אל תדברי על אריק

כי מה עוד נותר להגיד. כשענקים מתים המילים דוממות ורק המנגינה נשארת להזכיר שהעולם הזה גדול ומופלא מאיתנו ואנחנו קטנים ושבירים כגודלה של מפרצת. כשהכוכב הבא בטלויזיה והמסך ממאן לעלות נלחם על חייו יוצר.
הכוכב הבא עולה והענק האמיתי מת. arik

הפייסבוק שמלא במילותיו שלו, כאילו מסכת חיי יצירה שלמים מתקבצת להספיד אותו עצמו. בין תוכי יוסי לצא מזה מה איתך ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא מוכיחים פעם נוספת שדור הולך ונעלם. דור יוצר, דור שהאמת מלווה את יצירתו והפשטות האנושית היא נר לרגליו.

לא הייתי מעולם בהופעה של אריק איינשטיין. אני מהדור של אחרי התאונה, אבל הפלייליסט של אריק הוא פסקול של מדינה. ובמדינה הקטנטונת הזאת יש יחידי סגולה שמצליחים לגעת בלבבות של כולם. יחידי סגולה שמצליחים להשאיר את כל המיותר בצד ולפתוח את הלב לבני אדם. העוצמה של אריק איינשטיין היא בהיותו אחד כמונו. אחד שרוצה טוב, ששר על טוב, שיודע ליצור בבוקר ולקלל במשחק של הפועל. השירים שלו פשוטים, הביצועים שלו פשוטים ובפשטות יש כוח. היופי שלו היה היכולת לתת לכל העליות בלול את אותו הכבוד ולשיר באותה התלהבות את שיר השיירה ואת עטור מצחך.

הוא סיפר את הסיפור שלנו, ואנחנו אוהבים לשמוע את הסיפור הזה. זה סיפור חוצה דורות, חוצה תרבויות, סיפור אנושי, פשוט ומחוסר מניירות מהסוג שכל כך חסר לנו היום.

היתה לו דרכו שלו, שכולם קיבלו וכיבדו. לא היו לו גימיקים, לא היו לו מסכים שעולים עם סמס, היו לו כישרון ואמת פנימית חזקה כל כך שגרמה לחצי מדינה לבכות אתמול למרות שאריק איינשטיין לא ממש כאן כבר כמעט שלושים שנים. הוא הוציא את שיש בליבו ונכנס אל הלב של כולנו. שם ימשיך להתנגן הפסקול שלו ויתחבר לחוויות האישיות של כל שאהבו אותו.

מסתבר שברגעים הפשוטים של החיים יש לנו מדורת שבט אמיתית, ולא זו של הכוכב הבא. ברגעים האמיתים של החיים נוער הנרות חזר אתמול לכיכר רבין. עייף קצת יותר, למוד מחאות חברתיות אבל ישראלי ופשוט יותר מתמיד.

אז אל תדברי על אריק, כי את גודלם ועוצמתם של העצים אפשר לראות רק כשנפלו על הקרקע.

יהי זכרו ברוך.

את השיר הזה שלו אני הכי אוהבת, כי הוא שלו ושלנו ביחד.

מודעות פרסומת

שקט בענן – תסנכרן לי ילד

הלפטופ שלי חגג שבע השבוע. הוא נפח את נשמתו בחירחורי מקלדת לאחר שפתח בקושי רב מסמך וורד. שבע שנים של מחשב שקולות ל-70 שנות אדם. ומה שקורה ב70 שנות אדם קטן על יד מה שקורה ב-7 שנות טכנולוגיה. ליטפתי את לפטופי באהדה והוצאתי את תקע מהחשמל. זה היה מוות מיידי ומהיר, מחוסר מחשבה, מודרני כזה, מהסוג שמבין שהחפץ שהלך איתך שנה הוא רק חפץ. כשניסיתי להסביר את התחושה לאמא שלי היא אמרה שאנחנו דור משוגע. בעודה מדברת, חיזק את דבריה הטרנזיסטור מהמטבח. הוא מכיר את אמא שלי מזה שלושים וחמש שנים בדיוק והוא לא מתכנן לעזוב בקרוב. הוא בצבע חום, לא מודרני במיוחד, יש לו כפתורים גדולים וגם כמה מכות קטנות שמזכירות שהוא אחד משלנו. 1

במחסן המודרני שלי (שנקרא בהגה המקצועית הבית של ההורים) נערמים מזה שנים מכשירים משונים שעד לא מזמן היו הכי חדשים שיש והיום הם גרוטאות. על הוידאו החדש שקנינו בדיוטי פרי נח כבר שנים הלפטופ הקטן (10 אינצ' של גמדים – כשקניתי אותו בניו יורק הייתי בטוחה שבנינו זה לכל החיים). בשקית פלסטיק אטומה מרוכזים דורות של פלאפונים מהדור הישן, נאנחים בשקט ובגעגוע לצלילי שיחה. בימים בהם טוק מן היה מצרך חשוב ומשמעותי בחיי, הנוקייה עם הפאנל בצבע תכלת היה מלךהכיתה. בתחתית הערמה יש מדפסת גדולה ומחשב שאבא שלי מפחד לזרוק שלא יגנבו מידע (השם האמצעי שלנו הוא פנטגון). מעטרים את המאגר אוזניות מסוגים שונים ומטענים שאיבדו קשר עם מכשירם ועם המציאות.
המאגר הזה יושב ליד מאגר קלטות וידאו שלא יראו עוד מסך לעולם. הסיפורים של קלי, ברנדון ויתר החברים מ90210 ישארו צעירים לנצח יחד עם עשרות דיסקים שאני "חייבת להעלות יום אחד למחשב".

אבל לא בנוסטלגיה עסקינן, כי אם בעננים. קניית לפטופ חדש אחרי שבע שנים זה כמו לעבור מסוזוקי בת 13 לקיה פיקנטו. חוץ מזה שששניהם נוסעים החויה שונה לגמרי. ואנחנו דור של חוויות. כל כך הרבה חוויות שהפרקטיקה לפעמים הופכת שולית. אבל גם משוליים אפשר לעשות עסק- אחרת למה כל כך חשוב לנו לעבור מאיפון 4 לS 4 ומשם ישירות לC5?
אז אחרי שהסביר לי המוכר את כל היתרונות של הלפטופ החדש ויפה התואר הוא אמר בשמחה: "והכי חשוב: יש לך ווינדוס 8 – הכל, אבל הככככל מסתנכרן לך". יצאתי מאושרת מהחנות. סנכרון בימינו זה שם המשחק. שהרי ברור שאני אהיה חייבת לשלוף איזה קובץ באמצע הלילה בבר ואם לא אהיה מסונכרנת זה יהיה מסוכן. שהרי אין זה מספיק שהדרופבוקס הוא ארכיון חיי ושבפייסבוק יש יותר תמונות שלי מאשר בכל אלבומי התמונות גם יחד של ילדותי (ובנות יחידות מצולמות 24/7).
"ענן" הוא אמר ואני יצאתי מהחנות והבטתי לשמיים. הרי כבר יש לי תוספת ליד בזכות סטיב, ואייפד שמצייץ לי "חופש" בכל יום שלישי בשעה 14:00 בדיוק (גם בעידן מסונכרן שאיפות לאיזון יש), עכשיו גם יש וינדוס 8. אם עד כה היתה לי שליטה כלשהיא על החיים בפייסבוק, לינקד אין, סקייפ וההודעות בנייד, היא איננה עוד. פקודה קטנה אחת שמוגשת כל כך יפה על המסך "לסנכן את החשבונות?". אישרתי.

אם פעם היה לנו מכשיר לכל צורך היום הפכו המכשירים להיות פלטפורמה להתגלמות שלנו ברשת. בעודי כותבת שורות אלה כל החברה יודעים שאני מחוברת, בבית. גוגל ופייסבוק קובעים את החוקים החדשים, אלה שבעבר היו מנת חלקם של מדינות וארגונים בינלאומיים. חבר טוב שהתחתן לאחרונה צחק ואמר שעד שזה לא מעודכן בפייסבוק הוא לא באמת נשוי. בכל צחוק יש קצת אמת. וזו האמת לאמיתה חברים.

טוב או רע? כנראה שטוב. אבל גם קצת רע.
אנחנו דור מסונכרן.

(בתמונה הטרנזיסטור של אמא שלי, לא מסתנכרן עם שום דבר, אבל קולט גלגל"צ ממש כמו הלפטופ החדש שלי).

הצהוב היום, צהוב מאד

היום קוראים לו "ההוא" ומחר זו תהיה "ההיא", יגידו עליהם שהם "כאלה" וידביקו להם כמה תארים. חלקם מחמיאים פחות וחלקם נוראיים יותר. מכל הצבעים בעולם לצבע הצהוב יש איזו נטייה לא ברורה לתפוס את העין. התקשורת אוהבת צהוב, אנחנו אוהבים צהוב. צהוב באופנה בזמן האחרון. צהוב הוא צבע על זמני, אנושי שכזה. צהוב עוזר לנו להרגיש קצת יותר טוב. בעולם המודרני הצהובון הדיגיטלי נותן תחושה של ביחד. כולם מלחשים, כולם יודעים, ולמי שלא יודע – נגלה. הזמזמום הזה הוא חלק מחייה של הרשת וכל המרבה הרי הוא משובח. yellow

הבעיה עם הצבע הזה היא שגורלות של אנשים נחרצים סתם כך. בלי שום בדיקה או סיבה אמיתית. שיפוט מהיר, צ'יטוט מהיר, פוסט מהיר וכך בהפרש של 400 תווים בפייסבוק נחרץ גורלו של אדם. כבר אמרו גדולים וטובים ממני שחיים ומוות ביד הלשון, אך בהגה המודרנית, חיים ומוות ביד המקלדת. ומחר, שיתפוצץ הבלון הצהוב הזה יגיע בלון צהוב אחר. מאחור יישאר אדם קצת יותר חיוור, קצת פחות מאמין (באנשים ובטוב), קצת פחות נאיבי. קצת פחות.
לבית המשפט המודרני קוראים פייסבוק, בו במחית לייק מתקיימים בכל יום דיונים ערים, הסנגורים והקטגורים מעדיפים להשאיר עורכי דין מחוץ לתחום, אין צורך בקלדנית כי התיעוד מושלם ויש אמת מידה למותר ואסור בחסות סר צוקרברג השופט העליון. ה"אסור" קיצוני וה"מותר" מתירני. לעיתים מתירני מדי. כך בכל יום נמחקים ומתווספים חברים, לכולם יש מה להגיד וזווית האגודל חורצת גורלות. לכל אחד מאיתנו יש חבר מושבעים פרטי שמשתף, ונותן תוקף חברתי לסיטואציה. בעידן המודרני המשפט "חף משפע עד שהוכחה אשמתו" נשאר בתיקיית הארכיון ומפנה את מקומו למשפט מהיר ויותר מהכל מוחצן ומשותף. התקשורת שתפקידה היה בעבר כלב שמירה הפכה במה לנביחות ונשיכות בקולי קולות ומי שיש לו יותר משתפים, הרי הוא משותף!

הותר לפרסום
פרסום קובע עובדות, חשדות הופכים מציאותיים יותר כשנותנים להם משמעות מילולית, למילים, יש כוח. כשהן צבועות בצהוב יש להן כוח הרסני. היופי במילים הוא שכמו שקל להגיד כך קל להכחיש והחשוב עוד יותר הוא שהאדם הממוצע מוצף ומוקף בכל כך הרבה מסרים ביום יום שהזיכרון שלנו איך לומר, נוטה לשכוח. מה שהותר היום לפרסום יוסר מחר ויפנה את מקומו לידיעה הבאה, לרעש הבא, עד העונג הבא.
בסיור באחד הרחובות בשכונת מאה שערים בירושלים נתקלתי בפשקוויל (מודעת פרסומת של חרדים) שמשך את תשומת ליבי. באותיות מסוגננות נכתב בו "לשון הרע דבר נורא, דברו רק דברי תורה". אני מהחבורה של הלייקים, חיה לפי דתי ואמונתי בלב תל אביב, אבל משהו בקריאה הזו הזכיר לי ערך שאנחנו שוכחים לפעמים. כשכל כך זמין להביע דעה, הערך לפעמים נשכח הרחק מאחור. מילים יכולות להיות אוויר ויכולות לשנות מציאות. מילים.
הותר לפרסום שיש איזה זמר, שאולי מכיר איזה פוליטיקאי, שבטח מכיר איזו קטינה. אם זה לא היה כל כך עצוב זו היתה יכולה להיות התחלה של בדיחה. ואז מתחיל משחק פיצוחים בו מעבר לניחושים מפצחים לפעמים אנשים. זה לא נראה לעין, זה קורה בפנים, עמוק בבטן.
קצת כמו המקרים שקל לשכוח על איזו ילדה שקפצה מהגג כי כמה חברים בפייסבוק כתבו שהיא כזאת או אחרת. צהוב הוא צבע מסוכן. צהוב חזק שורף אנשים.

על מי האשמה?
ומה קורה אם הוא אשם אתם שואלים? עם פושעים צריך לנהוג בחומרת הדין. יש לנהוג בהם בכבוד ולקיים משפט ראוי (מהסוג שלימדו אותנו בשיעורי אזרחות. אז כשלא היה פייסבוק ורכילות היתה עסיסית – פנים אל פנים), ובינתיים? בינתיים צריך לפעמים לשתוק. שתיקה רועמת יכולה לעיתים להיות קשה יותר ממילים צהובות. שתיקה מותירה מקום לספק. שתיקה לא סולחת, שתיקה שייכת לעולם המעשה, היא קשה הרבה יותר מילים. זה זמן שקט.

איזהו גיבור?

לקח לי 10 שנים להבין שאני הולכת ללמוד כתיבה. אני כותבת כל החיים. החיים התחילו באיזה שיר על שלג בירושלים. המורה בכתה ג' הקריאה את המילים והתרגשה כולה. אני רק רציתי לספר על השלג שראיתי מהחלון הירושלמי שלי.butterflies
פעם אחרי שהתבגרתי מהחלום להיות רופאת שיניים (שהחזיק שבועיים) רציתי להיות סופרת. החלום הזה החזיק יומיים (כלומר יומיים באוויר, מאז איכסנתי אותו במגירה). מאז נוספו לאותה מגירה שירים וסיפורים, חלקם מציצים מהמגירה החוצה ממש כאן. לפני שיאיר לפיד הפך לפוליטיקאי הוא קרא את אחד הטקסים בבלוג הזה וכתב לי במייל ש"אנשים לא בוחרים בכתיבה, יש כאלה שהכתיבה בוחרת בהם". אני לא בטוחה אם זו היתה מחמאה או ניסיון לגרוף מחדש את המשוכנעים אבל יש אמת גדולה בדבריו.

מי שהכתיבה בחרה בו יודע שהוא רק כלי בידיה, וכמתוך מעיין פנימי, בלי הרבה מחשבות, נובעים החוצה מילים ורעיונות. זה קורה לכולם. לכל אחד מאיתנו יש איזשהוא תחום שפורץ בו בלי בכלל להתכוון, בלי שום צורך לשאול מדוע. מקום טוב להתחיל לחפש את התחום הזה הוא איפשהו בחלום הילדות, ההוא שהסבירו לנו שיהיה קשה מאד להגשים. זה שנדחק למגירה, וכל כמה שנים מנסה לקפוץ החוצה, וחוזר לאותו מקום.

לקח לי 10 שנים להירשם ללימודי כתיבה ומאז שהתחיל הקורס אני לא כותבת מילה. לקחו 10 שנים להודות שלמרות שיש לי בלוג הגיע הזמן לצאת מהמגירה. אבל קצת כמו שכשאומרים לנו מה לעשות אנחנו תמיד עושים את ההיפך, כך הרעיונות הכריזו שביתה איטלקית וההשראה יצאה לחפש השראה. ובימינו איפה מסתתרת ההשראה? היא יקרה מפז ועטופה בשכבות של השראה מודרנית בדמות פינטרס, אינסטגרם ואין סוף משפטי השראה שמסתובבים בפייס.

כשכווולם מחפשים השראה היא בורחת. השראה אוהבת שקט.

מחסומים מציפים קלישאות. בימים האחרונים פגשתי במנורות שמנצנצות מעל ראש קירח, מחדד שמחדד את הרעיון, מפצח שמפצח אגוזים וגם איזה תפוח שנופל מהעץ. אאוריקה! זועקת בראשי ולא מוצאת מענה.

בינתיים הכותבים כותבים. בעידן שבו כל אחד מאיתנו כותב בעל סט סטטוסים ערוכים היטב בפייסבוק ואין ספור בלוגים שקמים תחת כל עץ רענן, אני שואלה מה (נסגר) וזה? איזה הוא גיבור ואיזהו כותב? אנחנו חיים בעולם בו שולט התוכן, שולט כל כך עד שכתיבה היא מיומנות חובה לכל אדם ולא פריווילגיה של יחידי סגולה עם נוצה וקסת דיו. ובין כל אלה, איפה עובר הגבול בין העתקה ויצירה?

10 שנים לקח לי להודות שרב הנסתר על הגלוי, ושכמו כל דבר בחיים יש יותר ממה שנשאר ללמוד מאשר מה שכבר אפשר לסמן כיודעת. דבר אחד בטוח, חלום אחד שמתחיל להתגשם מפנה את מקומו לחלומות חדשים שמקבלים השראה בימים אלה ממש.

כך בסלון קטן, בלב ליבה של עיר האורות, פעמיים בשבוע.יש לי הרגשה שמוזה בדרך.