אוריינטציה במרחב- מסע בשני חלקים (וחצי)

מעשה שהיה כך היה. ביום ראשון בבוקר יוצאות שתי נשים ממעוז הבורגנות ברמת השרון. התחנה הסופית דימונה. הרכב עדיין לא מעכל, גם האאוטפיט לא. שהרי בכל זאת, הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בדימונה הייתי על מדי ב', עם סופה צה"לית בדרך לניווט עם יפי הבלורית והתואר, צוערי בה"ד 1. ובכל זאת, כמעט עשר שנים אחרי על עקבים ובחולצה מכופתרת דימונה קיבלה את פני.

כביש שש דרום, פקוק ועמוס בשעות הבוקר כאילו תל אביב הפסיקה להיות העיר הבירה ומעכשיו עובדים כולם בירוחם. חצי שעה של קללות קלות לתושבי הדרום ולתושבי המרכז שנוסעים לדרום התחילו את הבוקר באווירה שלוה ורגועה. הנוף מתחלף אט אט ואת בנייני הזכוכית הבוהקים מחליפים שדות ירוקים, דיונות של חול, עדר של עיזים ושלל אטרקציות שהתל אביבי הממוצע (וגם הירושלמית הסוררת) לא יבינו. המצב הופך גרוע באמת כשהלוויינים משתבשים וה-GPS מחליט לשבות. 'בנגב יבחן העם בישראל' ככה לפחות למדו אותי אבל הלווין לא היה בשיעור הזה.

אחרי 15 קילומטרים בשדרות הרצל-דימונה (שלא הובילו לשדרות רוטשילד), הגענו לעיר דימונה. סימונה לא היתה שם, גם לא חברתה אוריינטציה בסיסית במרחב וכך מצאנו את עצמינו (אנוכי והבוסית שלי) בניווט רכוב בלב ליבו של הנגב. את הכור לא זיהינו (איך אפשר לזהות מבנה עגול בלב המדבר מוקף בגדר עם שילוט "שטח צבאי אסור לצלם"?), המשכנו לחולות, נפעמנו מהאוויר הצלול שהיה למדבר להציע ועם הישמע אות הסיום בין המכתש הקטן לגדול נלחצה דוושת הגז כמו סוס דוהר אל הארווה ושבה אל הציוויליזציה.

היום גיליתי שגבולות מדינת ישראל צרים הרבה יותר משחשבתי. הגבול הדרומי הוא באר שבע והצפוני, בצימר בצפון. סטריאוטיפי ככל שזה ישמע, רק כשראינו את בינייניה של בירת הנגב באר שבע התחלתי להרגיש שוב בבית.

המסע אל העיר הדרומית תם והתחלף במסע מורכב לא פחות מעיר הספר רמת השרון אל בירת הקודש ירושלים. כאן, אחרי 20 דקות נסיעה בכביש שש צפון הבנתי שמחלף דניאל הולך ומתרחק ממני ואני ממשיכה לתור את הארץ בפאתי העיר והאיקאה (ז"ל) – נתניה. אוריינטציה, מיררתי, אוריינטציה.

מזל שלכל בת מחוסרת אוריינציה יש אם מורה לגיאוגרפיה ואב זמין לטלפון, וכך בשעה איחור והתברברות קלה בדרך הגעתי לירושלים. חניתי, איפשהוא, אז מה אם היה אדום לבן על המדרכה? אז מה אם היה תמרור חניה לתו מקומי? סיום הניווט היומי היה מלווה בתעודת הצטיינות, דוח יפיפה שהשאיר פקח טוב לב מתחת לוישר. אוריינטציה כבר אמרתי?

תהיות ומסקנות הניווט:

  1. זה (באמת) קורה לכולם.
  2. אין משיחין בזמן הנהיגה (וגם אין בודקים הודעות, מחפשים שוקולד בתיק, או מתפעלים מהנוף)
  3. למה אי אפשר להוסיף סימון "תל אביב" על כל שלט דרומי מבאר שבע?
  4. לא למדו לשים שלט קטן 'ים'? או אם בונים כור, לא יכולים להוסיף שלט "הכור בדימונה"?
  5. כשהשלט אומר "דרך דימונה" האם הכוונה לדימונה-דימונה?
  6. פקח יקר, בפעם הבאה שאתה נותן לי דוח, תשתדל לעשות את זה קצת יותר מ-4 דקות לפני שאני מגיעה לרכב (אם תשרוד את הברכות שקיבלת ממני הערב כמובן)

לפני כמעט תשע שנים, קורס קצינים, גבעות גורל. ניווטים. לילה ללא שינה בשיחות עם חברתי אוריינטציה. אז, יותר מזל משכל עזר לי לברוח מעדר כבשים וכלבי השמירה המאיימים שלהם. קווי המתח שמסומנים על המפה עזרו לי לא להגיע אחרונה. אוריינטציה.

לא, יקירי הקוראים. זה לא נשי, זה אישי.

עולם, כמנהגו נוהג (פרסה, במחלף הבא…)

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אוריינטציה במרחב- מסע בשני חלקים (וחצי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s