתיימו בארוחת ערב אצל אשת החייל של חיי. אמא שלי. היא זו שמזכירה לי בכל יום בשנה לעשות רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב!

מעשה בשקית גרעינים

״משחק כדורגל״ ביקשתי. לא בטלוויזיה, תנו לי את הדבר האמיתי. רק בשביל הצעיפים ושקית הגרעינים. רק בשביל הצעקות והקללות, רק בשביל להיות שייכת. אפילו לרגע. רק בשביל להגיד שראיתי משחק כדורגל. כמו ילדה קטנה עם מנטרה מרגיזה על צעצוע, הזכרתי לכל מי שהסכים לשמוע שאני רוצה. football

כשחבר של הגיבור שמע הוא אמר ״מה הבעיה, יש ביום ראשון מכבי תל אביב – הפועל רעננה״. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו התייחס ברצינות לבקשה ואפילו נתן לה מענה פרקטי. בקשות כאלה (מהסוג שילדים מבקשים) מפסיקות להיענות באיזה שהוא שלב בחיינו, אבל השילוב בין תשובה מידית והקרבה של יום ראשון לימינו אנו, נראה קרוב מתמיד והפך את הדרישה הילדותית שלי למשימה של ממש. במוצ"ש כבר היו כרטיסים ובראשון בערב מצאתי את עצמי עם צעיף כחול צהוב בדרך למשחק הכדורגל הראשון בחיי.

היעדר ניידות משטרה וצפצופים בדרך לאצטדיון העלו בי את התחושה כי החבר'ה כבר הבינו שאני לא אבחין בין הפועל רעננה למנצ'סטר, אך לא אתן לכמה אוהדים שחסרו ביציע הנגדי להפיל את רוחי בדרך להגשמת חלום.

בדרך למשחק כבר מתכננים את הלאפה של אחרי. אצל גברים הדברים פשוטים בהרבה מאצלנו הנשים. הכרטיס חמישים, גרעינים ושתיה עוד עשרים, אין שום חנות נעליים בדרך בה ניתן להשאיר מעשר וצדקה. השיחה ברכב ערה, כל פסקה מסתיימת בלאפה של אחרי המשחק.

הכניסה אל האצטדיון משולה לכניסה לבית סוהר. מדרגות בטון, ברזלים וגברים במכנסי טרנינג, רצים אל ההיכל. כשהדשא הירוק נגלה מגרם המדרגות יש תחושה עוצרת נשימה. גם לחובבת ספא שכמוני משהו בכוח הזה הזיז משהו בבטן. התאורה והתופים של האוהדים, מלווים בצעקות ומהדהדים בכל חלל האצטדיון לא משאירים מקום לטעות. אתה יכול להיות איתנו או נגדנו. אין כאן אמצע.

באמצע (אחרי 45 דק' בהם למדתי מאיפה יצא לאוויר העולם השופט, קפצתי כאילו עליתי על טרמפולינה והבנתי פנדל מהו) הלכנו לקיוסק. ״אני רוצה את כל החוויה, כולל הגרעינים״ ביקשתי מהגיבור, וכפיית המשאלות מיומנת קיבלתי לידי 500 גר׳ מלח בליווי גרעיני חמנייה של קליית יוסי.

צועקים. תמיד. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשאין התקפה, כשהשופט שורק,
כשהוא לא שורק, כשיש הארכה וכשאין הארכה. מקללים כשיש צורך. כשיש גול, כשאין גול, כשיש התקפה, כשהשופט שרק וגם סתם, כשיש צורך.

מי שלא קפץ אדום, וגם מי שקפצה ועיטרה את ציפורניה בלק בצבעי הקבוצה הנגדית. (התדרוך המקדים לא כלל הסרת כל אלמנט שקשור בצבע האדום)

לפנינו ישבו שני אוהדים מבוגרים. א. קללות של הנבחרת, והאוהד הנעלב. א. קללות השלים לי פערים בז'רגון החם והלוהט במסגרת אוניברסיטת החיים לענייני יציע והאוהד הנעלב לקח ללב כל תזוזה על המגרש. באיזה שהוא שלב רציתי לחבק אותו. המקלל והנעלב הם שני הקצוות של היציע שישבו בלי להתכוון ממש לפנינו. הם כל כך שונים שהם דומים. לשניהם אלה 90 דקות של פורקן, התפאורה רק במקרה מגרש כדורגל. איש איש מגיע מהבית עם שקית גרעינים ושק חייו, יצריו, תשוקותיו והמלחמות הפרטיות שלו. השופט סתם קורבן חג.

האדם מחפש שייכות. הוא קצת מפחד בלעדיה. שהרי כל אותם מקללי השופטים יכלו לשבת בבית וללגום בירה בנעימים אבל בחרו להגיע, לשלם, לקפוץ ולצרוח. משהו בכל הבלאגן הזה עושה לנו סדר. כי עם כל הבלאגן, אל מול השטיח הירוק שגולח למשעי יש עוד הרבה אנשים כמוני. שמחים או עצובים זה לא חשוב. יש בני אדם.

באותו יום, בעולם אחר לגמרי, הכניסה לירושלים חסומה. רוקדים שם מיליון חרדים נגד חוק הגיוס. נגד דרך חדשה ובעד דרכם. גם להם יש שירים משלהם, לבוש אופייני וקבוצת רבנים שהם אוהדים בכל רמ"ח אבריהם. ויש להם האחד את השני. אולי רק לרגע, אולי רק פעם בכמה חודשים. אבל זה מספיק כדי לזכור שאנחנו לא לבד בעולם.

קצת כמו בשקית הגרעינים, כל אחד הוא קטן ושולי, אבל יחד הם 700 קלוריות!

כמה נגמר? 2:0 לנו. אני כאמור הפסדתי בהימור.