במשחק אסוציאציות יום הולדת העלה לי תמיד תמונה של בלונים, בקבוק קאווה נפתח וחברים טובים שמתכנסים במסעדה ירושלמית או תל אביבית באמצע החורף לחגוג. אבל כמו כל דבר בחודשים האחרונים גם המושג הזה קיבל פתאום משמעות חדשה, משמעות מיוחדת לא רק לאדם החוגג את יום ההולדת אלא לאם ולאב, לסובביו אלה שהיו איתו ביום הולדתו, היוולדו.

אימהות ואבות ש'יום הולדת' שולח אותם אחורה בזמן, קצת כמו את אמא שלי, שמזכירה לי כל יום הולדת באיזה בוקר שמשי בסוף דצמבר נולדתי, באיזו שעה ומה בדיוק אמר הרופא בכל שלב. באופן מפתיע אחרי 32 שנים הסיפור הזה פתאום נשמע לי מעניין.

לראשונה ברור לי למה ראוי לחגוג את המאורע מדי שנה כבר כמה ימים לפני, ממש כמו יום ההולדת המקורי, שמתחיל שלושה ימים לפני עם צירים. הבעיה הכי גדולה עם צירים היא תורת היחסות. כשזה מתחיל את עוד לא בטוחה שזה מתחיל ומשם, כמו במבצע סבתא רק מגבירים את הקצב. אבל מי יודע מתי זה הכי כואב ומתי כבר צריך לצאת לבית החולים? לא אני. "זה כואב כמו כאבי מחזור, רק חזק יותר״ אמרו  כאלה שכנראה שכחו מה זה צירים ובכלל איך אפשר להכין אדם לתחושה חדשה בהחלט? לפעמים עדיף פשוט אאוו.

בין לבין זה מרגיש טוב, וגם השכל אומר שהכל בסדר, כי הנה למרות ששבוע 40 התחיל, מתחילים לראות את האור בקצה תעלת הלידה. ובינתיים אני קופצת על כדור הפיזיו באאוו. חוץ ממך מסתובב בבית אביר חסר אונים, רוצה כל כך לעזור ולא יכול. זה יום הולדת חדש ומשמעותי לזוגיות. כשהלידה מתקרבת והשעות עוברות הוא פותח שעון ומתחיל מדידות. הוא עוד לא יודע את זה, אבל זה גם יום הולדתו. מחכים כבר לתרגל את מה שלמדנו בקורס- צירים תכופים כל שלוש דקות ויוצאים לבית החולים. בינתיים, מוזיקה נעימה מתנגנת בבית, וגם כמה נרות דולקים, בשביל האואווו.

אחרי לילה מחוסר שינה החלטתי שהגיע הזמן. כששאלו במיון כמה כואב מ1 עד 10 עניתי 8. אוטומטית הפכתי להיות אחרונה בתור. בדיקה קצרה איששה את מה שהמיילדת ניחשה- פתיחה 2. תעשו סיבוב קצר ותחזרו, נראה אם זה מתקדם. אחרי שלוש שעות אאוו בקפיטריה של מיון יולדות חזרנו. 2.5 בקושי. מבולבלים חזרנו הביתה. מבואסים שהתאריך האלגנטי 16/11/16 כבר לא יהיה יום ההולדת.

תורת היחסות חוזרת, לאט וביסודיות הם מתגברים, ומתחילים לשתק את הפעילות. זה לא כאב כמו כאב גב או שיניים, זה כאב טוב. כן, יש דבר כזה כאב טוב. כשנהמות הכאב מתגברות עוברים מהפיזיו למקלחת, ומהמקלחת לסיבוב קטן בחוץ ואז יש תחושה מוזרה כאילו כבר אי אפשר להתאפק לשירותים. והאביר מתקשר לזוג חברים, היא גניקולוגית. כבר לא שואלת כמה כואב לי, פשוט אומרת סעו לבית חולים. מהר.

פתיחה 9 היא המסלול המהיר. אין תורים, אין שאלות. זה תחילתו של יום הולדת. השעות האלה שבין חיים לחיים, הכאב, הפיתולים, הפחד, הציפייה המיילדת, הדחיפות. זה הכי רחוק מקאווה שאני מכירה והכי חזק, משמעותי ועמוק. המחסומים נשברים, ואין שום מחשבות, יש רק כאן ועכשיו. כאילו כל ברכות יום ההולדת 'שתהיי מחוברת לעצמך, שתהיי חזקה, שתחיי את הרגע' מתרחשות ברגע.

אחרי שלוש שעות יוצא מהגוף יצור קטן, שמביט בך סקרן, נאקות כאב מפנות את מקומן לבכי משמח, ומחוץ לדלת נשמעות קריאות ההתרגשות (ככה זה בילד ראשון כשקוראים לכל המשפחה). את קצת בהלם, פונה אליה מבולבלת ואומרת "נעים מאד, אני אמא שלך". היא מונחת עלי, חום גופה פוגש את חום גופי והעולם נרגע, זה יום הולדת. יום בו נולד אדם, ונולדים גם הורים, סבים, דודים. רחוק כל כך מנרות על עוגה וצ'יסר לחיים, יום משנה מציאות. פתאום מרגיש לי שקצת המעטתי בערכו של היום הזה.

יום הולדתו של אדם הוא יום גדול באמת. מבינים את זה רק אחרי 32 שנים, כשגם לי יש כבר סיפור לספר על אמצע הלילה, על שלושה ימים של צירים ועל פתיחה 9, על שלוש שעות של צעקות ועל מה אמרה המיילדת מילה במילה. זה יום הולדתי. יום הולדתה.