ואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.