מצוקת הדיור קיבלה השבוע משמעות חדשה ומרתקת…. שהרי לא מספיק מצאתי קורת גג בעיר האורות,
ואפילו בבנין עם מעלית, חניה וחברת ניהול (רגע, אל תעצרו, זה לא תוכן ממומן של אקירוב…) ואפילו יש ריהוט מלא בדירה ומנורות כמו בבית מלון. ואפילו, הרמתי כוסית (עם כמה חברים טובים) וכאמור, אפילו ידידתי איקאה שלחה שולחן במתנה (אחד כזה מהסוג שמגיע עם שקית ברגים וכמויות של עצים שמזכיר קיט מסודר לל"ג בעומר יותר מאשר שולחן…) ואבא שלי רץ עם מזוזות מירושלים (בכל זאת, מישהו צריך להביא קצת קודש לעיר החול), ולרגע, לרגע אחד היתה לי אפילו את התחושה הזו, ההרגשה הנעימה הזו של בית….
אז בערב הזה, כשהרגשתי בבית, כשיהודית רביץ שרה לי מהרדיו "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", בא מישהו שאני לא אוהבת – השכן…. והשכן , שהיה נסער במיוחד סיפר שממש לפני שעתיים (בעודי מתחילה להתרגל לתחושת הבית) פרצו לו לדירה.. "קצת לקחו, קצת בילגנו, עכשיו כמובן הכל בסדר"… הוא כבר ממשיך לדבר על הא ועל דא, אבל אצלי בדירה ובראש הפורץ ברגעים אלה ממש הופך כל דקה לשעה ומוחי מחכה לישועה…
מדהים מה מילים יכולות לעשות. יכול להיות שלא פרצו לו בכלל לדירה, יכול להיות שהחלון היה פתוח (מה שהתברר יום אחרי כנכון) אבל אצלי בראש יש פורץ אמיתי, אחד כזה מהסוג של "שכחו אותי בבית" אולי קצת יותר עויין. אצלי בראש החלונות מתנפצים, הלפטופ נגנב ונמצא כבר אצל איזה חבר של חבר מהשוק השחור ששולח אותו מכוסה בעיתון ליצוא בחו"ל עם כל השטויות שאני כותבת בשעות לילה מאוחרות…
כנראה שכשגרים בקומה ראשונה מקבלים במתנה סל של פחדים ושלל של חשדות…. אבל ככה זה בפעם הראשונה שעוברים דירה- רק יום אחרי הבנתי שמי שהולך שם ברחוב יכול לראות מה קורה פה בפנים!?!
אז…. אחרי לילה בלי שינה עם טלויזיה דלוקה, עם רעיונות יצירתיים במיוחד איך יכול הפורץ לחזור ולפרוץ גם לדירתי, קמתי עם עיניים אדומות לבוקר שכולו היסטריה כללית.
כן, שלב ההיסטריה הכללית הוא השלב בו הסרט בו אתה חי הופך להיות מציאות. זה מתחיל בלשתף אנשים קרובים בדאגה. ואם יש לך אבא עם גנים דומים – זו תמיד הצלחה… השיחה השניה היתה לבעל הבית. "או סורגים או דירה אחרת". הוא במפתיע הסכים לשתי החלופות, ורק הסביר לי שסורגים על חלון 2*2 מטר יתן לי תחושה של בית סוהר…. בית סוהר? עם הפורץ? ועם מייצא המחשבים מהשוק השחור?? אין מצב….
וכך מצאתי את עצמי, אחרי שבוע עם גאוות יחידה של דיירת בקומה 1, אורזת את חפצי ועולה לקומה 3 (כבוד ועוצמה) ומתחילה את חיי החדשים – לפחות עד שאתחיל לחשוש מרעידות אדמה….
שבוע ושלושה ימים בתל אביב, גרתי כבר ב-2 דירות, היו פה שני מנקים, הכרתי ארבעה מהשכנים בבנין (בקומה העליונה, תרנגולת שמנה, בקומה השניה, גרה קוקיה….) והמשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק" העלה בי את השאלה- איך זה עובד עם בנות יחידות?
מצוקת הדיור תפסה לה לקראת 'הפגנת המליון' הצפויה את ההבנה שהמצוקה אמיתית גם כשיש דירה, והכל בסדר היא לפעמים השכנים, לפעמים המחשבות, תמיד שכר הדירה ולפעמים כולם יחד. וברוח 'העם דורש כל מיני דברים' אני אגיע להפגנת המליון, בשביל למחות על 'שכנים הזויים בבנייני דירות שכורות' ולנסות לחולל מהפכה של אהבה 🙂
מהפינה הקטנה שלי, כנראה שאחליף את הפלייליסט, כך אם יהודית תשיר את 'באה מאהבה' אולי יגיע אביר במקום שכן עם סיפורי אימה…
כך, בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן ארבע קומות. ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי-שלום.
תמונות להמחשה:
זה קורה לכולם 
