מה אתה עונה כששואלים אותך 'מה שלומך'? יש את אלה שעונים 'יהיה טוב', יש את אלה ש'סוחבים', יש את אלה ש'חיים', ואלה ש'שורדים'. גם כששואלים אותי מה שלומי, יום אחד 'יהיה טוב' וביום השני 'בסדר' מגומגם. לפני כמה ימים זכיתי לפגוש את 'סבתי'. סבתא של חברה טובה, בת שמונים ושבע שגרמה לי להבין שהתשובה לשאלה השגורה 'מה שלומך' הינה אחת: שלומי מצוין, תודה.
'סבתי' נולדה באזור אוברשלייזן שבקרבת אושוויץ, בת למשפחה עם עשרה אחים. אב שעבד כחייט ואם שנפטרה עוד בילדותה. הסיפור המשפחתי היה כנראה דומה לזה של עוד המון משפחות שחיו באותה התקופה באזור פולין. היא גדלה כנערה פולנית טיפוסית וחונכה בבית יהודי טוב. גם אותה כנראה הפתיעו הגרמנים והגזרות שקטעו בין רגע את תום הנעורים, הגלות מהבית האהוב והמעבר המצמרר והבלתי נתפס לגטאות.
'סבתי' עברה שלוש שנים במחנות הריכוז ומספרת שכשהגיעה למחנה ראתה חבורה של צעירים שהחזיקה שלט גדול בו נכתב: "היהודים הארורים גנבו תפוחי אדמה". ילדה יהודיה קטנה, סביבה המולת המחנה, צעקות, ופחד. אחיה הופרדו ממנה ומתוך עשרת ילדי המשפחה נותרו הם שלושה. שם, בתוך הכאוס, היא אמרה לסובבים: "תירגעו, הכל יהיה בסדר, רק אם תירגעו תוכלו לשרוד". והמילים שלה הפכו למעשים. מעשי גבורה יומיומית בהם הוברח מזון לגטו בידיה הקטנות, צעדי ריצה מהירה מלווה בדפיקות לב מצמררות כשקרבה הסכנה ומחבוא בחדרי מדרגות אפלים מפני חיילים גרמנים מחוסרי צלם אנוש.
את 'סבתי' פגשתי בזמן אחר ובמקום אחר בחופש פסח האחרון. עם ברק בעיניים של ילדה קטנה בחגיגות בעיר חיפה בה היא חיה מאז עלתה לארץ עם קום המדינה. אותה ילדה קטנה שהבריחה מזון אל הגטו על מנת לשרוד היא היום ראש שבט של משפחה בה טובי הבנים והבנות הינם קצינים בצבא ההגנה לישראל. משפחה שחונכה לזכור ולא לשכוח, אבל יודעת הלכה למעשה שעכשיו באמת שהכל בסדר.
כששואלים את 'סבתי' מה שלומך היא עונה תמיד 'ברוך השם'. וכנראה שזהו סוד ההישרדות האמיתי, זה שלא תלוי בתוכניות הריאליטי וקיים בנו כרקמה אנושית חיה. כוח החיות והאמונה שמבטיח שהכל בסדר מתחיל בראש ואינו תלוי כלל במציאות היום יום. מבט העיניים המחייך של 'סבתי' מספר באופטימיות קוסמית את סיפור הגבורה של דור הולך ונעלם במדינת ישראל. דור שמעביר אלינו בסיפוריו את החובה לזכור ולא לשכוח, אולם יותר מהכל יש בו גם השראה גדולה לאמונה בצדקת הדרך וליכולת לחלום חלומות גם שהלילה מקפיא מפחד, להאמין גם כשאבדה התקווה ולהגשים את חזון האבות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
זה קורה לכולם 
ש.
'אפר ואבק' מתנגן הבוקר ברדיו, כמו גם אמש בטקס.
מדינה שלמה זוכרת, כך לפחות בנפשי, כך לפחות בעיניי, מתחייב.
עם השנים למדתי שמדינה שלמה מתנהלת מחוץ לכותלי בית הספר ולא כולם זוכרים היום, בטח לא באותה מידה. לא כולם נצר לשארית הפליטה, לא כולם גדלו עם הסיפורים ובטח לא כולם חקרו בעצמם את הזוועות שחוו בני עמם, בני משפחתם, ולא ביקרו בעצמם בחבלי הארץ, הקהילות, הגטאות והמחנות ספוגי הדם והזעקות. כולם אולי שומעים היום 'אפר ואבק' אבל לא כולם נושמים אותו.
אבל את, את מחזירה אותי לימי התום. לקרוא אותך זה להרגיש שוב שכולנו היום זוכרים, אם לא את שואת משפחתנו שלנו אז את זו של חברינו, והרי כל ישראל חברים.
תודה.
ש.