"אז מה את יותר, ירושלמית או תל אביבית?" הם שואלים, ואני מרימה את הגבה הימינית וקופצת שפה עליונה. לך תסביר להם שאני הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל. בדיוק בגשר שמכריח אותך לוותר על הפניה לבאר שבע ולבחור סופית בתל אביב.
במשך שנים כביש מספר אחת הוא חלק בלתי נפרד מחיי, שהרי זהו נתיב המילוט המהיר מעיר הנצח אל עולם שכולו טוב. עם חוגר ונשק בדרך לבה"ד 1, או בחמש וחצי בבוקר בדרך ליום עבודה בתל אביב, בביקורים לבני גילי שנטשו עוד לפני וכיום בדרך ההפוכה מתל אביב לירושלים לסוף שבוע אצל אמא ואבא. כביש מספר אחת הוא המצאה ירושלמית, הנתב"ג של הירושלמים, אלה המקבלים פס אל חיי החופש וחוזרים בגעגוע בסוף יום עבודה מבירת ההזדמנויות הביתה.
כביש מספר אחת של התל אביבים הוא מחנה יהודה ושלג בירושלים, ובשנים האחרונות גם סיור סליחות עם מדריך מקצועי. כביש מספר אחת, הוא היסטוריה ומשוריינים ששרועים בשער הגיא (וכמו כל פיסת היסטוריה, גם זו מקבלת שעה של תהילה בתוספת פרחים אחת לשנה ביום הזיכרון).
כביש מספר אחת זה חסימות כשאובמה מגיע, ופקקים בדרך להלוויה של הרב עובדיה, כביש מספר אחת מכיל את כל המתחכמים שעולים לירושלים כשהרשויות מתריעות על הסופה הגדולה בהיסטוריה, זה העורק הראשי של מדינת ישראל המחבר ראש ורגש, פנים וחוץ. כל כך ראשי שכתם שמן על הכביש ומשאית יכולים לחסום אותו בין רגע.
בכניסה לירושלים, מקבלים את פני הבאים קברים. הר מכוסה קוביות לבנות מימין ותהום משמאל. כזאת היא משוש תבל, קשה וקיצונית. בגינות סחרוף רגע לפני שגשר המיתרים פורט את שירת האיוולת של תזמורת פילים לבנים בכניסה לעיר, הציבו שעון. שעון על שום מה? כדי שלא נשכח שהזמן קצר והמלאכה מרובה בעולמינו (או בכדי שנדע להשיב על השאלה הנפוצה במחוזותינו "מתי נכנסת השבת לבירה?").
לתל אביב אין כניסה רשמית, רק נתיבים מהירים שמכניסים אותך אל הקצב (אם לא הגעת בשעות העומס) ואיקונין מודרני בדמות בר רפאלי או ארגז ענק שמכריז על סוף עונה באיקאה. תל אביב שואבת אותך לתוכה, בלי הבדל, דת גזע ומין, אם תצליח לעמוד בקצב אתה מוזמן להישאר ואם לאו, פנה את מקומך, לניצבים רבים נוספים שמבקשים להגיע.
"פשוט יש כל כך הרבה ירושלמים בתל אביב" הם אומרים. וצודקים. כלומר, יש גם ירושלמים בתל אביב (כמו שיש נהרייניים, בת ימאים ורשלצ"ים), רק שאף אחד מהם לא דואג לציין בכל הזדמנות שהוא, ב'מקור מירושלים' (גם אם המקור, כבר מושכר שנים לסטודנטים תפרנים בעברית, והוריו מנופפים לו לשלום במאוזן מגבעת שאול שבכניסה לעיר, גם אם הוא כל כך מקורי שהוא לא ביקר בעיר במקריות מקורית כבר שנים). ירושלמית במקור, כבר אמרתי?
כביש מספר אחת הוא החבר הראשון מתל אביב, והחזרה משדה התעופה אחרי חצי שנה בארצות הברית או שבוע באמסטרדם אל זרועותיהם העוטפות של אמא ואבא. יש משהו בכביש הזה שמאפשר לברוח. לברוח מהקושי של ירושלים, משלושת אלפים שנים שהולכות איתך כירושלמי לכל מקום בעולם, לברוח מהקור, לברוח מהכבישים הסגורים בשבת, לברוח רק כדי לזכור שיש לך את היכולת לברוח. אבל יש בו גם שמחה גדולה, כשהמאזדה הקטנה שלי מגבירה מהירות כמו סוס שיודע בעל פה את הדרך לאורווה, אל הבית של אמא ואבא בירושלים. שמחה כשבליל סערה תל אביבי פתאום נגלית בטלוויזיה הכניסה לירושלים ודני רופ עם כובע מצחיק ופתיתים לבנים שממלאים את המרקע מציין "מחר ככל הנראה לא יהיו לימודים בירושלים".
הנסיעה הזו היא תמצית האפור שבין שני קצוות, המעבר בין הקודש לחול ובין חול לקודש. כביש מספר אחת הוא סיפור על דרך ועל בחירות, סיפור על הגדרה עצמית ועל פאנצ'ר מרגיז בשעת לילה מאוחרת (מהסוג שקורה לכולם, באמצע הדרך).
אנחנו כל כך רוצים להגדיר, כדי שיהיה לנו סדר. היא ירושלמית, הוא תל אביבי וזהו. מודיעין הוקמה כדי להקל על ההגדרה של כל אלה שהרגישו כל החיים שהם גם וגם ופחדו לגור ככל הנראה במושב גזר.
כל החיים ניסיתי להבין מה אני יותר. ירושלמית או תל אביבית. היום אני יכולה להודות שאני קצת משתיהן, כביש מספר אחת כזאת, בדיוק הנקודה שבין לטרון למחלף דניאל, עם היכולת לבחור להמשיך לנתב"ג או לברוח לבאר שבע. וכמה טוב שיש לו לאדם שני קצוות לנוע ביניהם. מנעד בלתי נגמר בו הוא יכול ליצור את מציאות חייו.
"את היחידה", שאנן נשבע לי ברדיו, אני כבר על הנתיב המהיר לתל אביב. עם מטען של מחשבות ורגשות ומבט בעיניים שיש רק אצל הירושלמים, עם אמת, באמת! עם הרצון לפרוץ, להיות, להצליח, לשנות, לכבוש, להרגיש קצת כמו הכביש, NO. 1!
אם אשכח, אזכר ואגיע, מאזדה 2 יש, וכביש מספר אחת נצחי עבורי לפחות כמו העיר ירושלים.
זה קורה לכולם 