הרהורים בחצר האחורית

עד לפני שבוע לא ידעתי כמה מפחיד לגור בדרום תל אביב. כבר שנה שלמה שאני כאן, בדיוק על קו התפר בין פלורנטין המגניבה לבין שכונות התחנה המרכזית. שלושה מטרים מבית ספר רוגוזין אליו נכנסים בכל בוקר חבורות של ילדים קטנים כשאני בדרכי לחדר הכושר. הם חוצים את מעבר החצייה עם הורים קשיי יום עם חלומות גדולים שהולכים איתם יד ביד בדרך לבית הספר. הילדים האלה מסתכלים מגובהם הננסי מעלה ורואים באבא או אמא שלהם את כל העולם. בדיוק כמונו.

גוסטב דורה (Paul Gustave Doré) משה שובר את לוחות הברית

גוסטב דורה (Paul Gustave Doré) , משה שובר את לוחות הברית

בהמשך הכביש יש כמה ספסלים. יושבים עליהם אנשים שאין להם עבודה ושגרת היום יום שלהם עוסקת בלהשיג  חתיכת מזון או משקה. הם לא רוצים שיקראו להם גנבים. הם פה כי אם הם לא היו פה הם כנראה היו נרצחים. הם רוצים לחיות, לאהוב, ליהנות. בדיוק כמונו.

בשבת בצהריים יש חבורות שלמות שמתכנסות במדשאה הרחבה באזור שכונת שפירא, הם עוטים בגדים לבנים וטורבנים רחבים וצבעוניים לראשם. אני מרגישה בחו"ל. אצלי ברדיו מתנגן עידן רייכל עם הפרויקט שהביא את המוסיקה של הטקס שלהם בעטיפה מודרנית ונתן לה גושפנקה חוקית להיכנס לישראל. מחוץ לרכב שרים בשקט, חצי בבושה. מוכר לי הסיפור הזה של להצניע שירים, תפילות ותרבות מאיפשהוא.

מתחת לבניין שלי יש בית קפה תל אביבי ולצידו בר עם כיתוב משונה ממנו בוקעים צלילים לא מוכרים ונכנסים אליו סודנים ואריתראים מדי יום. אני עם אספרסו והם עם בירה. כולם רוצים קצת שקט ושלווה אחרי יום עבודה.

בחצר האחורית של תל אביב חי מאז ומתמיד התמהיל הכי מגוון של אוכלוסיית ישראל. יש כאן הכל מהכל. זה הסוהו הכי צבעוני במדינה, כל כך צבעוני עד שלעיתים הוא מתפוצץ. וכשכל הצבעים מתערבבים מתקבל שחור עז שמסתיים בניפוץ חלונות של עסק, שמהווה את כל עולמו של אדם.

ואולי כאן הבעיה העיקרית, שכמה אנשים שכחו שמדובר בבני אדם. מיעוט- נכון. מסתננים- נכון, אבל בני אדם. בני אדם עם רצונות, עם חלומות ועם פחדים. לא כולם אנסים, לא כולם גנבים, לא כולם רמאים. אנשים מסוימים מהציבור הזה כאלה (יש לי סוד- גם אנשים מסוימים מהציבור הנעלה שלנו).

לפני שש שנים ביקרתי בניו יורק, כשג'וליאני היה בשלטון. הוא לקח עיר מלאה בפשיעה והפך אותה למקום שנעים להסתובב בו בלילות על ידי יישום של תובנה פשוטה : כולם שווים בפני החוק! וכשהחוק התחיל לשלוט ברחובות הסדר, הפיתוח והכלכלה הגיעו מיד אחריו. כדי להפוך סיסמאות כאלה למציאות צריך להיכנס ציבור נוסף אל שכונות דרום תל אביב (העמוסות ממילא) – משטרת ישראל. תכולי המדים צריכים להיכנס אל השכונות ולאכוף את המילים היפות המדוברות בבתי הקפה של גורדון ובזל.

"ברגישות ובנחישות" – שתי מילים שנראות אוקסימורון ברגע הראשון מייצגות בדיוק את מה שחסר כאן כרגע. אכיפה בנחישות של חוקי מדינת ישראל ורגישות לבני אדם. זה חוק גלובלי, שתקף בכל מקום וקצת שכחו אותו פה בימים האחרונים (בכל זאת עם נבחר…). ואם כבר עם נבחר, אולי נחזור אחורה ונזכיר לשוכחים שגרים היינו בארץ מצרים, ובגירוש ספרד ובארצות אירופה רק לפני שישים שנים ועוד קצת ( וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם , שמות כ"ב, 20).

ועכשיו, כשיש לנו מדינה, עם 300 סטארטאפים ומגדלי יוקרה, עכשיו יש לנו גם אחריות. החצר האחורית, גם היא שלנו, ואי אפשר להחזיר אותה לאף אחד. ועם אחריות מגיעות מילים מחייבות כמו כבוד לחלש, משחק הוגן וחסד. תפקידה של הממשלה והעריה לתרגם אותם למעשים ברוח חג השבועות. לא להיסחף אם "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי", אבל להתייחס בכבוד לאדם ולתת פתרון אנושי לתושבי החצר האחורית שגרים שש… אל תספרו לאף אחד במדינת ישראל.

מודעות פרסומת

שאלו שלום ירושלים

יושבת ברוטשילד וחושבת על קינג ג'ורג'. משווה בין קפה צ'אקרה לדליקסטן התל אביבי. ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב. בשבוע שעבר ישבנו לארוחה של שבת צהריים במועדון החיים הטובים, שמונה ירושלמים שמנסים את מזלם בעיר הגדולה תל אביב (ועוד אחד שהסביר במשך שנים למה הוא אוהב את ירושלים, אבל כנראה, הוא אומר כך בשקט, יעבור עוד חודש לבירת החול).יניב יור "חוף בירושלים" מתוך "עיר פוגשת אמנות"

נעים לחשוב על ירושלים כשיושבים בבית קפה שפתוח בשבת בתל אביב. נעים לדמיין את הבריזה הירושלמית כשנוסעים בשבת לים. משהו בעיר הזאת נעים יותר כשנזכרים בה בנוסטלגיה יותר מאשר כשחיים את ירושלים. אחרי 26 שנות ניסיון בתחום אני מתחילה אט אט להשיל את שלושת אלפים השנים שנשאתי איתי על גבי, את קווי ההפרדה, את הכבישים החסומים בשבת. הם רק כאילו נפרדו ממני, אבל הגעגועים אליהם נטועים בכל ירושלמי (תל אביבי עלק). כשנרות השבת דולקים בדירה הפלורנטינית שלי אני מחפשת את ריח השבת של ירושלים, ואת הרכב שמזכיר שכניסת שבת עוד רבע שעה בירושלים. בעיר ללא הפסקה אין רכב, אין שקט ואם נודה על האמת גם אין כל כך שבת…

ויש עוד כמה געגועים לירושלים, בכל מבט בעיר הגדולה תל אביב, אני מחפשת תמיד איזה בניין עתיק (אחד כזה שקיים קצת יותר ממאה שנים) מבנה אבן טחוב כזה שיזכיר לי שהיו פה הרבה לפנינו וכנראה שיהיו גם הרבה אחרינו. אבל יותר מהכל, אני מתגעגעת לפשטות הירושלמית. הפשטות של שוק מחנה יהודה "רק היום, רק היום, לנערה וגם לגברת אבטיח לתפארת". הפשטות בה אפשר לחנות בתלפיות בלי פנגו, הפשטות של בתי הקפה מחוסרי הפוזה, הפשטות של מוסדות התרבות המבוססים על נשמה יותר מאשר על תקציב.

כיף לאהוב את ירושלים כשרחוקים מהקושי שלה. נעים להיזכר בה על אספרסו קצר בשדרת רוטשילד או לעלות אל פסטיבל הסופרים בערב קריר אל מול חומות העיר העתיקה (בוקר אחרי כבר הייתי בפגישה באבן גבירול TLV). הערגה והגעגועים לעיר הזו הם כנראה שהחזיקו את העם שלנו ב-2000 שנים של גלות (זה קצת יותר קל מלחיות בה…)

שואלת שלום ירושלים בכל יום, וחייבת לעדכן שכאן בעיר החול הירושלמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם בכל בוקר, יש כאן כל כך הרבה ירושלמים (מזהים אותם לפי המבט בעיניים), אמיתי כזה, עמוק. הם מאד גאים להיות ירושלמים (כאן ברחובות תל אביב).

קל לכתוב לירושלים מהמקלדת התל אביבית, אבל רציתי לברך את העיר שלי ביום חגה, ולהגיד לה שלמרות שאני רועה בשד(ר)ות זרים כרגע (זה מתחלף בין שדרות חן לשדרות בן גוריון) אני שגרירת ירושלים בעיר החול. הסינדרום שלה דבק בי ואני מפיצה אותו גם בעיר המשוגעת תל אביב. אני ועוד רבים מחברי ששומרים לה חסד נעורים וכמהים לסיים יום אחד את הגלות ולעלות לשאוף קצת אוויר בעיר הנצח.

גם אנחנו מחכים לגאולה, גאולה מודרנית, שתצמיח מקומות עבודה בעיר, תעלים את דירות הרפאים, תוריד את מחירי הדיור ותאפשר לצעירים המוכשרים של העיר הנפלאה הזו להישאר בה ולהקים בה את עולמם, עולמה. ובינתיים בשדרות ירושלים בעיר תל אביב קם עוד קפה חדש, שמהווה מקום מפגש ושיח על טבור העולם.

חג שמח ירושלים שלי. 

התמונה של הצלם יניב יור, הוצגה כחלק מפרויקט ירושלמי "עיר פוגשת אמנות" שהציגה יצירות של סטודנטים ויוצרים ירושלמים בבתי קפה וגלריות ברחבי העיר.

על הורים ותארים – MA במדעי החיים

ההזמנה שהגיעה לפני כמעט חודש הוכיחה שגם הבלתי יאמן קורה לפעמים. אחרי שנתיים בהם ביקרתי באוניברסיטה יום כן ויומיים לא, התואר השני הגיע לסופו. ההזמנה ממוענת לסטודנט בדימוס אבל בעצם מיועדת לאם ולאב המאושרים. הם נרגשים מאד, ואני מיישמת את מצוות "כבד ושמח את אביך ואימך" פיניתי שעתיים בלו"ז הצפוף לטובת הטקס.

בנסיעה ברחובות ירושלים הפקוקה, עלינו אל מעל פסגת הר הצופים לאחר צהריים בסימן "הורים ותארים". באולם לא גדול במיוחד שהתקשט לכבוד החג (סידור פרחים ענק על הבמה) התכנסנו ושמענו הרצאה מרתקת כיאה וכנאה לאוניברסיטה המכובדת בישראל. בין נאום לנאום נגניות נבל וחליל צד השמיעו צלילים מאופקים שהנעימו את שנת הצהריים של אבי בעוד אמי (האקדמית הבכירה) מתמוגגת מנחת.

אני ישבתי עם חברי לתואר אשר נפלו גם הם קורבן לשעתיים נוספות של אוניברסיטה (אחרי האוניברסיטה), בשמלה קיצית חיוכים מאופקים ומחיאות כפיים קצובות. לאחר שלב הנאומים הגיע שלב המצטיינים. בעוד ראש התוכנית מפרטת במרץ את נימוקי ועדת השופטים ובוחרת במילים "על זאת ועוד, לפיכך, מצאנו בה ראויה" חברי לשורה הראשונה, איש איש ואייפונו בחרו גם הם- האחד עונה להודעות, השני קורא YNET והשלישי איך לא, כבר מעלה סטטוס  בפייסבוק "תואר שני מאחורינו, ברוך הבא לעולם האמיתי".

המחשבות שלי מפליגות על מיתרי הנבל שעל הבמה "למה גם בעידן המודרני בו ברור לכווווולם שאף אחד לא ממש נהנה מהחברות עם הנבל, יש נבל על הבמה?" ומשם ל"האמת שיש משהו מרגש במסורת הזו, לא?" לא יודעת… אבל קריאה בשמי העירה אותי מההרהורים והעלתה אותי על הבמה לקבלת התעודה הנכספת בעוד הורי מחייכים אלי מהקהל ומוחאים כפיים במרץ רב.

אני יורדת מהבמה וממשיכה את המסלול אליהם, הם ראויים לא פחות ממני לתעודה הזו. אבא שהסיע אותי להר הצופים במשך חמש שנים בכל בוקר ואמא, שקראה ותרגמה מאמרים כשצריך ואפילו שלמה את הקנס לספריה (שבוע לפני טקס הענקת התואר נזכרו להגיד שיש קנס, איפה הייתם כל השנה האחרונה???)

כולנו מחויכים, יוצאים אל הרחבה בה ההורים (של החברים) מברכים את החברים. הורים יצירתיים, כולם עם אותה ברכה: "נו, עכשיו לדוקטורט!", אז זהו, שלא. עכשיו לחיים האמיתיים. ועד לקבלת תואר דר' לשם כבוד אני מוציאה את התאים האפורים שלי לנופש.

חגיגות התואר והחיוכים של אמא שלי זיכו אותי במתנת סיום תואר, ארוחת סיום תואר ושלל טלפונים אוהדים מהרשת החברתית של אמא, משל קיבלתי לפני יומיים פרס נובל ולא תואר במדעי החברה והברברת…

ואם נשיל את הציניות, האוניברסיטה העברית בירושלים זיכתה אותי בחמש שנים נפלאות, זמן שהיה ולא יחזור, של עשייה, אידיאולוגיה, חסימת כבישים ("שטיימינץ תתפטר- החינוך שווה יותר"), חברי אמת אהובים והשפעה אמיתית על העיר ירושלים. על כל אלה ועוד אני מוצאת בה ראויה להישמר כזיכרון מתוק בליבי לעד.

בת דודי היקרה הסבירה לי פעם ש"לא חשוב במה עובדים ומה לומדים וכמה תארים יש לך, התואר שכל הורה הכי מצפה לו ממך הוא התואר "אמא" "(שכשחושבים על זה הוא מגיע במסלול מקוצר של 9 חודשים בלבד). מסתבר שבאוניברסיטה של החיים, אני עדיין סטודנטית…

אצבע מאשימה: icoev

הקהילה הגדולה בעולם קיבלה אותי השבוע אל שורותיה. נרגשת ונפעמת ביליתי במצטבר כמעט שלוש שעות השבוע ברכישת ipad  ו-iphone  מכשירי הפלא של החיים המודרניים. באיחור אופנתי של כמה שנים הפכתי גם אני לחלק מאותם מאמינים שתפילתם מתבצעת על ידי הזזת האצבע בתנועות מעגליות על מסך מגע חלק. הצטרפתי לעדת מאמינים של הדת החדשה הגדולה בעולם "נוחות 2012" שמייסדה הנביא ג'ובס צופה בכולנו מלמעלה ומחייך. ידידתי, חברה ותיקה בדת המודרנית, הסבירה לי כי "ה-APP סטור הוא הדרך לתקשר עם העולם ולהוריד תוכן אל מכשיר הפלא", חבר נוסף, מאמין אדוק הוריד ל- ipad החדש את כל אפליקציות הקודש (אנגרי בירד, טמפל ראן וצייר משהו) והסביר לי בחרדת קודש שאני חייבת מדבקת מסך כדי להגן על יצירת הפלא.

הם מדברים והאצבע שלי ממשיכה להסתובב, תעודת הזהות שנתנה לי מדינתי איבדה כל חשיבות לנוכח תעודת הזהות שהעניק לי האדמור ג'ובס. בעזרת תעודת הזהות הזו אני תורמת בכל בוקר לקופה בצורת תפוח 4.99$ למטרות פיתוח הדת והטכנולוגיה בעת המודרנית ומשתתפת בניסוי כמו כל חברי וחברותי. האצבע מסתובבת, האפליקציה יורדת, האינטרנט מתחבר, המצלמה מצלמת, היומן מתעדכן, מסתנכרן, רגע מישהו צייר משהו, עצרו הכל, אני לא מצליחה לזהות… החיים מודל 2012 יצאו מפרופורציה ונכנסו לתוך מסכים קטנים וגדולים שהאדם מחזיק בהם בחרדת קודש (למען ה' הביטוח של האיפון עולה כמעט כמו הביטוח שלי במאוחדת שיא!!!!)

השבוע גיליתי שאני אוהבת מגזינים, נהנית לצפות בטד ככה באיזי על הספה עם האיפד ושממש חשוב לי שתהיה לי אפליקציה של סורק, מחשבון מדעי (שחלק מהסימנים שהוא מראה על המסך אין לי מושג אפילו איך קוראים להם או מה הם מייצגים) ושאני חייבת, פשוט חייבת שה- iphone יסתנכרן עם ה- ipad שיסתנכרן עם ה-OUTLOOK שמחובר לGMAIL שיסנכרנו עם החיים שלי שכרגע מפוזרים בין חמש אפליקציות, שלושה מכשירים וכרטיס אשראי אחד שבכל בוקר תורם את תרומתו למדע ולאפל.

הדת החדשה עטופה ביופי, בקלות, בפשטות, הכל נקי בה. נקי מדי בעיני. הצטרפתי לכת שמייסדיה זעקו "We don't need no education" ויצרו ביצירתיות ותעוזה את מכשירי הפלא אך במקום לצאת מהקופסא החזירו את הדור המודרני לסגוד לקופסא ולחיות משדרוג לשדרוג. בימים בהם הורים מסתכלים בילדים שלהם יותר ב- iphone מאשר במציאות ואנשים מכירים את החברים שמציירים להם "Statue of Liberty"  ב- 'draw something' מאשר את השכנים בבניין שלהם אני שואלת מה משרת את מה? המכשיר את האדם או האדם את המניה?"

אני מודה, נשביתי בקסם, בפלא, בפשטות, בכיסוי החכם והורוד. אנא אלי שבשמיים, תן בי מעט מעץ הדעת (התפוח הישן ולא זה המודרני) עזור לנו לחזור לדברים הפשוטים של החיים הכוללים מבט עיניים ולא רק ריקודי אצבע על מסך הפלאים.

לא נשלח מהi pad  שלי(האצבע כואבת)

 * את האייקון עיצב אלקנה בלומנטל, מעצב מוכשר שאחראי על העיצוב של הבלוג שלי. האיקון הזה היה אחת הסקיצות ללוגו, המטוס מנייר ניצח…