"סליחה זו הרבנות של תל אביב?" אני שואלת בקול מהוסס. מצפה שיענה לי איזה רייב אלתר מהצד השני, אבל מקבלת את מי שכתב את התוכנה של הרישום לנישואין. "הגעת לתמיכה הטכנית של התוכנה, אפשר לעזור?". אם מישהו היה מספר לי שיש אתר אינטרנט שהמציא איש פרטי שגר באפרת, שבו כל עם ישראל (מהצד שמתקתק בשבת) מתחיל את דרכו כדי להקים בית יהודי לתפארת הייתי צוחקת. אם היו מספרים שהאתר באוויר בשבת הייתי מופתעת, ואם היו מסבירים לי שזה בכלל לא האתר של הרבנות אלא יוזמה של אדם פרטי שהחליט שככה מנגישים את המפגש עם הרבנות לאחי החילונים הייתי בטוחה שמדובר בהתחלה של בדיחה.

"יישר כוח" אני אומרת לו. מנסה להישמע לפחות קצת מהמגזר, "אם אהבת את המערכת תני לנו לייק בדף הפייסבוק" הוא עונה לי החלטי ואני נשארת המומה כאילו זו הפעם ראשונה שמישהו ביקש ממני לתת לייק. כל הזמן הכינו אותי שהמפגש הזה יהיה זר ומנוכר, מה פתאום הוא יודע על קיומו של פייסבוק?

יש רק מדרגה אחת בצד המשמח של מדרגות הרבנות. את פנינו קיבל אב הבית בשירת "סימן טוב ומזל טוב". לא חיכינו רגע. לרב יש מחשב בחדר. הוא אמר שמונה פעמים בשיחה של עשר דקות שחשוב להם להנגיש את השירות. הוא יותר מהיר מהרופא במרפאת השיניים שלי, שאומר אותו דבר אבל גורם לי לחכות 20 דקות. "זה יהיה ארוך" אמרו לנו, תכינו כמה שעות. כשלא מצפים, זה תופס אותך. רגע אחרי שהוא הדפיס את הניירת, הניח את כל הפרטים בתיק חדש מחבילת ניילוניות חדשה הוא שאל "את מצהירה, שלא התחתנת ולא התגרשת מעולם?" מצהירה. מילה אחת קטנה שטומנת בחובה חיים שלמים. מצהירה. קטנה כל כך ומחביאה התרגשויות אין קץ, בכי, שמחות, אהבות שנאות, שנים של התקשקשות עם צי של חברות על מהי אהבה. "מצהירה" אני אומרת. מחכה שמשהו מהציפייה על שעות של המתנה יופיע. אולי עכשיו הוא מוציא את כל אלה שיצאתי איתם ומנסה לאמת אותי עם ההצהרות? אולי עכשיו הוא יבקש תעודת לידה?

"סיימנו" הוא אומר, אולי אפילו תספיקו לעבור אצל הרבנית להדרכה". בדרך לרבנית, אצל הזוג שנכנס לפני רגע התוכנה נתקעה. הרב החביב אומר שבעזרת ה' הם יתגברו על התקלה, ואני מחייכת. סוף סוף קצת קושי כדי שלא נגיד שבאנו סתם.

רק שלא יסתכל עלי ואני אתחיל לצחוק. היא מדברת על מלאכים ונשמות ואני מרגישה בשיעור ימימה. רק שלא יסתכל לי בעיניים ואני אתחיל לצחוק, מריצה בראש את הרגע שאחרי כשהוא אומר לי "קשקוש, מה זה היה הקשקוש הזה". הרבנית חוזרת על הדברים, מדלגת בקלילות מעל שאלות התם שלי בנושא מקווה. ואני כבר מחליטה לאמץ לפחות במחשבה כמה מדברי הטעם כשהיא מדברת בקולה הרגוע והמואר. בסוף יום עמוס בעולם החומר, היא מכניסה קצת רוח. שונה כל כך מהיום יום, בין כל הבחירות החומריות בדרך להקמת הבית שלנו, היא האירה זווית שונה, אנושית (ולא ביקשה שקל יותר כי מדובר בחתונה). שעה וחצי בדיוק. לא רגע יותר.

חתימת רב, חתימת רבנית ותם הטקס. על מדרגות הרבנות השבוע הרשיתי לעצמי להתחיל לרקוד. זו היתה הפעם הראשונה בהכנות החתונה שלא היינו צריכים לבחור סידור פרחים או תוספת לסטייק. לא הראו לנו תמונות של אחרים כדי שנגיד כן, ככה עם הפילטר הזה תעשה לנו את התמונות. פעם ראשונה שלא ביקשו מקדמה, אלא נתנו מקדמה לחלק המשמעותי ביותר, ליום שאחרי החתונה, לחיים שלנו. פעם ראשונה שלא דיברנו על אף אחד אחר, דיברנו עלינו, התחברנו שלושה דורות אחורה וציחקקנו על דור אחד במינימום קדימה. פעם ראשונה שהתרגשתי באמת מהרעיון שעוד רגע אני מתחתנת.

"חינה תעשי?" המוארת שואלת. "כן, אני עונה, מחייכת", "ברכה" היא אומרת "ברכה גדולה" ואני שמחה שהגענו והרווחתי עוד טיעון בסוגיית "החינה- כן או לא" בעניינים שבינו לבינה.

הם רצו להיות מודרניים, ואני כל כך רציתי שיישארו בדיוק הם, יכריחו אותי לנתק את הטלפון ולדבר על מלאכים. יספרו סיפורים על נשמה אחת ועל בריאת העולם. יכירו עוד קצת בטוב שיש מסביב וישמרו על מינימליזם קיומי שבאמת יאפשר לנו להראות לרגע. מכל היתר יש לי כל כך הרבה. לא צריכה יותר.

אחרי יומיים בירושלים, בחזרה למציאות בחיפוש אחרי אולם לחינה. סאלם מקבל את פנינו לשלום. האולם יפיפה, הקדושה של ירושלים נכנסת דרך חלונות המבנה. אם לא היה גשם בחוץ וערפל כבד הייתי יכולה להגיד שהמקום מואר. "למה זה מסודר ככה?" אני שואלת. "זה הבית כנסת שלנו" הוא אומר. "ומה זה?" אני שואלת מצביעה על ארון תכלת צמוד לקיר, "זה ארון הקודש" הוא עונה במבטא קל. "וזה זז?" אני שואלת "זז" הוא עונה, "הכל זז".

זזנו. אצל המוארת זזנו בכיסא ואצל סאלם זזנו בגלל כניסת השבת. "שלום" הוא אומר "מזל טוב שיהיה לכם". סאלם. עלכום סלאם.