לאחד קוראים אבי, השני איברהים, הם לא מכירים. אומרים שיש להם איזה סבא רבא משותף, אבל למי אכפת. לאבי יש ממ"ד, איברהים מסתתר מאחורי הבטונדה עם שמיכה שהפכה להיות המרחב המוגן שלו. אבי לומד בבית הספר שהאחר הוא אני, איברהים הבין בגיל צעיר שיש אחר, הוא לובש מדים ירוקים וקורא לדודה שלו מהגג לעזוב את הבית. לאבי יש בחינת בגרות במתמטיקה, אם מישהו יכול היה לספור את קצב פעימות הלב שלו ולהכפיל במספר השנים שהוא יצטרך לבלות במחסום, הוא אולי היה עובר (את הבחינה, לא את המחסום).

שניהם נולדו לאמא רחל, לשניהם יש חברים שלא מפסיקים לרכל (על זה שצריך להיכנס בהם). אם הם רק היו מתחלפים ומשנים שפה כנראה שהם היו אומרים את אותו הדבר. לאבי יש מדינה, שבדרך כלל היא המקום הכי יפה בעולם אבל לפעמים נופלים להם באמצע היום שאריות של טילים מהשמיים. אבי כבר רגיל, כי הוא ישראלי. ויש לו אח בצבא שיש לו טנק. גם הוא רגיל לנהוג בטנק, הוא רגיל, כי הוא ישראלי. בקיץ הוא ייסע לדוד שלו אברהם, אח של אבא שלו שעזב לפני עשרים שנה ופתח עסק לניקוי יבש באריזונה. כשהוא מספר לדוד אברהם על אח שלו עם הטנק, ועל כמה שהוא רוצה להיות כמוהו אברהם אומר לו "יו דה יזראליז אר משוגנע". הכי קרוב לחו"ל שאיברהים היה זה במצריים, לשם הוא נסע במלחמה הקודמת עם אבא שלו שנפצע מהטילים של אל יאהוד. הדוד שלו במצריים, אמר שהם משוגעים, הוא מת בינתיים בהפגנה של הפיכת השלטון.

השותף של הדוד אברהם עם העסק של הניקוי יבש זה ג'ימאל, כבר שנים ב-USA, אבא שלו ברח כבר מזמן, העדיף קצת שקט. הוא אומר שהוא חי בארצות הברית אבל תמיד מרגיש פליט. איברהים חי פליט ומרגיש פליט, אבל מחייך מדי פעם "זה שלי הוא אומר, זה העם שלי", עוד מעט אחרי הבגרויות, כשאבי יעשה פטרול בבסיס, עם האפוד והנשק ויתגעגע לחברה בבית, הוא יגיד "זה שלי, זה העם שלי". פעם בחמש שנים הם יטוסו על השטיח המעופף לדוד מהניקוי היבש ולא יבינו איך יכול להיות שבקניון אין מאבטח ושהרייצ'ל, היפיפיה בת ה18 הולכת לקולג' ולתגלית ולא לצבא.

אם הסיפור הזה היה כתוב בספר, בלי להזכיר שמות כמובן היינו אומרים שזה בית משוגעים. ואיך יכול להיות שכל הבלאגן הזה חי ובועט בשטח קטן כל כך. קצת מפחיד להזיז את הטנקים מהסיפור, והטרור והמנהרות, ולהישאר עם בני אדם. איך בכלל אפשר להזיז מנהרות שנחפרו בדם יזע ודמעות כדי לגרום דם יזע ודמעות לצד השני.

אבי ואיברהים נושאים עיניים לירושלים, אחד מתפלל לאללה, השני בשיח ישיר עם אלוהים, 200 מטרים קו אווירי מפרידים בין הכיפה שלהם, לשרידי המקדש שלנו. אבי אומר "זה שלי", גם איברהים. כשמדובר בצדק אף אחד לא צודק, ההיסטוריה נכתבת על ידי אנשים, אחד חי אותה והאחר פותח עסק לניקוי יבש באריזונה.

בסיפור הזה, הקורא יכול לבחור את העשור ואת המלחמה, האנשים מתחלפים והטכנולוגיה מתקדמת אבל הצדק בלב האנשים נותר כבר מאות שנים באותה הנקודה. "זה שלי" – היא עילה למלחמה. מצחיק? הזוי? אנושי. ממש כמו בארגז החול בו שיחקו פעם אברהם, איברהים ואבי, אותו ארגז חול בו קיבל הסבא של הבאבא הבטחה: "ארבה את זרעך כחול". אנשים כתבו את ההבטחה, אנשים ממשיכים לטעון "זה שלי" (וגם לטעון פגזים, מרגמות ורקטות). ואנחנו יושבים על חבית של נפץ ומחזיקים חזק חזק, ומספרים כל אחד לעמו את הסיפור שלו, סיפור על צדק. סיפור חיים.

ורק אברהם מהניקוי היבש מספר שיש ניו המצאה ישראלית "כיפת הסלע", ומתכוון לכיפת ברזל. ועושה היסטוריה לשיגעון.