מדהים איך בזמן המודרני חפצים מסמלים עבורינו כל כך הרבה. לכל אחד יש את החולצה הדהויה מלאת כדוריות הבד שהוא שומר מסוף מסלול או סיום קורס משקי"ות ת"ש. לכל אחד יש איזה מחזיק מפתחות או מצית גמורה שמזכירה תקופה ומעלה געגוע לחברה הראשונה או למדריכה בצופים. מה שמצחיק עוד יותר בעיני הוא העובדה שלא חשוב איך מסובבים את זה, רוב החפצים האלה יוצרו באותה שדרה פחות או יותר באחד הרובעים הקצת פחות סימפטיים אי שם בביג'ינג.

ישבו שם כנראה צ'ינג יאנג וסו צ'או ועבדו במלאכת מחשבת על חיקוי לצלחת קריסטל שעברה תלאות באוניה גדולה עד שהגיעה לארץ הקודש ונמכרה במחיר גבוה ב-200% בטולמנס.

לחפצים יש סיפור, הם קצת כמו תמונות ששוות אלף מילים רק בתלת מימד. הם מלווים את החיים ויוצרים תפאורה לסרט העלילתי של חיינו. עם החפצים האלה מגיעים סל של רגשות ותחושות, זכרונות מימים טובים יותר או פחות וגעגוע לאנשים שמה שנשאר מהם בחייך מסתכם כרגע בדמות תמונה או אגרטל.

אותו חפץ יכול להעלות חיוך על פניה של נערה נרגשת שמקבלת מאהוב ליבה תכשיט ליום ההולדת, אשר בשנה הבאה יעלה דמעות של כאב וגעגוע. אותו החפץ, זה של צ'ינג יאנג וסו צ'או מהרובע בביג'ינג.

כנראה שאין פלא שהנזירים הרציניים באמת חיים על מזרן, ולא שומרים להם יותר מדי חפצים. הם נושאים בליבם את הטוב והרע, את הכאב והשמחה גם בלא דמות גשמית שתעזור להם לעורר זכרונות.

אבל לא בנזירים עסקינן (בינתיים), וגם לא בתרבות הצריכה המטורפת והמוטרפת בה אנחנו חיים (אני מצטיינת בתחום), אלא קצת בצחוק הגורל בו תקופה בחיים לפעמים מסתכמת בדמות חולצה מרופטת, צלחת או ספר.

יש לי בארון משחק דומינו שמזכיר לי את סבתא, חולצה מקורס משק"יות חינוך (שלא לבשתי אף פעם וכנראה שגם אף פעם לא אלבש), ועכשיו גם שלושה קומקומי תה (מזכרת מקשר שנגמר).

המחסנים שאנחנו קוראים להם בית הם קצת כמו ארכיון לתקופות החיים שלנו, יש בהם חפצים שבורים שאנחנו עדיין מגוננים עליהם וסולחים להם, יש חפץ יפיפה שאף פעם לא נעשה בו שימוש, יש חפץ שעדיין לא התגברנו עליו ויש חפץ שאנחנו מבטיחים שיום אחד ממש בקרוב נתרום למישהו אחר.

גיליתי שכשעוזבים חלק מהחפצים האלה הזכרון שלהם הופך הרבה יותר משמעותי, מתפנה מקום נקי לקולקצייה החדשה של החברים מביג'ינג והארון שלי סוף סוף נסגר.