"אולי הפעם נצא לחופש בארץ, אבל לא סתם חופשה, חופשה מפנקת" הצהרתי בפני האביר, בידיעה ברורה שכל מילה מוסיפה עוד כאלף שקלים חדשים לנופש. שלושת המילים "חופשה מפנקת בארץ" הגיעו עם תחושה של חלוק לבן, צמד כוסות קאווה צוננת ושלל פקידות קבלה ומלצרים עם חיוך מאוזן לאוזן ששירותיות היא ערכי צה"ל שלהם.

היופי ביכולת לדמיין היא האפשרות לקחת את המוכר והידוע ולהוסיף לו פס קול של דיסני וסנטה קלאוס על מזחלת שלג. חופשה מפנקת הולכת יחד עם תחושת חו"ל, נימוס אנגלי, סנגריה חמה ומבטא איטלקי. "חופשה מפנקת" כוללת בתוכה את המרחק מהבית והצק' אין בבן גוריון. כי רק אצלנו לצמד "חופשה מפנקת" יש המשך "כמו בחו"ל". חופשה מפנקת בישראל היא אוקסימורון. על כן, בפנייה לאבו גוש, השארנו את סנטה.

הגענו לחווה פאודלית. רכבי השרד של מעמד הביניים (פלוס) בדמות ג'יפונים בצבעים שונים חסמו כמעט את כל הכניסה למתחם. ג'יפון הוא "כמו בחו"ל" של המשפחתית האמריקאית. בחווה נחלקים המבקרים לאצילים מהארץ, וסאלים מחו"ל והשמנה והסלטה של כוחות הביטחון שהגיעו בנופש מבצעי. את כל אלה ישרתו בחווה הצמיתים, תושבי הכפר והמושבים הסמוכים. הצבעים בחווה מוכרים לי, מרצפות אפורות ומקלחת לבנה, מנורות מעוצבות שהוזמנו מסין. כל הלאקשרי שיש לעולם להציע וגם אגרטל קטן אחד (ההוא מאיקאה), זה שגם לנו יש וגורם לי בכל מקום להרגיש בבית.

נופש הוא מושג זר לי. אני אוהבת לטייל, להתרוצץ, להספיק. לנוח זה קצת עונש בשבילי. האביר אוהב לנוח. אני אוהבת את האביר. המקום הזכיר לי קצת את בית האח הגדול. כולם נראו לי דומים. כל החלוקים הלבנים, והנעליים הלבנות, כל המדים וכל מדריכות הפילאטיס (מדריכות פילאטיס דומות בלי קשר לנופש).

בערב השנה האזרחית החדשה התקבצו דיג'י מלא מוטיבציה וזמרת קאברים מלאת חזון. אחרי רצף שנסונים מתוצרת חוץ, הבליח רגע לפני השנה החדשה החדש של ליאור נרקיס בסימן 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'.  עשר, תשע, שמונה, שבע, בחמש כבר היו לכולנו כוסות קאווה ביד, בשלוש- שתיים נשברו והמנקים שהוכנו כמו מפלסות השלג של ירושלים בסופ"ש חורפי קפצו על השברים. באחת התנשקנו. באפס פספס אחד המלצרים את הסיבוב עם מגש מלא כוסות והזכיר לכל הצוררים, שאולי סילבסטר אבל אם אשכח ירושלים, 30 כוסות קאווה ישכחו לנצח מהספירה.

הקור היה קור ירושלמי (בשונה מהקור האירופאי שהיה בדמיון). הכרמים לקחו השראה מטוסקנה אבל פינו את מקומם לגרם מדרגות מאבן ירושלמית ומתחם ספא רחב יותר. ביציאה ממסאג' מפנק, בפינת הירגעות בנוסח זן, החליטות עומדות מיותמות. בחופשה מפנקת בארץ שותים מים עם נענע, ואחד שדאג להביא פלאפון מעדכן את כל הנוכחים שהיה פיגוע בתל אביב. פתאום החלוק המפנק מרגיש קצת לא נוח ומוזיקת המעליות המרגיעה כבר לא כל כך מרגיעה. בחוץ ברד (אלוהים תכנן שלג רך כמו באוסטריה, עכשיו גם אלוהים עצבני).

נופש באזור ירושלים מגיע בחבילה עם 3 טלפונים ביום מההורים שלי כדי שנגיע לאכול או לשתות, או לאכול ולשתות בבית. במדינה קטנטונת כמו שלנו, ברור שבאמצע החופשה המפנקת קופצים לקידוש אצל אמא ואבא. במסעדת השף של המלון, באותם רגעים ממש לא מדליקים אש, איך אומרים פלטה של שבת וג'חנון בחופשה מפנקת בחו"ל?

כדי להרגיש לאקשרי צריך מידה של מרחק. מרחק מהברמן או מפקידת הקבלה, מרחק מהמוכר בחנות. בישראל אין מרחק. הרי בשיחה של שתי דקות אפשר למצוא שלושה מכרים משותפים, להיתקל במישהי שעבדה איתך לפני שלוש שנים ולראות את הבן דוד של ההוא מהצבא. כשאין מרחק אין לאקשרי.

בעודי מצוטטת לאמא שנראית מאושרת בחופשה הבנתי למה זה עובד. חופשה מפנקת בארץ זה להורים לילדים. כאלה שחופש בשבילם זה לקום בלי שעון מעורר בשבת, לא להכין סנדביצים ולעשות 20 בריכות בלי שום דאגה שלמישהו יש פיפי. חזרתי לסויטה נרגשת לבשר לאביר שאנחנו בשלב הכי מדהים בחיינו עד כה. השלב בו הדירה התל אביבית שלנו מספקת לנו תנאים יומיומיים של סויטה במלון יוקרה. האביר ישן. ואני מחייכת. ברקע, קולות המואזין מהכפר הסמוך חודרים את מעטה השירים של גלגל"צ. ואיזה מזל שיש אותם כדי לערער במקצת את השלמות של הסאונד בחדר. ואיזה כיף שעוד יהיו שנים שנחלום על סופ"ש כזה שעכשיו אפשר לצחוק עליו, והעיקר שנבוא לכאן ביחד כדי להיזכר בחוויות, לאכול במחניודה ולצחוק על ההוא שעושה צ'ק אאוט ומבקש הנחה במלון היוקרה של ישראל.

בצק' אאוט שואלת חיוכית למה אנחנו לא נשארים עוד קצת איתם. "צריך לחזור למציאות" אנחנו עונים, ונוסעים לפגוש את סנטה לקנאפה באבו גוש.