עכשיו אחרי הצפירה והשיתוף בפייסבוק של כל הילדים שישארו כאלה לנצח, אחרי הזיקוקים והנפנופים, אחרי חידון התנ"ך והמצטיינים של הנשיא. ביום שאחרי כל השמחה והגבורה האזרחית, אחרי 34 שנים לרוקני ואין סוף שעות טס"חים לדגלנים שעוד  רגע יאחסנו את הדגלים בארון.

כשהמנקים חוזרים לפארקים לאסוף שאריות והרחובות מתמלאים צפירות של רכבים ולא של זיכרון, ברגע בו מתחילה עצמאותנו לבחור איך תראה השנה הקרובה, כדאי שיזכור עם ישראל:

שנזכור כמה אנחנו אוהבים את הארץ הזו גם כשכותרות העיתונים דוחפות להזמין כרטיס טיסה בכיוון אחד.

שנתגאה במגוון ובשונות שיש פה גם כשכבים אורות המשואות בהר הרצל.

שנבחר לשתף על הקירות ובחיים את הטוב והיפה ולא את המסית והמתלהם.

שנדע להרגיש לתפארת גם כשרעש הזיקוקים יעלם,  שתשמר בנו קצת מהענווה, הצניעות והדממה שאופייניים לטקסי הזיכרון, שהעשן יעלה מפחמי המנגל ולא מאדי הסתה. שישמרו בליבנו הפרופורציות והתודה על מה שיש שנעלמים בקלות כשמישהו מזמין לחתום על עצומה או לשתף עוד פוסט נגד משהו או מישהו. שהאמצע יהפוך קצת יותר אטרקטיבי מהקיצון שמביא שיגעון.

שנזכור שעם גדול מסך חלקיו לא חשוב אם הם אשכנזים או ספרדים, גברים, נשים, ערבים, אתיופים, רוסים. שנזכור שהם אנחנו. בני אדם. ושנשכיל לקדש (אפילו קצת) את המשותף ולא רק להעצים את השונות. כי השונות הזו הופכת את העם הזה למי שהוא, אבל גם מאתגרת את ימיו כאן.

ורק שלא נשכח ש'עם' זו מילת הכללה, ופרטים יכולים באמת לשנות.

שתחזור אלינו השמחה. כי עצמאות אפשר לחגוג כל יום. כל יום שנולדים כאן ילדים חדשים, בכל רגע שעולה המנייה של אחד הסטארטאפים, בכל בוקר שהפלא הזה שנקרא מדינת ישראל חי ובועט, יוצר וממציא מחר חדש וטוב יותר. ושלא נשכח כמה זה לא מובן מאליו. שנזכור שאנחנו טובים, ושנהיה אופטימיים גם מחר כשנחזור לשגרה בה כחול ולבן הם רק צבעים ללא קולות חגיגה.

שנתמלא גאווה ואהבה, על מה שהיה פה ונצפה בשמחה למה שעוד יהיה. כדי שנגיע לחגיגות השבעים בשיבה טובה, בהתרגשות, בבית גיל הזהב ולא בעוני חברתי ורגשי.

שתהיה זו  שנה בה נבחר בשלום, ונרבה להתראות.

שנה בה ארצי תשנה שוב את פניה ותחזור להיות בזכותינו, הארץ שאין לה אחרת.