ילדים של חורף 90210

פעם (קצת מצחיק לקרוא לזה פעם), אי שם בשנות ה-90 היתה שגרה ברורה מאד לימי שלישי ושישי. פעמיים בשבוע דממו הרחובות ומסכי הטלוויזיה (זו שתופסת חצי שולחן) התחילו עם המנגינה האהובה והמוכרת. מהמסך קפצו אל הסלון ברנדון, ברנדה וקלי, דילן, סטיב, דונה ודיוויד (היו חייבים שם ייצוג יהודי). אחרי כמה שנים כשכבר מוצו עד תום כל המיקסים בין הזוגות הגיעה ואלרי. אנחנו היינו הילדים של נאט וחלמנו שיפתחו יום אחד פיץ' פאט בירושלים. הקסם שהכניסה הסדרה הזו לחיי חטיבת הביניים והתיכון שלי מפתיעה אותי עד היום. אז, לא היו עדכונים מהפייס שהפריעו לפרק, אם פספסת היה שידור חוזר (זה הvod  של שנות ה-90) ולא היה סיכוי שמישהו יעלה את הפרק ל- YOU TUBE  (כי בקושי היה לו בבית אינטרנט 1 מגה). אני הייתי מקליטה בוידאו (בפסח לפני כמה שנים נזרקה הספרייה שהכילה כמה עשרות פרקים).beverly hills

במחסן בבית הירושלמי מאוחסן עד היום ארגז בברלי הילס ובו קלפים, חולצות והיקר מכולם קלסר עמוס בכתבות, מדבקות ושערים של ראש 1. כל תכולתו של הארגז נקנתה לאחר משא ומתן חריף לזו שהרבתה במחיר (בת יחידה שהסבירה להורים שאין מחיר יקר מדי לקלסר של בברלי הילס).

כמות הדמעות שנשפכה כשברנדה עזבה, כשברנדון עזב, כשקלי נשרפה, כשטוני מתה, כשדילן עזב (כשדילן חזר), כשאבא של דילן מת (בכאילו), כשדונה הצילה צבי משריפה, כשדונה ודיוויד התחתנו, כשקלי חטפה מחלת השכחה. רשת FOX התעלתה מעל ומעבר למציאות הישראלית (כנראה שבארצות הברית זה די שכיח) והביאה לפרובינציה את העולם הגדול במלוא מובן המילה.

ואנחנו הילדים של חורף 90210 קיבלנו באהבה אפילו את נוח (מי קורא לדמות בסדרת טלויזיה מודרנית נוח???) וגם את הדמויות 'כאילו' שדחפו לעונות האחרונות כשכל המקוריים כבר היו בסרט אחר לגמרי (שבדרך כלל כלל סמים, אלכוהול וצרות אחרות בחסות כוכבי הוליווד). גמענו בשקיקה את הסיפורים, הדרמה וההשגעונות, אולי משהו בהם עזר לנו להבין שאחרי הכל, אנחנו די בסדר…

לכל דור יש את הסרט של שישי בצהריים, הסוחט רגשית רגע לפני שבת. סבתא שלי היתה מספרת על הסרט הערבי של השעה 17:30, אצלנו הטלנובלה היתה באנגלית ובצבע. וכמה צבע היה על המסך, העלילה הזו הספיקה למלא 10 שנים ברציפות. עשר שנות החטיבה והתיכון של רבים וטובים. הילדים של חורף 90210.

אפשר לצחוק על סדרות שכאלה רק ממרחק של 10 שנים (ואחרי שביקרתי בברלי הילס והבנתי שלא כולם גרים בביץ' האוס), קראתי את הכתבה ההיא על זה שברנדון בחיים האמיתיים אלכוהוליסט והבנתי שדונה קיבלה את התפקיד בפרוטקציה. זאת ועוד עדיין לא מורידים מערכה של הסדרה היחידה שראיתי באופן רציף בחיי (אם לא מחשיבים כמה פרקים מסקס אנד דה סיטי).

אתמול, במסגרת שישי צהריים גשום במיוחד נזכרתי בערב הזה של שישי, שמזכיר את ימי התיכון של פעם (מצחיק, אבל אמיתי, זה כבר בגדר פעם). התיכון שלנו, היה איך לומר שונה במקצת. קצת יותר ירושלמי. ברנדון לא היה שם, אבל הדיונים על ברנדון ודילן הסתובבו במסדרונות כאילו הוא לומד בכיתה ט'3. וכדי לחתום את הדיון, לאחר 13 שנים מאז שתמה הסדרה, ו23 שנים מאז הפרק הראשון – אני מכריזה על המנצח האולטימטיבי: ברנדון.

שנתיים לפני גיל 30 הבנתי שגם לנו כבר יש נוסטלגיה. ברוכים הבאים למועדון.

למקרה שתהיתם: http://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-paparazzi/Article-f01bc2055b0a631006.htm

מודעות פרסומת

לתפארת

"את לא עייפה?" אני שואלת, "עייפה היא עונה, בגילי כבר קצת עייפה". ובכל זאת, יפי הבלורית והתואר כבר לא בהכרח מביטים בה בהשתאות, מוחותיהם בורחים ומקלטי מס מחזרים אחריהם לא אחת. ופתאום, להוא יש דודה מעבר לים, וההיא, רק לשנתיים 'רילוקיישן'. והיא, רגישה, היא לוקחת ללב, לא רואים עליה ביום יום, אבל מעבר לקוצים יש נשמה גדולה וגעגוע ליורדים.dosh

"לא נמאס לך?" אני תוהה. "אולי קצת. מהטילים בדרום, ומהמורדים בסוריה. אולי קצת, מהקיצוץ בתקציב, והמיסים ומהחום, גלי החום של הגיל הזה, 30 מעלות באפריל, נו שויין. אולי גם קצת נמאס לשלם חנייה בתל אביב, ושסגרו עוד בית קפה בירושלים בשבת. אולי רק קצת, מזה שנעלמו הערכים ושכסף קונה בני אדם במקום לקנות חפצים. אולי קצת" היא מתרווחת לה על שפת החוף קצת לא בנוח, כשהשכנים במלחמה, היא, איך לומר, כמעט לא ישנה. ולמרות שבני הסביר לה 10 פעמים שהם על המשמר, והיא בעיניים, הגן הפולני שולט בה עדיין, דשנה, אך גם קטנה, ולא עוצמת עין.

וכשהיא נים ולא נים, כך לפעמים, עולים מראות של כל אותם בנים. אלה שיצאו אל הקרבות שבזכותם ילדיה מסתובבים בשקט ברחובות. והיא מתגעגעת, ומוחה דמעה, והיא נושאת תפילה "שלא ילכו עוד לצבא, שלא יצאו למלחמות, שיעסקו בלימודים ועבודה במקום בדפאו"ת" ובכל בוקר היא קמה, עם כל שנותיה, ומשאירה את העבר כי יש עתיד כאן לפניה. והיא צועדת, ודוחפת, ושולפת מרפקים והיא עושה שרירים גם מול איראנים ותיקים. והיא… בסך הכל רוצה קצת שקט ושלווה. רוצה שמישהו יחזיר לה אהבה.

אופטימית סך הכל הגברת. צברית כזאת, לא ממש מגונדרת. לא אכפת לה כל כך מה אומרים עליה, היא גונבת כתום ברמזור, היא גרה אצל ההורים וחולמת לעבור. חברים כמעט ואין לה, מקנאים בה לפעמים, ושכניה, איך לומר, לא ממש נאים. אבל היא מסתדרת, אין תלונות. לא על השכנים אולי קצת על השכנות. וכשהיא מתרגזת היא שולחת ת'שייטת, ככה בשקט כדי להזכיר מי פה שולטת.

"יש תוכניות להמשך?" אני שואלת, עיניה בורקות. "יש עוד פלאים, יש ניסים, יש הפתעות. יש המצאות, ואפליקציות, יש נטל ושיוויון, יש תקווה, ואולי אפילו יצטמצם גם הגרעון", "יש חדשנות, והמצאה, יש חוש הומור, ויש בן דוד בארצות הברית, שבכל מקרה, הבטיח לעזור". "ויש, את החופים של תל אביב, והאוויר של ירושלים ואת הקסם של מצפה רמון ועוד חצי מגרש פנוי מאושר לבנייה בגבעתיים". והיא לא מפסיקה, היא מחייכת "ויש את שמעון, שיחיה, עד מאה ועשרים לפחות. למרות פער הגילאים אנחנו עוברים יחד שנים יפות".

"אז מה הסוד שלך? מה כל הסיפור? תני איזה 'תולדות תפארת' בקיצור" והיא, מחייכת חיוך שובב ולוקחת נשימה, עוברת על הביוגרפיה שנקראת מדינה. חלק מהזמן קורנת, בחלק מזילה דמעה, לפעמים מתרגזת וביתר מתרגשת משמחה. היא כבר ראתה הכל מהכל, ריקודים ברחובות, מלחמות ושכול. היא היתה באנטבה ובכור, ככה סתם, זרקה פצצה, כשבאה לביקור. והיא נוסעת כשיש איזה משבר לחו"ל, מחלצת מצונאמי, רעידת אדמה ומבול. בסה"כ היא טובת לב ומלאה בפאשן, והיא קצת מופתעת שהפאלחה של הקיבוצים הופכת סטארט אפ ניישן. יש לה את זה היא יודעת. גם כשנשות הכותל מנסות להוציא אותה מהדעת.

"אז תכלס", אני מבקשת, "תני איזה טיפ לאריכות ימים",  "חיים" היא אומרת. "מתמקדים בחיים. מתעסקים ב'יש' ולא בחוסרים. וה"יש", כך היא אומרת, עוזר ל-65 שנים להראות קצת אחרת.