זה תמיד מתחיל בבהייה בדף לבן. כמו כל התחלה, זה שלב שמלווה בכאב בטן. אתה רוצה להוציא החוצה משהו שעד עכשיו לא היה קיים. למה? ככה. כנראה שזה בטבע שלנו, זה מה שהופך אותנו לבני אדם. אחרת איך אפשר להסביר התרגשות של יוצר מתהליך היצירה? ומי בכלל צריך להסביר? לפעמים כדאי רק להתפעל.

בעידן הטכנולוגי קל מאד להיות יוצר, אתה מעלה כמה תמונות לאינסטגרם, משחרר סטטוס מלא השראה בבוקר ומסיים בפוסט מלא רגש בשעת לילה מאוחרת. עוד רגע לכל אחד תהיה בבית מדפסת תלת מימד וחלומות יוכלו לקבל במהירות וביעילות ביטוי מציאותי.

אבל כאן מגיע הקאטצ'. זה לוקח זמן, וזה לא תמיד קורה, ואולי אפשר אפילו להקצין ולאמר שזה לא קורה לכולם. וגם כשזה כבר קורה, מה כבר אפשר לחדש. לקאטצ' הזה יש שם, קוראים לה מוזה. כבר דובר בה רבות לפני, מהרבה כאלה שהקשיבו קצת יותר ממני בשיעורי תולדות האמנות באוניברסיטה. אני מניחה שנימנמתי איפה שהוא בשלב בו המרצה הסבירה מאיפה שאב אמן זה או אחר את ההשראה שלו. ואלה מילים גדולות לשיעור של שמונה בבוקר באולם 300 מעל פסגת הר הצופים בירושלים. היא דיברה ואני נמנמתי. או שהייתי בדיוק בפגישה צפופה עם איזו מוזה שהולידה שיר או סיפור קצר.

היכולת של אדם לקבל השראה היא בעצם היכולת לדבר עם עצמו. בכל אחד מאיתנו יש איזו מוזה מופלאה כזאת שרק רוצה להתבטא. אצל אחד החברים שלי היא מגיחה בשלל תבשילים מעוררי תיאבון, אצל האחר צלילי הפסנתר מרמזים על בואה והשלישית בעלת ידי הזהב מכינה מגזרות נייר כל כך יפות שזה כואב. פוסט המאה של הבלוג הזה, מספר כנראה את סיפור האהבה שלי עם מילים שהתחיל קצת לפני הצבא, אין לי שום שליטה אמיתית עליו, כשהמוזה משתלטת ורוצה לצאת החוצה היא חזקה ממני. יש לה איזו יכולת פלאית להזיז הצידה את כל שעשיתי ואעשה ולהכריז בקול "אני כאן".

ואנחנו דור הלייק, באמת צריכים את המוזות (כמו אלה שהיו מתפללים אליהם המלחינים הגדולים לפני שכתבו יצירות), כי אין לנו זמן לתת להן להגיע בעצמן. אז יש אפליקציות שמעודדות אותן, כמו פינטרס, אינסטגרם ועוד שלל עיבודים טכנולוגיים ליכולת כל כך בסיסית שטבועה בנו. רק חבל שאין איזו אפליקציה שמזכירה שהשראה נוצרת בפנים (לא צריך עוד שקף השראה בשבילה) צריך רק קצת שקט ומקום ריק (היא אוהבת מקומות ריקים).

וכשהיא מגיעה, אחרי הפחד, וההיסוס, והכן והלא והלמה, היא מביאה איתה אושר. אושר אמיתי כזה, שלא תלוי בכלום, אושר מאושר. של אדם עם עצמו. יש בה קצת קסם בתחושה הזו, היא ממכרת כמעט כמו ספורט ואין בה שום מחשבה. המילים נאלמות אל מולה, התחושות חוגגות בה. היא מלווה בחיוך, קצת כמו זה של אחרי הפוסט המאה.

הרגע הזה בטיילת, בין שש וחצי לשבע בבוקר, כשהרוח נושבת על הפנים ויש את הטעם הזה של המלח באוויר. יש שני דייגים קבועים בדרך ליפו. עברתי שם 80 פעם בערך, אף פעם לא ראיתי אותם מעלים בחכתם משהו, אבל הם מאושרים. הירידה ממגדל שלום לנווה צדק והריח של המאפיה שמתעוררת לחיים. כבר חודשים שאני בטוחה שהם פותחים מוקדם רק כדי שאנשום את הריח הזה על הבוקר. הים והגולשים, והשדרות האלה שבבוקר ריקות מאדם וביום לא רואים בהן אדם, רק מסה של אנשים במירוץ בלתי פוסק. והבלוף והקטע, והטרנד, וההוא וההיא, וההוא – היא, וההם וההן ואנחנו.

אחרי שנתיים בתל אביב שיניתי כתובת. אם היה ווליום לכתיבה הייתי כנראה כותבת את המשפט הזה בחלש יותר. אחרי שנתיים בתל אביב, אני תל אביבית. והמעבר, איך לומר לא היה פשוט. כי אפשר להוציא את הבנאדם מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהבנאדם.

ואיך אפשר להוציא את הצניעות והשקט, הקושי והאתגר, הנוף וההרים, העיניים של בני האדם אשר מביטות ישר אל הלב ועוסקות בעומק ובאמת. איך אפשר להתנתק מהאבנים ומהמסורת, מהג'אגלינג הבלתי פוסק לחיות ולתת לחיות, בין יהודים וערבים, חילונים ודתיים. זר לא יבין זאת (בטח לא הזר שעולה לרגל למחנה יודה ומתפעל מחוצות היוצר). איך אפשר להתנתק מהפער הזה בין ירושלים של מעלה (ההיא שעיני כל העולם נשואות אליה) לבין ירושלים של מטה (בה נסגרים כבישים בגלל הפגנות חרדים או בגלל פורמולה 1). איך אפשר להשיל מעל הכתפיים את 3000 השנים שסוחב איתו כל ירושלמי אמיתי? והרי ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב כבר שנתיים, ועדיין, שמירת האמונים לעיר הקודש (שעלתה לי בתשלום חניה של 500 ₪ בכל חודש) התחלפה השבוע בכרטיס תושב תל אביב ומדבקה מהודרת לרכב שהופכת אותי לזכאית להנחה של 75% בכל החניונים בעיר (כמעט). אבל לא בחניה עסקינן (למרות שזו סיבה מספיק טובה לשינוי כתובת בעיר בה חניון לשעה עולה 30 ₪), אלא בשייכות.

וזה קצת מצחיק לדבר על שייכות בבירת האינדיווידואליזם של ישראל. מצחיק לדבר על שייכות בעיר בה המגדלים החליפו את תחושת האדם אל מול קתדרלות הענק, אשר מזכירות מדי יום "דע מאין באת ולאן הולך הכסף", מצחיק כי יש כאן כל כך הרבה והכל מהכל שאיך בכלל אפשר למצוא שייכות בעיר הזאת?

תובנה מס' 1 : חצי מתל אביב ירושלמים במקור (ונשאלת השאלה מה זה בדיוק המקור הזה, ואיך יכול להיות שתושבי פסגת זאב לשעבר קוראים לעצמם בתל אביב ירושלמים…..) היום יש לי יותר חברים ירושלמים לשעבר מאשר חברים ירושלמים (ליתר דיוק שני חברים ששומרים על הגחלת בעיר, אבל זה נושא לפוסט אחר, קצת פחות קליל).

החצי שנשאר מתחלק לשלושה חלקים אופן לא שווה (האחוזים מבוססים על תחושת הבטן שלי ואין הם מעוניינים להיות נתונים מהימנים) :

 1. תל אביביים במקור (הם איכשהו תמיד מג', ל' או צהלה, בחיים לא פגשתי תל אביבי במקור משכונת שפירא)- 3%

2. תל אביבים (כאילו) במקור : חולונאים, בת ימאים ושאר דבוקות שהופכות עצמן תל אביביות (למה הרצליינים נשארים נאמנים למקור??)- 7%

3. מדן ועד אילת ועוד קצת: ההוא מקריית שמונה, ההיא מעומר, ההוא משער הגולן וההם ממנחמיה (אלה הקבוצה הכי מעניינת אחרי הירושלמים)- 90%

תובנה מס' 2: תל אביב היא לא רק מקום גיאוגרפי אלא סטייט אוף מיינד. אין לה תרבות מקומית מובהקת, אלא בליל מגוון מאד (וקצת מזכיר טירונות צבאית) של הכל מהכל. יש בה כל כך הרבה גירויים שהיא מחייבת את האדם להגדיר את עצמו. בשונה מירושלים בה זכות הבחירה נובעת מהאין, תל אביב מציעה לאדם להתבונן פנימה מתוך ה'יש'. כי כשיש כל כך הרבה יש בחוץ חייבים למלא איזה אין פנימי שמסתתר לו שם…

תובנה מס' 3: חתונה של חבר החזירה אותי לירושלים ליומיים. האמת נמצאת שם, האנשים של ירושלים עשויים מחומר אחר. קל לכתוב על העיר הזו, קשה לחיות בה. זו הסיבה שיש אין סוף שירים וסיפורים על ירושלים, ועדיין, צעירים מסיימים את לימודיהם בעיר ועולים על כביש 1 לכיוון רעננה, כפר סבא או סתם רמת גן.

יצאתי מהעריה התל אביבית עם חיוך רחב על השפתיים, תו החניה החדש בידי, כיכר רבין שטופת שמש. ניגש אלי תייר מבולבל ושאל איך הוא מגיע להלסינקי. חייכתי במבוכה, הסברתי לו שאין לי מושג, אני מירושלים. (בכל זאת, תל אביב זה טרנד, ירושלים היא נצח).