"אני מבשל פה במקום" הוא אומר ואני תוהה אם הוא יודע לעשות משהו נוסף במטבח מאשר להוציא בירה מהמקרר. קוראים לו ר. והוא איש המכירות השישי שראינו בשבוע האחרון, איש המכירות ליום המאושר בחיינו. הוא נותן לנו במתנה את ההגברה ומוריד 2000 על התאורה ("בשבילכם, אתם נראים זוג חמוד").

בחורף שליש פרחים כלול במחיר (יתר האורחים מקבלים נר. זיכרון לפרח שהיה כאן פעם לפני עליית המחירים). אחרי סודוקו מחיקות מהמחירון הרשמי הוא מוסיף כוכבית קטנה "המחיר לא כולל לוליינית". לוליינית? שואלות העיניים הבוחנות שלנו בבלבול, לוליינית! ר. כבר מדפדף בקלילות באייפד לתיקיית 'לוליינית בר' ומסביר ברצינות תהומית כאילו היתה הלוליינית רב גדול בתורה, איך המקום מעל הבר רק מחכה לבואה וכמה אנרגיות היא מוסיפה לרחבה. ברחבת המחשבות שמתרוצצת אצלי בראש אני תוהה איזו כלה מוכנה לקבל לוליינית על טרפז מעל ראש האורחים ביום הגדול של חייה. ר. מתקשר אלי כל שלושה ימים מאז שנפרדנו. הוא מתגעגע. חשוב לו אישית לדעת על מה אנחנו מתלבטים. אני רוצה לשתף אותו שמאז שהתחלנו לארגן חתונה אני כבר לא ממש רוצה להתחתן, אבל שותקת. במקום זה משתפת "ההתלבטות הכי גדולה שלנו היא הלוליינית כרגע".

"הריח הזה הוא מהפטרייה שיש לנו בדשא, עד החתונה שלכם זה יעלם" אומר ג. במבט מחויך. ג. הוא לא גנן, ואני קראתי שיש רפת לא רחוק והריח, איך לומר, הוא אחד הכוכבים בביקורות של הרשת החברתית החדשה שלי "מתחתנים למען מתחתנים". פורום גאוני שהתלבט בין השם "צרת רבים חצי נחמה ונחמת הטיפשים" זוגות זוגות מודים ומודדים כל צלם וטבעת, שמלה ואולם. יש כל כך הרבה רגש בהכנות ליום הזה שכל מה שאת באמת רוצה הוא לדעת שזו לא את, זה הם. התעשייה הזו. רק לדעת שלא השתגעת, שאת בסדר (למרות שהבוקר קמת עם מחשבה לא מרפה על שביל לבן לחופה וצורך בלתי נשלט לאפשר לאורחים שלך קינוחים מסתובבים ברחבה).

רק לפני חודש ישבנו בפשטות שלנו, בנקודה שלנו בים והוא שאל בהתרגשות "שנתחתן?", הכל היה ברור כל כך, פשוט כל כך. ג. ההוא מהדשא, לא היה איש המכירות הכי רציני, אבל פסיכולוג לא רע הוא היה. הוא פתח באבחנה שכשזוג מחליט להתחתן פתאום החיים שלהם (לא שלנו( הופכים משייט רומנטי בקאנו לראפטיג סוער עם משוגע בסירה. עם הקאנו שלנו נסענו כבר שלוש פעמים לאבן יהודה, פעם אחת למודיעין וגילינו כמה מושבים שלא שמענו על קיומם. היינו ביותר חתונות החודש מאשר הייתי בשלוש השנים האחרונות והרחנו מאות אלפי קבבוני טלה על מקלות קינמון. רק הרחנו. טעימות עושים רק אחרי החתימה.

צוקרברג נערך גם הוא לאירוע והקישורים הממומנים נדחפים לפיד כאילו הוזמנו אישית לחתונה. בין ההצעות על הקיר שלי נמרחות היפות שבנשים בשמלות כלה ואיפור. יש גם כמה משוגעים שמצטלמים בבריכה עם שמלה הרוסה, ובטראסק ארוסים עליכם! אתמול אפילו עשיתי לייק לחנות פרחים שמתמחה בזרי כלה וקישוט רכבים. מקווה שיותר נמוך מזה לא אגיע.

היום אני יודעת ששלישי הוא פעמים כי טוב אבל חמישי הוא 25% כי טוב יותר, ושהחורף בישראל הצטמצם לחודשים דצמבר עד פברואר (ולא בגלל מזג האוויר חלילה). ככה זה כשנכנסת לתעשייה שמגלגלת כמעט 5 מיליארד שקלים בשנה תחת הכותרת "מתחתנים רק פעם אחת".

"אני מוכן להתחתן איתך עכשיו בסלון", הוא אומר כשהמשוגע מהקאנו מאיים להטביע אותי. ואני מחייכת. חבר שלו שהיה פה אתמול אמר "אני לא זוכר כלום מכל החתונות האלה, לא את המקום ולא מה אכלתי". מזל שהוא לא זוכר, אבל מה עם הדודות המרוקאיות שלי שמוציאות פנקס ומזכירות עד היום את האוכל הנפלא מהבת מצווש שלי.

המחאה על יוקר המחיה מתאדה לחצי שנה כשמארגנים חתונה, כשמקבלים את התואר כלה הופכת היד קלה על ההדק והפנטזיות הופכות למציאות בחסות רשימה של אורחים וחברים שנרתמים ללילה אחד לשיגעון. האנשים האהובים ביותר בחייך, אלה שתמיד שם לצידך הופכים להיות הערבים והמממנים בהלוואה הכי גדולה שתיקח. חיים ב"לא נעים לנו", ועולם כמנהנו נוהג – היום את כלה ועוד חודש בדיוק תהפכי גדולת המשקיעים.

מי מרוויח מכל הסיפור? בעלי האולמות, מוכרי השמלות ותעשיית המגנטים. הזמרים והמתנפחים, המוכרים בכפר גלעדי והצלם שהסביר לי שאני חייבת אלבום בגודל חצי מטר בבית למזכרת (הוא יצלם 3000 תמונות שמהן אני אבחר 150, 3000 גוונים של שיגעון). כולם מרוויחים פרט לאורחים ולהורים של הזוג. "אנחנו מגיעים ממונפים" הוא אומר לי, ואני נזכרת למה בחרתי בו, ואיזה כיף שיש חיים שלמים לפנינו של אבחנות מדויקות כל כך.

ר. בטלפון, הוא רק רוצה להגיד לי שהתאריך שלנו מאד מבוקש, יש עוד שלושה זוגות שמתעניינים בו. "הם סגרו כבר על הלוליינית" אני תוהה, ומדמיינת את המבט של אבא שלי  כשהלוליינית נכנסת. אבא שלי, שהסביר לי בגיל שלוש שיש לי בחירה חופשית ושאני תמיד יכולה להגיד לא.

"לא" אני אומרת למנהלת המכירות של האולם המנצנץ, "תודה, יקר לנו מדי כאן". אחרי שבועיים חזרנו. ויתרנו על התאריך, יום ראשון בשבוע מבחינתי הוא החמישי החדש, והרי ברומא התנהג כרומאי. אם שיגעון אז עד הסוף!  בפנטזיה רציתי להתחתן במצדה. חמישים איש. בזריחה. בדמיון ראיתי את כל אוהבי מטפסים בשש בבוקר בשביל הנחש. במציאות, הנחש מסתיר את עץ הדעת והכניס גם אותי לקלחת. כלה חת.

אנחנו הדור שבין אולמי בונבון לחוות רונית. כל כך באמצע שעדיין אין לנו את האומץ להגיד לא לטירוף ועם זאת כבר אין לנו את הפריווילגיה להתחתן עם אגרטל של פרח גרניום ובורקס פטריות. דור אמצעי שהורס שמלה בדרך לבניית חיים. דור שמחלק מגנטים לחבר'ה, רק שלא ישכחו כמה כיף היה.

"חמש שעות וזה נגמר" אומרת לי חברה ממחלקת השפיות, "מה שחשוב זה היום שאחרי, ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד המון ימים ועוד חמש שעות". ואני מחייכת. מרגישה לרגע כמו לוליינית. עפה על טרפז מעל השיגעון, מזהה את הלוליין שעמד בגבורה ובגמישות שיא בחודש מציאת האולם ויודעת שבשבילו אני מוכנה לשלם כל מחיר.