רבע לשלושים

רבע לשלושים זה מכונת נספרסו, עם קפסולת זמן בורגנית
וחבר מהתיכון שמתחתן ועוד חברה הריונית.
רבע לשלושים זה שכר דירה ודיבורים על יוקר
רבע לשלושים זה פריים לוקיישן במרכז תל אביב וקופיקס על הבוקר.
רבע לשלושים זה תואר ראשון ורבע לתואר שני
רבע לשלושים של ההוא וההיא, רבע לשלושים-עכשיו גם אני.

20131227-142848.jpg

רבע לשלושים זה צימר עם חבר בצפון
ברבע לשלושים יש שקט ויש גם תחושת ביטחון.
רבע לשלושים, את יודעת, עד כמה את לא יודעת דבר
רבע לשלושים, תישאר רק עוד רגע,
לפני שעשרים ו׳ יהפכו לעבר.

ברבע לשלושים יש איזו השלמה, עם העולם, עם עצמך, עם ההורים,
רבע לשלושים משאיר עוד רגע לפני המדרגה הבאה בטיפוס החיים.
כי שלושים זה לא צחוק ומזל שיש רק עוד כמה דקות
ללגום את עשרים ו׳, להשקיט המצפון, להשקיט גם עוד כמה דודות.

ברבע לשלושים יש כבר נוסטלגיה, מהצבא, מהתיכון והיסודי
ויש שירים שמזכירים רגע שעבר, ויש שיר שמתאר בדיוק אותי
רבע לשלושים כבר ברור לך, שהכל בראש
כי בין כל הרבע ל׳ את מרגישה לפעמים בת שלוש.

ברבע לשלושים את הבנת שמלחמות צריך לבחור
ושזמן מרפא כאבים ונשיקה מחממת קור.
רבע לשלושים, מנגינה אחרת, שמנגנת אמת
רבע לשלושים זה השלב שהסולו מוכן להפוך לדואט

ואולי זה כל הקסם ברבע לשלושים
כשהדרך הופכת כלכך חשובה, לא פחות מאותם השיאים
אז נגלים ניצוצות על הדרך, ברגע שלא מצפים
ואת מביטה בחיוך מעלה מעלה, ומולך רק עוד רבע, שלושים.

מודעות פרסומת

1:0 ירושלים!

מדד הירושלמיות יוצא החוצה כשהטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס. כשדני רופ עומד עם בובת שלג וניר ברקת מצטלם ליד מפלסות. הצביטה בלב והגעגוע הביתה נדלקים אצלי בדיוק כשמתחילות הפסקות החשמל בעיר הבירה. כשהפייסבוק מתמלא בתמונות מטושטשות של החברים שיצאו לצלם את הפתיתים הלבנים כבר שלשום בלילה. JER

שלג מעורר זכרונות. שלג מוציא את הריח של המרק של אמא שלי ונוסע איתו כל הדרך מירושלים לתל אביב. שלג ממלא את החלון באדים ומצייר ציורים של גמדים, מהסוג שאבא שלי צייר לי בשלג הגדול כשהייתי קטנה. שלג מזכיר חברי ילדות ושכנים שלא קיימים כבר ביום יום אבל חיים איתך את כל החיים. שלג מעלה זכרונות של מגפיים עם שקיות ועיתונים, בובות ענק עם הילדים של השכנים, אמא שלי שעוטפת אותי ב10 שכבות ו2 מעילים ואת אבא שלי שמפלס את המרפסות כדי שהניקוז לא ייסתם.

שלג מביא איתו ציפייה. משהו בו אף פעם לא וודאי, והאמת שקצת קשה לנו עם חוסר ודאות. רק ילדי ירושלים יכולים להבין את ההתרגשות בלילה שלפני השלג, ויכולים להיזכר בקלות בהתעוררות בארבע או שלוש בבוקר, בציפייה דרוכה לא לקום לבית הספר. רק ילדי ירושלים יכולים להיזכר בצעקת "יש!" כשהשדרן מודיע שאין לימודים. רק ילדי ירושלים מכירים את תחושת האלחוש באצבעות כשמצמידים אותן להסקה אחרי שעה וחצי של מלחמות כדורים בחוץ.

שלג מביא שמחה כי לרגע אחד הוא עוטף את העולם בשקט. לכמה שעות נמחק כל מה שתלוי בנו והטבע אומר את דברו. והשנה יש לו הרבה מה להגיד. הטבע מדבר בדממה, ואנחנו סוף סוף מחויבים להקשיב (ואולי, אם נודה באמת, עם התנאים המתאימים אפשר ממש ליהנות מזה).
משהו בלובן הזה הופך את ירושלים לקלה ומלכותית. רק לרגע יש בה איזה שקט. הכבישים חסומים ולא מהפגנות, אין שחור ולבן, יש לבן. רק לרגע. רגע לפני שכמה חכמולוגים יתקעו בדרכים, רגע לפני שהלובן יהפוך אפור, רגע לפני שהשלג יימס והחיים יחזרו למסלולם. רק רגע.

שלג נותן תחושה של בית. בית ירושלמי, פשוט. בלי ההוא וההא התל אביביים. בית שהאנשים בו הם הדבר האמיתי, וכשיש שלג הופך הבית חשוב כפליים. כי שלג הוא הנאה רק כשיש תנאים מתאימים ליהנות ממנו.

ירושלים בכותרות וראוי לה שכך תהיה. ביופי שלה, בלובן שלה, בהפוגה מהקושי היומיומי בירושלים שנגלה בכל ימות השנה כשהמעטה הלבן לא עוטף אותה. תל אביב כמו חתול רטוב מפנה את מרכז הבמה ליפה בערים, למצונפת תחת מעטה לבן שנותן לה קצת שקט. בינינו, מגיע גם לה לפעמים קצת זוהר. רגע לפני שהקיץ חוזר ותל אביב תשיק איזה מתחם קניות חדש שיגנוב את ההצגה. אחד – אפס ירושלים. יפה לך לבן.

בחלקת האלוהים התל אביבית הקטנה שלי רחוב העליה כבר כמעט חסום לתנועת רכבים, גונדולות וסירות מפרש יכולות לשוט בו באין מפריע. מדי פעם יש איזה רעם כבד או ברק. ויש פייסבוק וYNET וגם כמה אנשים נחמדים שמעלים לYOUTUBE איזה סרטון שלג ירושלמי שגורם לי להרגיש בבית.

ויש גם את אמא ואבא שלי, שמדווחים מהמצור הירושלמי כל שעתיים. ראיתי אותם ממש לפני שבוע אבל השלג גורם לי להתעגעגע אליהם מאד. ויש מרק ירקות תל אביבי על האש, שאמא שלי משדרגת באון ליין עם עצות חמות מירושלים.

אומרים שגם סנטה קלאוס בדרך, הוא פשוט תקוע בכניסה לעיר, אבל בני גנץ ומפכ"ל המשטרה בדרך אליו. חג שלג שמח ירושלים!

ותודה למצלמים, למתעדים, למפייסבקים שעזרו לי להרגיש קצת בית:)

סטטוס קוו – הרהורים על תוכן מודרני

בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. אייל גולן, גל גדות או ספי ריבלין. סרטון על חתולים או הילד בבריכה. קציצות בשר, קינוח או חנוכייה. תמונה ועוד כמה מילים, וזרם לייקים, תגובות ושיתופים שמזכיר מאין באנו ולאן נשוב. וגם אם לא נשוב לפחות נחייך למראה המספר הקטן העולה בצד הסטטוס.FACEBOOK I

בעולם שבו לכל ילד יש סמארטפון וכל אחד מאיתנו מצויד במצלמה ומקלדת יש לכל אדם שני תפקידים – לחיות את חייו ולכתוב את חייו. אנחנו כותבי תוכן, יצרני תוכן. כולנו וכל אחד לחוד. כל פעולה בחיים שלנו מתרחשת כיום פעמיים. יש לה חיים במציאות וחיים נוספים עמידים הרבה יותר בפייסבוק. והדעות, אחד בפה ואחד בפייס (יש כאלה שנשארים באותו קו ואחרים מזגזגים).

אין כבר שום צורך לדעת לכתוב, רצוי רק לשתף, לשכפל, לגזור, להעתיק, לצלם, לשלוף הגיג, או לכתוב דעה (גם חחח זו דעה). זכויות היוצרים אאוט, מדד הלייק אין! הכתיבה הפכה ממנת חלקם של יחידי סגולה, יוצרים יחידים לכלי ביד ההמון להביע את דעותיו, להשמיע את קולו. להיות.

בעלי מאות החברים הפכו גם בעלי הדעה והצורך לרפרש עולה על הצורך לחדש וליצור מציאות. כבר אמרתי, בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. יש עוד ציבור כזה שמחפש שייכות ושומר עליה בכל מחיר, הוא כולל את כל אותם מאמינים שהצביעו ברגליים, ועלו לירושלים לעת ערב להלוויתו של מרן. בעידן קר ומהיר, כזה שלא מפרגן לנוסטלגיה, יום האבל הלאומי לזכרו של אריק איינשטיין שקבעו יפי הלייק והסטטוס דומים במובן מסויים למאות אלפי העולים לירושלים (מי ברגל, מי ברכב ומי בתקתוק מקלדת).

הבעיה במדינת פייסבוק היא שאנחנו לא רואים בה את מי שלא אישרנו ומכאן שבעוד הסטטוטים על אריק איינשטיין מילאו את הקיר שלי עד קריסה, אייל גולן, קיבל משקל זניח. ספי ריבלין קיבל מקום טוב באמצע.

אז למי אנחנו נותנים לייק ולמי לא? ואיפה עובר הגבול בין הפרטי והכללי בעידן המודרני? ומה זה אומר שכתבים מפרסמים חדשות בטוויטר רגע לפני שהן עולות על המסך או באתר? האם אנחנו באמת קוראים עד הסוף או שיש אנשים שתמיד יקבלו סימפטיה ואחרים יקבלו איגנור?

נרות חנוכה דלקו השבוע אל מול אורות הפלאש בחסות ג'ובס, מעוז צור מושר והקהל נשקף מבעד למסך. הבוקר שלי מתחיל בדרך כלל בים (לפחות כך עולה מהפייסבוק) והתמונות שממלאות את הפיד מזכירות לכולם שהבוקר שלי מתחיל בים. לפעמים התזכורות שאנחנו מספרים לעולם הן התזכורות שאנחנו רוצים לספר לעצמנו.

המצאת הדפוס הפכה את הידע לנגיש להמונים, המצאת הפייסבוק הפכה את כולם למשכתבי הידע. כל מה שקורה ברשת הוא תוכן. וכשהכל תוכן, כולם יוצרים. אבל כשיש מאות אלפי בלוגים ומליוני סטטוסים באוויר ביום מה באוטוסטרדת המידע נשאר על המסך וכמה הולך איתנו הלאה למציאות? ואיך קרה שתוך חמש שנים כל כך חשוב לכולנו להגיד לפחות פעם ביום משהו לעולם. איך חיינו לפני? את מי עדכנו כל שעתיים?
כולנו אזרחים במדינה הגדולה בעולם, היא נותנת לנו את זכות הביטוי (עד גבול מסויים ולפי כללים נוקשים) ואנחנו מציתים ומקבלים באהבה עוד אלגוריתם ששולח פרסום ממומן על בסיס שעתי ומבקש ממני בכל יום לעדכן איפה למדתי בתיכון ואיפה עבדתי לפני שנתיים. מעולם אף אדם לא ידע את ההיסטוריה שלי בכזה פירוט וגם עבד בלהסיק ממנה מסקנות שיווקיות. אם זה לא היה חלק מהחיים זה היה נשמע קצת מפחיד. בין לבין מגדלים חווה, משחקים פוקר מקבלים הזמנה לאירוע של אדם שאין לי מושג מאיפה אני מכירה או חותמים על עצומות (בעולם האמיתי אני עושה את עצמי בטלפון בשלב של העצומה).

אז מה עם איזו קרן שמש? קרני שמש נמצאות בקצוות, כשיש איזה ממ מצחיק, או סטטוס מצייץ או תמונה שעושה טוב על הנשמה. יש גם כמה שמצאו את בחירת ליבם בפייסבוק, האלגוריתם שלהם חזק במיוחד ומתוזמן היטב (עכשיו צלמים, מאפרות ושמלות כלה ועוד שנתיים שילב).

מפחיד עד כמה זה מדהים. פחד ותדהמה הולכים יחד, מפריד ביניהם המינון. איכות או שייכות? אורז מהביל או עצומה נגד ריהאנה?

הסטטוס הוא הסטטוס קוו החדש.