כביש מספר אחת – ירושלמית תל אביבית

"אז מה את יותר, ירושלמית או תל אביבית?" הם שואלים, ואני מרימה את הגבה הימינית וקופצת שפה עליונה. לך תסביר להם שאני הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל. בדיוק בגשר שמכריח אותך לוותר על הפניה לבאר שבע ולבחור סופית בתל אביב.JERTLV

במשך שנים כביש מספר אחת הוא חלק בלתי נפרד מחיי, שהרי זהו נתיב המילוט המהיר מעיר הנצח אל עולם שכולו טוב. עם חוגר ונשק בדרך לבה"ד 1, או בחמש וחצי בבוקר בדרך ליום עבודה בתל אביב, בביקורים לבני גילי שנטשו עוד לפני וכיום בדרך ההפוכה מתל אביב לירושלים לסוף שבוע אצל אמא ואבא. כביש מספר אחת הוא המצאה ירושלמית, הנתב"ג של הירושלמים, אלה המקבלים פס אל חיי החופש וחוזרים בגעגוע בסוף יום עבודה מבירת ההזדמנויות הביתה.
כביש מספר אחת של התל אביבים הוא מחנה יהודה ושלג בירושלים, ובשנים האחרונות גם סיור סליחות עם מדריך מקצועי. כביש מספר אחת, הוא היסטוריה ומשוריינים ששרועים בשער הגיא (וכמו כל פיסת היסטוריה, גם זו מקבלת שעה של תהילה בתוספת פרחים אחת לשנה ביום הזיכרון).

כביש מספר אחת זה חסימות כשאובמה מגיע, ופקקים בדרך להלוויה של הרב עובדיה, כביש מספר אחת מכיל את כל המתחכמים שעולים לירושלים כשהרשויות מתריעות על הסופה הגדולה בהיסטוריה, זה העורק הראשי של מדינת ישראל המחבר ראש ורגש, פנים וחוץ. כל כך ראשי שכתם שמן על הכביש ומשאית יכולים לחסום אותו בין רגע.
בכניסה לירושלים, מקבלים את פני הבאים קברים. הר מכוסה קוביות לבנות מימין ותהום משמאל. כזאת היא משוש תבל, קשה וקיצונית. בגינות סחרוף רגע לפני שגשר המיתרים פורט את שירת האיוולת של תזמורת פילים לבנים בכניסה לעיר, הציבו שעון. שעון על שום מה? כדי שלא נשכח שהזמן קצר והמלאכה מרובה בעולמינו (או בכדי שנדע להשיב על השאלה הנפוצה במחוזותינו "מתי נכנסת השבת לבירה?").

לתל אביב אין כניסה רשמית, רק נתיבים מהירים שמכניסים אותך אל הקצב (אם לא הגעת בשעות העומס) ואיקונין מודרני בדמות בר רפאלי או ארגז ענק שמכריז על סוף עונה באיקאה. תל אביב שואבת אותך לתוכה, בלי הבדל, דת גזע ומין, אם תצליח לעמוד בקצב אתה מוזמן להישאר ואם לאו, פנה את מקומך, לניצבים רבים נוספים שמבקשים להגיע.
"פשוט יש כל כך הרבה ירושלמים בתל אביב" הם אומרים. וצודקים. כלומר, יש גם ירושלמים בתל אביב (כמו שיש נהרייניים, בת ימאים ורשלצ"ים), רק שאף אחד מהם לא דואג לציין בכל הזדמנות שהוא, ב'מקור מירושלים' (גם אם המקור, כבר מושכר שנים לסטודנטים תפרנים בעברית, והוריו מנופפים לו לשלום במאוזן מגבעת שאול שבכניסה לעיר, גם אם הוא כל כך מקורי שהוא לא ביקר בעיר במקריות מקורית כבר שנים). ירושלמית במקור, כבר אמרתי?

כביש מספר אחת הוא החבר הראשון מתל אביב, והחזרה משדה התעופה אחרי חצי שנה בארצות הברית או שבוע באמסטרדם אל זרועותיהם העוטפות של אמא ואבא. יש משהו בכביש הזה שמאפשר לברוח. לברוח מהקושי של ירושלים, משלושת אלפים שנים שהולכות איתך כירושלמי לכל מקום בעולם, לברוח מהקור, לברוח מהכבישים הסגורים בשבת, לברוח רק כדי לזכור שיש לך את היכולת לברוח. אבל יש בו גם שמחה גדולה, כשהמאזדה הקטנה שלי מגבירה מהירות כמו סוס שיודע בעל פה את הדרך לאורווה, אל הבית של אמא ואבא בירושלים. שמחה כשבליל סערה תל אביבי פתאום נגלית בטלוויזיה הכניסה לירושלים ודני רופ עם כובע מצחיק ופתיתים לבנים שממלאים את המרקע מציין "מחר ככל הנראה לא יהיו לימודים בירושלים".
הנסיעה הזו היא תמצית האפור שבין שני קצוות, המעבר בין הקודש לחול ובין חול לקודש. כביש מספר אחת הוא סיפור על דרך ועל בחירות, סיפור על הגדרה עצמית ועל פאנצ'ר מרגיז בשעת לילה מאוחרת (מהסוג שקורה לכולם, באמצע הדרך).

אנחנו כל כך רוצים להגדיר, כדי שיהיה לנו סדר. היא ירושלמית, הוא תל אביבי וזהו. מודיעין הוקמה כדי להקל על ההגדרה של כל אלה שהרגישו כל החיים שהם גם וגם ופחדו לגור ככל הנראה במושב גזר.
כל החיים ניסיתי להבין מה אני יותר. ירושלמית או תל אביבית. היום אני יכולה להודות שאני קצת משתיהן, כביש מספר אחת כזאת, בדיוק הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל, עם היכולת לבחור להמשיך לנתב"ג או לברוח לבאר שבע. וכמה טוב שיש לו לאדם שני קצוות לנוע ביניהם. מנעד בלתי נגמר בו הוא יכול ליצור את מציאות חייו.
"את היחידה", שאנן נשבע לי ברדיו, אני כבר על הנתיב המהיר לתל אביב. עם מטען של מחשבות ורגשות ומבט בעיניים שיש רק אצל הירושלמים, עם אמת, באמת! עם הרצון לפרוץ, להיות, להצליח, לשנות, לכבוש, להרגיש קצת כמו הכביש, NO. 1!

אם אשכח, אזכר ואגיע, מאזדה 2 יש, וכביש מספר אחת נצחי עבורי לפחות כמו העיר ירושלים.

מודעות פרסומת

מחשבות ארוזות

אחרי הסאגה של חיפוש דירה בתל אביב שהוריד כמה שנים מחיי הבוגרים, הגיע שלב האריזות. כאילו לא די בהתמודדות עם בעלי דירה משונים ועם מחילות תת קרקעיות שעשו הסבה והפכו לבתים בדרך לייקור מחירי המחיה בתל אביב. אז חתמנו, וגם הפקדנו ערבויות והכל רק כתחילתה של הדרך במעבר מה'לבד' ל'ביחד' בתוכנית 'זוגיות וצרות אחרות 2014'. fragile HANDELE

הדירה הקטנה שלי בפלורנטין, מרוהטת, יש בה את כל מה שאני צריכה, כשנכנסתי אליה לפני שנתיים וחצי, היה ידידי הטוב והיחיד תיק קטן ובו מברשת שיניים, פיג'מה של רווקות והספר 'מאה שנים של בדידות'. בין 35 המטרים המרובעים נבנה לי עולם חדש ומלא במעבר של הילדה הירושלמית מטבור העולם אל עיר החטאים. עם החטאים הגיעו גם חפצים אשר השכיחו את הפיג'מה ומברשת השיניים והציבו שיאים חדשים בתחרות "צבור כפי יכולתך" שאנו משחקים איש איש תחת גפנו וכרטיס האשראי שלו. מוצרים על גבי חפצים נאגרו בשנתיים האחרונות, נדבקים כל אחד לזיכרון, מחשבה ורגש במסגרת החיים שלי בתל אביב.

עשרים ושלושה ארגזים עומדים כעת בדירת שלושים וחמישה המטרים, ארגז כמעט לכל מטר, ארגז לכל חוויה. מזל שהגיבור שלי ארגן ארגזים חדשים הישר מהניילון וצי של מסקינטייפ ונייר פצפצים כדי לצאת למשימה הקשה באמת ולהתמודד עם לקיחת אלפי יחידות בודדות שמרכיבות את המושג "בית" ולהכניס אותם לקופסאות מרובעות וקלות לאכסון. חפצים. כל כך הרבה חפצים. לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיקה לאגור חפצים ומתחילה לאגור חוויות. מאז הבזבוזים שלי מוציאים אותי לסופי שבוע, טיולים והצגות ומשאירים לאנשים אחרים ליהנות מהסייל במנגו ובשופרא (בשופרא אין סייל!) אבל הצהרות לחוד וחפצים לחוד, שהרי, בסופו של יום הם אלה שיוצרים את המקום שלי, החדר שלי וההרגשה החשובה כל כך שגורמת לנו להרגיש בבית.

אנחנו קשורים כל כך לחולצה מהטירונות, למרות שידעה כבר ימים טובים מאלה, קשורים כל כך לנעלי הבית הדהויות, קשורים לאגרטל מהדודה זיכרונה לברכה ולתמונה מהחבר שעזב בטריקת דלת ושבר את הלב ואת המסגרת. אנחנו קשורים כל כך, כי חפצים עוזרים לנו להיזכר, וזיכרון נותן חיים לנפש, הוא מעלה חיוך פתאום על השפתיים, סתם כך, בלי שום סיבה או מוריד דמעה ביום שמבקש להיות אפרורי וקודר. חפצים מזכירים לנו ריחות וטעמים, צלילים ואנשים שאולי התרחקו ואולי נעלמו ואולי הם כאן ממש כאן וכמה טוב שכך.

נכנסתי לבד לדירה הזו. סחבתי לבד, בכיתי לבד, הייתי לבד. יצאנו שניים. אז, אמא שלי הגיעה מירושלים ואבא שלי קבע מזוזה. בעל הבית איחל לי שאצא עם חבר מהדירה, הוא כבר התחלף פעמיים, אבל הצליח לו. אז הסחיבות היו כבדות והסידור לקח זמן רב, אתמול הסחיבות לא היו כבדות כל כך (גם כי הוא גיבור, וגם כי הביא חברים לעזור). אז חשבתי מחשבות לבד, החלטתי לבד. אתמול השארתי שם עכשיו סט כלים יפיפה שהוא ממש לא אוהב, ואני ויתרתי בשניים.

"שביר" כתבתי כמעט על כל ארגז, גם כשלא באמת שביר, שידעו שיש בו משהו שהערך שלו שביר לליבי עד מאד. קופסאות גנריות עומדות בדירה, זו שהיתה שלי עד לפני שעה, ריקה עכשיו מתוכן. מסמרים ערומים מתמונות, ספה מיותמת מכריות, דירה, כבר לא בית. בתוך עשרים ושלושה ארגזים מקופלים החוויות והרגשות שלי, מספרים שם האחד לשני סיפורים, צוחקים ובוכים, חולמים ויוצרים, חיים. חיים שלמים. וגם קצת נרגשים. עוד שבועיים בדיוק הם יפגשו עם ארגזים של אדם אחר, שעד לפני חצי שנה היה זר מוחלט וכיום הוא חלק ממסע חיי. הם יפגשו ויכירו ויחלקו דירה שתייצר עוד זיכרונות ועוד חלומות ועוד מחשבות ותוליד כנראה גם עוד חפצים.