הכל התחיל באשמתי (תודה לי).

מסיבת יום הולדת, יותר מדי אלכוהול, שולחן של אנשים שאוהבים לאכול טוב ולשתות טוב יותר הוליד שילוב בין חבר טוב ובשלן מעולה לחבר של חבר טוב ואיש של בירה. כבר על השולחן באותו ערב הגיעו תיאורים בסגנון בריוש מעוטר בשומר מקורמל בחמאה ואנדיב. הם המשיכו לדבר על איזו בירה תלווה כל מנה ושלושה ימים אחרי הטלפון שלי צלצל. התאריך: שבת, השעה: חמש, המשימה: ארוחת טעימות של 12 בירות מלוות ב-12 מנות אוכל גורמה.

כשורפת חביתות מוסמכת ועם זאת גרגרנית לא קטנה, מיד הבנתי שמדובר בשילוב מנצח. כך, בדירה קטנה בלב גבעתיים התקבצו זוגות זוגות ועוד שני רווקים ובאו לדבר על בירה (ובדרך לנשנש בריוש, הרינג, סנט מור מותכת, שרקוטרי ועוד). בראש השולחן ניצח על החגיגה החבר של הג'ינג'י הראשי. האיש והבירה, שהגיע עם ציידנית (כמו זאת שההורים שלי מביאים מירושלים) רק שזו היתה מלאה בבירות מכל העולם. עכורות ובהירות, מתוקות ומרירות, מבלגיה, דנמרק, אירלנד ושאר מדינות אירופה הקרירות נמזגו לכוסות ולוו במנות שף שלא היו מביישות את כתית.

מה שהתחיל כמו הברכה הראשונה של ליל הסדר, המשיך במסכת ארוכה של סיפורי בירה מכל העולם, בעוד חלק מחברי השולחן רושמים, מצלמים ומתפעלים מהסדנא החויתית. מבשלת הבירה של מחוז בורדו שיושבת על גבעה רחוקה יצרה את בירת דוויל, מבשלה מתחרה נוספת, שממשיכה את הליך התסיסה בבקבוק מגיעה ממחוז בלגי צפון מערבי על חבל הרינג והיה שם גם איזה סיפור פסטורלי על מנזר (של טרמפיסטים) שהוקם אחרי שאחת הטרמפיסטיות עצרה ליד אגם שהיה באזור ונפלה לה בדיוק הטבעת, ומרוב עצבים היא החליטה להפוך לנזירה ולהתסיס שמרים כל חייה. זאת על שום הטבעת שהגיעה מסבתה השומרית (ראה ערך שמרים) ומאבא שלה שענה לשם לתת.

עוד היו שם חבורה של לוחמים בריטים, מהתקופה שהודו היתה קשורה לבריטניה שקיבלו אספקה שוטפת של בירת הומפיס (או בירה אחרת עם צליל דומה) דרך הים כשהחביות נפלו למים. זה סיפור ששואב השראה מהטיטניק, רק בלי הקרחון.

היופי הוא שבכל תחום יש סיפורים כאלה, וכל אחד שהופך להיות "מומחה" בתחום מסוים, מאפשר לעצמו ברגע להפוך להיות מאגר של סיפורים, אגדות עם ושלל פתגמים בתחום שלו. למורי דרך יש את הסיפור הזה עם ההד והבאר, אנשי האמנות מספרים אין ספור שקרים בנושא למה אין לואן גוך אוזן,  הייננים מכירים את חוקי העפיצות, גוף היין ומדברים על טינינים (שלי תמיד מזכירים חבורת דרדסים קטנה ומרשעת). כל מומחה וסיפוריו, עצותיו והמצאותיו. וכל עוד זה נשמר בגבולות הטעם הטוב (והיו כמויות של טעם טוב בארוחה הזו), הכל בסדר.

הסיפורים האלה הם הטעם של החיים לא פחות מהטעם של הבירה (שהיתה טעימה ברוב המקרים מתוך ה-12), הם שמתבלים ארוחת ערב שהיו בה בתכלס נקנקיות, לחם, חמאה ובירה והופכים אותה לארוחת 12 מנות עם בירות נדירות מכל העולם. בסוף, גם כשמדובר בארוחת ערב, כמו בחוקי השיווק הגדולים צריך מוצר מנצח, אבל לא פחות מזה צריך עטיפה שווה.

ההעדפה האישית שלי, היא לאכול יותר ולדבר פחות (כי יסלחו לי הייננים, הבשלנים, אנשי הבירה, ויתר מביני הקולינריה באשר הם) כשצלחת שרקוטרי יושבת מולי, כוס בירה (אין לי מושג מאיזה מחוז ומה מדד המרירות שלה) לימיני, מטבל חזרת יפיפה לשמאלי, וקרם פרש טרי עושה לי עיניים אני לא שומעת שום הסבר שבעולם. חוש השמיעה שלי מוכן באותו הרגע להתרכז רק בהתמכרות לרעש הלעיסות ולקולות ה'וואו' שיוצאים לי מהפה אחרי הביס. חוש הטעם, הוא אחד החושים הבודדים שנותנים לאדם ידיעה טבעית. בלי שום צורך בהסברים ומילים, פשוט הנאה צרופה של כל החושים ממנה טובה ובירה קרירה.

בבירה ה-12, אחוז האלכוהול שעלה למוחי עבר מזמן את ה-8 אחוזים של הבירה האחרונה שטעמתי, ההסברים מתערפלים והבריוש עם הסנט מור והדובדבנים מעלה לרמה של אופרה את החוויה. אז מה המתכון? חברים טובים (כולל חבר בשלן, חבר יינן, חבר בשלן בירה), אוכל טוב (קורט מילים והרבה אוכל), בירה טובה (שימאי אם שואלים אותי, ורצוי לא לשאול אותי בענייני בירות), שני ג'ינג'ים קירח אחד, לערבב היטב ולהגיש קר!