ואת מחזיקה במקל פלסטיק מבולבלת, מסתכלת פעמיים ויוצאת עם חיוך שמסתיר אם זה כן או שזה לא, ואומרת ״זהו״. הוא עונה ״די, באמת?״ ואז יש חיוך, חיוך שמח, אבל גם חצי מהוסס, קצת מפחד לפתח ציפיות. ובלי או עם לשים לב, עוברת כמעט חצי שעה ואת הופכת לאשת סוד. והסוד נשמר איתך ואיתו, ומתגלה לאט לאט לרופא שזיהה דופק, להורים שלך שלא ידעו איך לעקל את הבשורה ולחברות הקרובות ששואלות למה את כל כך עייפה בזמן האחרון.

ההתחלה כמו כל ההתחלות, מוזרה. בגיל 30 כבר אין הרבה חוויות שחווים בפעם הראשונה. ואת שחשבת שכבר ידעת הכל, והבנת הכל (או לפחות את הרוב) מבינה שיש עוד הרבה מה ללמוד. וזה מוזר, כי עוד לא רואים כלום, אבל המקל אומר שמשהו מתחיל להתפתח. המקל גם מזכיר לך לחזור להאמין קצת יותר מהרגיל בעין הרע אז את שותקת בינתיים. בין שני קווים על מקל ל-02:39 שעת לידה אחרי תשעה חודשים העולם משתנה. משתנה כל כך שאף קורס הכנה ללידה לא עומד בקצב.

בדיעבד, הרבה ידעו שאת בהריון. אפשר היה לראות את זה בתמונה הזו, וההיא ובזאת. בדיעבד נראית שמחה אבל עייפה והבטן קצת מטעה. בדיעבד, זה שלא שתית קפה וגם לא הזמת יין העלו חשד. דיעבד זה הזמן להעלות את כל מה שהיה על לב הסביבה כדי להיות חלק מהתהליך. בדיעבד, אם הייתי יודעת שזה כל כך חשוב להם הייתי מספרת.

זמן הבדיעבד נגמר בערך אחרי שבוע 14 (שבועות זה השחור החדש). בשבוע הזה, כשהפחד הבלתי נגמר שמשהו ישתבש יורד קצת, אפשר להתחיל לדבר. אף אחד לא מספר (זה הקטע בלא לדבר) שזה מפחיד באמת. ושזו אולי הפעם הראשונה בחיים שאת מבינה שאת ממש רוצה שהכל יהיה בסדר, ושאין לך שליטה על כלום.  

באתרים של ההיריון (אלה שמסבירים איך אני מרגישה כל שבוע ואיך פיצ'יקלטה הקטנה מתפתחת) מסבירים שאני עם בחילה, ועייפות. בפועל אנחנו בספרד, מטפסים ברגל לארמון אלהמברה. כל כך הרבה מילים נכתבו על הריון והתאגדו באפליקציות, אתרים וספרים, רק שאף אחד מהם לא טרח לספר איך אני מרגישה באמת. אם היו שואלים הייתי מספרת שזה מוזר שחוש הריח הופך מפותח כמו של כלב בילוש. ושבגיל 32 הבנתי שאני לא אוהבת קפה פתאום. אבל אם היו רוצים להעמיק קצת יותר, הייתי אומרת שזה שהבטן מתחילה להימתח זה עוד כלום, לעומת הנפש שנמתחת. סימני המתיחה שבגוף מתגמדים לעומת סימני המתיחה הפנימיים, מותחים את היכולת להתמודד עם דאגות, מפנים מקום מהמחשבות על עבודה לטובת משהו חדש לגמרי, מגדילים אותך אל מול העתיד לבוא.

אבל הדבר היפה ביותר בשלב הזה הוא שלראשונה בחיים את לא עסוקה בלהכניס את הבטן. במשך תשעה חודשים מותר לך להיות בדיוק כפי שאת בלי השריר הזה רגע לפני שהג'ינס נסגר. כשהג'ינס לא לוחץ מתחילים לחצים אחרים. לראשונה בחיים מקיפות אותך מלא פז"מניקיות (וגם כמה פז"מניקים). יש את אלה שסיימו ממש עכשיו הכשרה ויודעים הכל על הורות, ויש את הדודה שילדה לפני 20 שנה אבל עדיין זוכרת באופן ברור כל תחושה בהריון. וההמלצות לא נגמרות. לכל אחד דעה ברורה ומוצקה בנושא מה אני צריכה לאכול, איזה בדיקות צריך לעשות ואיזה רב צריך לבקר בזמן הקרוב.

החיפוש אחר אתר שידבר על הרגש בהריון לא הסתיים בהצלחה. הכל כל כך טכני כשמדובר בהכנות. ופתאום אני נזכרת שכבר הייתי בסרט הזה. אז לפני שנה וחצי, כשבחרנו מפיות, ודיג'י והקייטרינג הסביר למה חייבים עוד קבבון על מקל קינמון. גם אז היו אינסוף הכנות טכניות לרגע מרגש כל כך. והפעם, טכני לא פחות בין סקירת מערכות להעמסת סוכר גדלה בתוכך הפלא שעוד כמה חודשים תקראי לה ביתי. ואולי מזל שזה קצת טכני, כי זה מופלא ולא נתפס בשום צורה.

על כל סוגיה חובה עליך לפתח דעה (והאמת שאין לי דעה לא לגבי דם טבורי ולא לגבי הנקה). ואת כבר בשבוע 27. כבר אין בחילות, וההורמונים מחמיאים לאור הפנים וגם מחזקים את השיער. זה עוד לא כבד אבל כבר בולט מספיק כדי לגרוף מחמאות, ובגדול, אם השליש השני היה מחזיק קצת יותר זמן, היינו רואים יותר משפחות מרובות ילדים.

ואז מתחילים להרגיש קצת יותר כבד, ופתאום מאד חשוב לך לראות עגלות. ויש אקסל שעבר עשרה הורים, שלכל אחד מהם שני ילדים לפחות והוא כל כך מדויק שאת מסתובבת מסוחררת בכלבו הזאטטוטים ואוספת ממדפים מוצרים שאין לך מושג למה ישמשו אבל באקסל אמרו שצריך. בעגלה שוכבים בנחת שמן בלנאום (על שם מי זה?), רפידות הנקה, וויטאמין די, מחמם בקבוקים, מחמם מגבונים, מחטא בקבוקים, פיטמה מסיליקון ושני סדינים. בעצם למה שניים, תביאו ארבעה ועוד חבילת טטרה. באקסל כתוב שצריך הרבה טטרה.

וכשמסתיים האיסוף הטכני, עוברים לשופינג הראשון בחייה (או טרום חייה של הילדה). מוצץ ורוד ומגבת ורודה, עדיין לא נולדה וכבר עוברת שיעור במגדר. כשאת מתרעמת המוכרת מתנצלת "ככה זה לבנות, הכל ורוד".  ואני רוצה אותה קטנה, ועירומה, חסרת צבעים ועטיפות. אבל כוחות השוק חזקים מאיתנו. הטטרה הורודה והמגבת הורודה בעגלה.

והיא עדיין לא כאן, אבל הקינון בעיצומו. אוגרים חפצים שגורמים לנו להרגיש מוכנים יותר. משנים את הבית. מוסיפים שידת החתלה שעומדת כרגע יתומה אבל עוד מעט תהפוך למוקד משיכה. והשבועות מתקדמים ופתאום 35 שבועות עברו, ובמוניטור דפיקות הלב שלה מרטיטות את דפיקות הלב שלי. ואז צריך רק סבלנות, דוקא כשכבר ממש אין סבלנות. כי כבר קראנו את כל הספרים, ושמענו רופאים ויועצים, והיא בינתיים בועטת. לה יש את כל הסבלנות בעולם שם בפנים. רק אנחנו בעולם האמיתי שלא שוחים כל היום, וניזונים מהשיליה, בעידן הפרעות הקשב כבר רוצים שתצא. אבל היא בשלה. מושכת, מעבירה לנו עוד שיעור, שיעור בסבלנות.

"למה היא לא מתהפכת" הוא שואל, ואני חצי מתפללת חצי קובעת "היא תתהפך". לפי הסטטיסטיקה 3% לא מתהפכים, אין מצב שאנחנו חלק מהסטטיסטיקה. וכשהיא מתהפכת גם אנחנו מתהפכים מאושר. אף פעם לא ידעת שאפשר לשמוח ככה.

שבוע 40 בפתח. הלילות לא לילות, והימים בציפיה. ואת אוכלת הכל. מקסיקני, חריף עם תוספות, פיצה ארבע גבינות, פסטה עגבניות ותירס. למה תירס – כל אחת והדחף שלה. כשאת מתקשרת לחברה היא עונה "נו, את בדרך לחדר לידה?" ואת בדרך, למסעדה המקסיקנית הקרובה לביתנו, גם הנאצ'וס בדרך.  

צירים ולידה  – המשך יבוא…

אין לי תמונה עם פרס, לא הכרתי אותו אישית, לחצתי לו יד פעם אחת כשהגיע לפגוש סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התעקש לאכול בקפיטריה, וכשנשאל לסוד שלו לאריכות ימים (כשהיה עוד צעיר, רק בן 87) השיב שהוא מרבה לאכול לאט, ובעיקר ירקות. לא יודעת אם דווקא המשפט הזה שלו נחקק לי בראש כי הייתי אז בטרנד דיאטה, או שאולי אנושיותו נגעה בי. 

הרי במשך שנים כינו אותו לוזר, ולאורך רוב חייו ספג עלבונות מימין ומשמאל, אבל הוא המשיך קדימה. כמו כל החוזים הגדולים, החולמים הגדולים, מגשימי החלומות- ימיהם קשים. עבודתם לאורך רוב חייהם מעוררת גיחוך. בין טרדות היום יום ועיסוקי החול קשה להשראה לעמוד בחזית. מילים כמו חלום נאלמות דום מול רעשים פוליטיים או גזרה צפונית מתחממת. חולמים שמורים לרגעים שקטים. אבל הוא המתין, כאילו יודע שכל החיים לפניו.

ואז, הגיעה העדנה. אני לא יודעת אם היא הגיעה יותר אליו או יותר אלינו, אבל פתאום הסכמנו להביט בו ולהיות כל מה שאנחנו לא בכל יום חול. קצת יותר אופטימיים, גאים במדינה, מוכנים להגיד שאנחנו רוצים שלום, מאמינים ומצפים לעתיד, מקדמים נשים, חולמים על מכונית חשמלית וחללית ישראלית לירח. נעימים לבריות, רצים למרחקים ארוכים, מתכננים. הסכמנו לא לראות את היום אלא להביט למחר, כי מישהו (מבוגר ומנוסה מאיתנו) כאילו אמר בפעם הראשונה: זה בסדר, כך צריך להיות.

אין הרבה אנשים שמעוררים השראה, אבל יש להם מאפיינים דומים: מגבלות המציאות לא מעניינות אותם, העבר מת אצלם היום ופניהם תמיד אל העתיד. העשייה שלהם גדולה מהם עצמם ונוגעת לכולם, גופם הפיזי ורוחם הנפשית לעולם לא חולקים את אותו הגיל. הם לא הכי יפים, ולא הכי חכמים, אבל די במבט בהם כדי להצית בעומד בפניהם את רוחם. כבמקל קסם להשרות השראה שנותנת גם לאחר את האפשרות לבחור אם לקחת את שרביט ההשראה ולהמשיך להפיח בה רוח חיים עבור כולנו. 

יחידי הסגולה האלה נוגעים בערכים הבסיסיים ביותר שלנו, כבני האדם, שבסופו של דבר כל רצוננו הוא לאהבה ושמחה, פשוטים כל כך וגדולים מהחיים באותה נשימה. וכמה משחרר ומרגיע כשאדם בשר ודם מוכן כך להגיד במילים של בני אנוש: "רוצה אני להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר". וכמה מחמם את הלב לדעת שהוא אמר זאת בעברית (וגם אובמה והאפיפיור הקשיבו…).

ליבו פסק מלפעום, אבל רוח ההשראה, דרכו, חזונו, מסתובבים בינינו. מחפשים כסות גשמית שתמשיך את מסעו. לא הכרתי אותו אישית, זכיתי ללחוץ לו יד כסטודנטית בשנה א. אז חשבתי על דיאטה, היום אני מקווה שרוחו תמשיך להתהלך בנו ושאנחנו, ממשיכי הדור נחבק אותה, נעוף איתה קדימה בלי פחד, ציניים פחות, אופטימיים יותר ומלאי השראה.

יהי זכרו ברוך, ותהא רוחו והשראתו צרורה בצרור החיים.

"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.

ואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.

אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.