לפני שלושה ימים התקשרתי לאמא שלי, היא התרגשה. 'זהו מתחילה שנת הלימודים' היא אומרת. ואני, מבולבלת, שאלתי 'אבל זו לא הפעם הראשונה, את מלמדת כבר כל כך הרבה שנים, זה עדיין מרגש אותך?', 'זו תמיד פעם ראשונה, היא ענתה'. אמא שלי מורה כבר חמישים שנים בערך. בכל נקודה בארץ ובעולם יש תלמיד שלה. פעם הם היו באחת הכיתות הבעייתיות בלב שכונת קטמון (כך לפחות הסבירו להם כששיבצו אותם), היום הם מנהלים, רופאים, עורכי דין ויזמים מבריקים. אמא שלי יודעת עד היום איפה כל תלמיד גר, מה הוא עושה, כמה ילדים ונכדים יש לו. כשאני שואלת אותה איך היא זוכרת היא מביטה בי בפליאה 'מה זאת אומרת, הוא היה תלמיד שלי'. זה נכון, הוא היה תלמיד שלה (לפני 32 שנים) אבל היא עדיין זוכרת. היא גם זוכרת כמה הוא קיבל בכל מבחן, איך קוראים לאחותו ואמא שלו והיא יודעת לזהות אותם באוטובוס או במדרחוב בירושלים. והם מחבקים אותה, כאילו סיימו תיכון ממש לפני יומיים. אמא שלי אוהבת את התלמידים שלה, אחד אחד. היא מודה בזה. אוהבת, לא פחות מזה. וכשאני במקרה נפגשת עם אחד מהם (שגדל להיות שף מוכר או מנהל צי רכבים) ומספרת, כך במקרה שאני הבת של, אני לעיתים מרגישה כיורשת עצר מכובדת במיוחד. אמא שלי מתרגשת לקראת בחינות בגרות כאילו עוד רגע היא נכנסת למבחן וכשיש בעיות אצל אחד מהם היא בטוחה שזו חובתה האישית לעזור בפתרון. אמא שלי התרגשה באמת לפני שלושה ימים ואני ניתקתי את שיחת הטלפון ואמרתי לעצמי בהשתאות 'הלוואי שגם אני עוד 50 שנה אתרגש מהעבודה שלי כאילו זו הפעם הראשונה'.

לא קל להיות בת של מורה. זר לא יבין זאת ומי שמבין יודע. ואני זכיתי להיות בת של מורה שהמקצוע שלה מגדיר במובנים רבים את חייה. לקח לי די הרבה זמן להודות בגאווה שאמא שלי מורה. פשוט הטייטל היה נראה לי קצת קטן לכל מה שהיא עושה עבור התלמידים האלה ומה ומי שהיא בחייהם. לא, אין כאן קלישאה, רק התפעלות. אבל מאז שהתחילו לדבר על המיצ"ב ועל כמה שהמערכת לא בסדר, אני מבינה את החשיבות של המילה 'מורה'. החשיבות הזו צצה כשיש בעיות. כשתלמיד מעתיק או תלמידים רבים בהפסקות אז דואגים להזכיר שהמורים של היום הם לא המורים של פעם. והאמת, שנכון, המורים של היום כנראה חדורי מוטיבציה ושליחות בצורה רבה יותר (אחרת אין שום סיבה להסכים להרוויח ביחס הפוך לרמת ההשקעה שלך, ותמיד לספוג ביקורת).

הם משתנים התלמידים שלה עם השנים, הופכים חדים יותר, מתקתקים באייפד את הסיכום במקום לכתוב במחברת, מחדשים לה חידושים שראו ב-YOUTUBE וגורמים לה לצאת לטיול שנתי באכסניה נידחת. היא לומדת לבנות להם מצגות בפאור פוינט וחופרת לי שהיא חייבת איפון. יש להם בבית הספר מקרר רעוע, אין כוסות בחדר מורים, יש הפסקה קצרצרה ויש על כל ילד 2 הורים עם 3 דעות. אבל היא אוהבת אותם, את התלמידים האלה (שעד לפני שפגשה היו זרים גמורים). והיא לא לבד, הפוסט הזה יכל להיכתב בידי כל אחד מהילדים של עשרות אלפי מורים מוכשרים, מהסוג שיש להם עיניים בגב ולב עצום שלא רואה ממטר את המיצ"ב אבל נמצא עם יד על הדופק על המצב של כל תלמיד. אלה שכולם צוחקים עליהם שחיים מחופשה לחופשה אבל גם בחופש הם דואגים להתקשר לתלמיד לשאול איך עבר הגיבוש לצה"ל.  עוד רגע קט מסתיימת קייטנת אמאבא והשגרה חוזרת למחוזותינו. הורים סחוטים שמסתובבים בקניונים, אחרי צפייה בפעם השביעית בחודשיים האחרונים בשירה המקושקשת, ושיר מהמופע של יובל המבולבל שתקוע להם בראש עתידים לחזור עוד רגע קט לעולם שכולו עבודה. הם יפקידו שוב את הנכס היקר ביותר בעולמם בבית הספר וידאגו בכל הזדמנות לבקר (באופן חיובי ושלילי כאחד). וסביב המהומה האחרונה על ביטול המיצ"ב והשיח סביב "מערכת החינוך הכושלת", רציתי לבקש מההורים לזכור שיש לפחות אחת כמו אמא שלי בכל בית ספר. שאני שולחת כבר חמישים שנים לכיתה והיא מעניקה מכל הטוב שלה לעוד ילדים כשאמא ואבא שלהם בעבודה. אז תביטו בה בהערכה, ואתם לא חייבים לקרוא לה המורה, אבל תזכרו את כובד של האחריות שלה, שהרי בסופו של דבר חינוך אמיתי הוא תפיסת עולם והשפעה אמיתית על בני אדם יש או בפוליטיקה או בחינוך.

באחת השיחות שלנו אמא שלי הסבירה לי שהיא מחפשת דף ירוק עם שיר שהיא קוראת לתלמידים בתחילת השנה, וברגע של נחת כשאבא שלי ואני מקשיבים היא קראה, בהתרגשות של תחילת שנת הלימודים שיר של פאבלו קאזאלס, שהלחינה חוה אלברשטיין. המילים שנחרטו בראשי היו:

"ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם. "

כך היא קראה ואני נאלמתי דום. היא (רק) מורה לגאוגרפיה שמורה להם בכל יום כי פאריס בירתה של צרפת, אבל כמה שאיכפת לה ממה שהינם.

היום שמעתי הרצאה של שר החינוך שי פירון. הוא נתן הרצאה מרתקת ברוח השיר במשך שעה וחצי על החזון שלו. ושוב המילה 'מורה' נראתה לי קטנה מדי מכדי לשאת על כתפיה את כל כובד אחריותה.

אמא שלי מתחילה את שנת הלימודים מחר, ממש כמו בפעם הראשונה. ואני כולי קנאה בתלמידים החדשים שיזכו לשמוע אותה קוראת את השיר הזה ולראות את עיניה הבורקות.

ולכל מי שמתכנן להבריז מהשיעור, תהנו:

אתה פלא / מילים על פי: פאבלו קאזאלס, לחן : חוה אלברשטיין

כל רגע בו אנו חיים

הוא רגע חדש

כל רגע בו אנו חיים

אין שני לו ביקום

לא היה כמותו מעולם

ולא יהיה עוד לעולם

ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:

יודע אתה מה שהינך –

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד

אתה פלא

בכל העולם כולו

אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך –

איזה פלא הוא

רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות

האופן שבו אתה מתנועע

אתה פלא

עשוי אתה להיות כשקספיר

מיכאל אנג'לו בטהובן –

אתה פלא!

טמונה בך היכולת לכל דבר

כן, פלא הינך

וכאשר תגדל –

התוכל אז לפגוע באדם אחר

אשר כמותך הוא פלא

גם הוא יחיד ומיוחד

גם הוא פלא!

עליכם להוקיר זה את זה

עליכם לעבוד

כולנו חייבים לעבוד

כדי להפוך את עולמנו זה

שיהא ראוי לילדיו

אהבת המולדת אך דבר טבעי

הוא

מדוע תחדל האהבה בגבול!

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא…

הוא יושב על השולחן המשרדי שלי כבר כמה חודשים, הגיע מאיזו גיחה לקופנהגן. סופג בשקט מופתי את תקתוקי המקלדת שלי, את שיחות הטלפון הבלתי נגמרות, את עשרות הדפים והניירות שדוחקים אותו מפינה לפינה. רועד 100 פעם ביום מסמסים, נדרך מכל פוש מהפייסבוק על איזה סרטון חתולים קופצים מעודכן, נבהל כשהמחשבון קורס עליו בלי הודעה מוקדמת ונאלם דום כשאני צווחת על נציג השירות של הוט בטלפון. מביט עלי מגובה 4 הסנטימטרים שלו ועומד על הראש כשאני צריכה השראה. הוא כאן, כל הזמן. מסוג החפצים האלה שאתה רואה כל יום מול הפנים, כל כך רואה שהם שקופים.

הוא שם, סתם שם, היום הוא נעמד על לוח השנה, כאילו רצה להזכיר "אני כאן. פיל ורוד לא סתם". זה רק פיל ורוד, והוא רק במקרה התמקם על לוח השנה. נכון. אבל הוא פיל. והוא עומד כבר שעה באמצע אוגוסט, מביט אלי כאילו מבקש לעצור את הזמן. ויש קטע לפילים ורודים. הם כל כך לא הגיוניים שלפעמים זה נראה סתם הזיה.

שבת, ערב, פיל ורוד. זה לא פוסט דתי, הוא לא נכתב תחת סינדרום ירושלים. הוא נכתב בין רעש המועדון שנפתח בקצה הרחוב לרחש המכוניות מהקצה השני של הרחוב. אבל יש הארה בסופו (או הערה, תלוי עד כמה רחוק לוקחים פיל ורוד).

זאת שבת תל אביבית (שזה אוקסימורון מובנה), שבה חיפשתי שקט תל אביבי (אין כזה)  ואולי חיפשתי בה שקט. החיפושים התחילו על חוף הים, המשיכו בחיפוש חניה ואכילת סושי, עברו לשנ"צ עם מוזיקת השבת (בין הדודאים ליוני רכטר, בואכה חוה אלברשטיין, מתי כספי וקצת כוורת) והסתיימו בפיל ורוד על לוח השנה. בין לבין היו כמה טלפונים, עוד כמה סמסים ושעון מעורר (שנשכח פעיל מהמולת השבוע). בין ההתרוצצויות תחת המונח המרגיע סופשבוע, עברתי בבית הכנסת שמול הבית (ככה מבחוץ, בלי שירגישו שאני מסתכלת). ישבו שם אנשים. נטולי פלאפונים, רק בני אדם, בשר ודם. חולצות לבנות, ניגונים מוכרים יותר או פחות. הם היו שם. רק שם. אף שעון לא צלצל, שום סרטון חתולים לא נשלח, הם קראו מילים פשוטות מספר (לא 'עברית', לא E-BOOK, לא אייפד) ואני בהיתי. בהיתי בעולם חיצון (כמעט כמו פיל ורוד באמצע אוגוסט). מוזרים כאלה, משונים כאלה. אחרים. זה לא פוסט דתי. זה פוסט על אנשים והצורך שלהם בשקט. שקט שנעלם קצת מהחיים און ליין של כולנו.

ימי התשובה השאירו אותי עם מחשבות על מהירות התגובה בדרך לתשובה לכל סמס, בזמינות הבלתי פוסקת לכל טלפון, שיחה, עדכון, קשקוש, חירטוט, בלבול. ואז הגיע פיל ורוד. הוא הגיע כדי לעצור את הזמן, רק לרגע. עם התובנה הפשוטה שרגע, רק רגע יוצר כמויות של רוגע.

הוא עדיין כאן, לא זז מאמצע אוגוסט, כאילו החליט להיות תזכורת (ולא זו מהסוג שצריך להשתיק את הנודניק). מבחינתי הוא מוזמן להישאר.

זה קצת כמו לבקש מבנאדם לצאת מהקופסא. וכשכולם מחוץ לקופסא, מה למען ה' התפקיד של הקופסא במשוואה הנוכחית של חדשנות ויצירתיות. כשהכל משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון אתמול לא בהכרח מדויק היום, אנחנו חיים בתזזית בלתי פוסקת ולפעמים בלי שום יכולת אמיתית לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה באמת. וכשאצלי מתחילה להתפקסל התמונה, אני עוזבת הכל ועולה לירושלים. למה לירושלים? כי לא חשוב מתי, היא מנצחת אותי בטירוף שלה. משהו בקושי המובנה שיש בעיר הזאת ובחרדת הקודש שמהלכת לצידך ברחובות גורמת לי להבין שהמצב, איך לומר, לא כל כך גרוע.. לפעמים, כשהמציאות לוחצת באמת אני לוקחת רכבת. הרכבת לירושלים נוסעת כל כך לאט ומכריחה אותי ליהנות מהנוף שבין העיר הגדולה לעיר גדולה אחרת (שאף פעם לא נראית לי פיזית כל כך גדולה).

השארתי את המאזדה בתל אביב ועליתי לשאוב קצת השראה. והשראה יש הרבה בירושלים (למי שרק נותן לעצמו את ההרשאה לבהות). לבהות בתיירים שמחכים לאוטובוס, לבהות במוכר הבייגלה, לבהות בבנות האולפנה שבדיוק סיימו את הלימודים. לבהות ברכבת הקלה (שפתאום נראית כאילו היא נוסעת ברחוב יפו עוד מהתקופה העות'מאנית), לבהות באבנים הלבנות, מצהיבות שלא מבקשות, למרות גילן המבוגר, להיות מישהו אחר. האמת מסתתרת ברחובות בעיר הזאת וכמספר תושבי העיר כך מספר האמיתות הנוכחות בה ומזכירות לי שאמת נמצאת בלב ולא מחוצה לו.

כשהגעתי לאוניברסיטה שעל הר הצופים הוצפתי געגועים. געגועים לתקופה אחרת, קצת יותר נאיבית, כשסגרנו את כביש מס' 1 כי באמת האמנו שאסור להעלות את שכר הלימוד. געגועים לעומק מסוג אחר (זה שלא קיים בעולם השיווק המהיר והעצבני בו אני מעבירה את ימי לדעת), געגועים לחברים הירושלמים (שנמצאים עכשיו בתל אביב. כולם עשו לייק ל'תל אביבים עילאיים ומתנשאים' במקביל ל'ירושלמים עילאיים ומתנשאים', אין אמת אחת כבר אמרתי?). געגועים לאידיאולוגיה שהשאירה אותנו ערים ימים כלילות כדי שיהיה פה ראש עיר חילוני שיעשה מהפכה. געגועים לאוויר שיש רק בעיר הזאת, געגועים לפשטות.

וכשהר הצופים נשאר מאחור והגעתי לבית של אמא ואבא, הבנתי מה לא רואים מה"שם" התל אביבי. לא רואים את עצמך. לא רואים את השקט, לא רואים את התמונה הגדולה באמת, קצת קשה לראות משהו בבירור במהלך ריצת מרתון (ולא מרתון ירושלים לצערי). ומחלון הבית שצופה על כל ירושלים נזכרתי שלכל אחד יש עיר ושמה ירושלים (ולא במובן הקליל של המילה). כל אחד יוצר לו את המקום שבו הוא עולה אל מעל גובה פני המים, לנקודה הכי גבוה שהוא יכול כדי לצפות. וכמה חשובה הנקודה הזו, לפעמים רק כשמגיעים אליה עייפים ומותשים מבינים את עוצמתה.

בדרך חזרה, רגע לפני החזרה לעיר האורות, במסגרת קמפיין הבחירות העירוני, פגשה בי צעירה אחוזת אמונה שניסתה להסביר לי למה צריך לבחור במשה ליאון לרשות העיר ירושלים. שאלתי אותה אם היא אוהבת את ירושלים, היא ענתה שכן. שאלתי אם בחמש שנים האחרונות היא קצת יותר גאה להיות ירושלמית, היא ענתה שכן. בשלב מסוים התחלפו היוצרות. אני הסברתי לה בפאתוס ואמונה למה יש רק מועמד אחד ראוי לרשות העיר, הוא כבר ראש העיר. היא הביטה בי מהוססת ואני המשכתי: "היה לירושלים ראש עיר מיתולוגי אחד שאין עוררין על כמה טוב הוא היה, קראו לו טדי קולק, אבל גם טדי קולק הפך לחלק בלתי נפרד מאבני העיר ירושלים כי היו לו 28 שנים של שירות העיר!" תהליכים לוקחים זמן, אמרתי לה, שינויים קורים לאט לאט. דיברתי איתה אבל בעצם דיברתי עם עצמי. בשלב מסויים איבדתי אותה, זה היה בין הזיכרונות מהר הצופים לעובדה שבחמש שנים המרחק הפסיכולוגי בין ירושלים לתל אביב התקצר עבור הרבה אנשים. היא חזרה אלי כששאלה "איפה את גרה?" ועניתי בשקט "בתל אביב". "אז למה ירושלים חשובה לך?" היא שאלה. "כי אני ירושלמית עניתי". היא התבלבלה (זה באמת מבלבל).

אין שלמות בירושלים, שום דבר לא מגיע בקלות ואולי זה הקסם של העיר הזו. צפצוף בלתי פוסק של טרנזיט עצר את המונולוג שלי, הוא נוסע לשוק רמלה שהגיע לעיר וסימן לי שגם אני צריכה להספיק לרכבת. בין הרים ובין סלעים נשארו המחשבות על העיר, השקט, המגדלור, הבחירות, הזיכרונות. כשהגענו לארלוזורוב הטלפונים התחילו לצלצל בקול (כאילו מישהו סימן שחזרתי לאזור עם קליטה בלתי פוסקת).

זום אין לחיים האמיתיים קרה מהר מאד והחזיר אותי לפרטי הפרטים של התמונה, אבל הפעם טעונה באנרגיות מהמקום המופלא הזה שנקרא ירושלים. הנשים עטויות כיסויי ראש ואברכים שחורי לבוש התחלפו במראות קלילים בחום אוגוסט התל אביבי, עצומה של טבעונים לזכויות בעלי החיים שהציעו לי לחתום עליה ביציאה מארלוזורוב הזכירה לי שדברים שרואים משם, אין שום סיכוי לראות כאן.