רק אצל מי שלא גר בירושלים יש בראש דימוי שבירושלים תמיד קר. כל המדמיינים והמדמיינות היו צריכים לבלות את סוף השבוע האחרון בבירה.

גם אני נשביתי בקסם ועליתי להיות בת טובה להורי, כזו שמבלה סופ"ש שלם בשכונת הנופש הדרומית, גילה. בגובה של 800 מ' מעל פני הים (זה שחסר לי כל כך בסוף השבוע) אמצא כנראה את המנוחה והנחלה. עוד מילדות זכרתי את אמא ואבא שלי מתפארים בשלושת כיווני האוויר שיש בבית, שגורמים לנו ליהנות ממזג אוויר נעים 365 ימים בשנה בלי שום צורך במזגן. אבל נוסטלגיה לחוד וחום 37 מעלות לחוד. המזגן שפועל על 5 מתוך 4 במאזדה הקטנה שלי הטעה אותי וגרם לי להגיע לעיר ולחשוב שאכן כמו תמיד – קריר פה. המפגש עם אמא שלי היה נוטף (ולא מדמעות שמחה) ומלווה ברעש זמזום שלושה מאווררים שפועלים בסלון.

יום חמישי האחרון הבהיר לי שרשמית כישורי כירושלמית לחיים ללא מזגן חלפו מן העולם, ומעתה אני יכולה לבקש תעודת תושב תל אביבית בלי כל נקיפות מצפון (טוב אולי עם קצת, בכל זאת יש בחירות עוד שנה…)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי. בכוחות אחרונים רתמתי את אחד החברים והלכנו לבריכה. מה זה בריכה? זה ים לירושלמים. נוסעים ברכב לאחד המלונות הקרובים (מפאת כבודה של הפסקה הבאה לא אזכיר את שמו), משלמים 120 ₪ כניסה לפאקינג בריכה (!!!!!!!!!) עדיין לא אזכיר את שמו למרות שהקללות שניתנו למנהליו בליבי ובליבו של ידידי היקר בטוח כבר עשו את שלהם. בבריכה בירושלים מרגישים בחו"ל, תיירים מכל קצוות תבל מגיעים לקבל קצת שקט ומתחבאים תחת השמשיות הרחבות. ביחס לחוף התל אביבי, הבריכה שלנו לחלוטין, אנחנו הכי שזופים כאן (מה שבחיים לא היה קורה בממלכת טיגון הגוף) והמציל וצוות הבריכה מאושרים לראות סוף סוף ישראלים (פריירים, אבל ישראלים). בבריכה היו שלטים שהזהירו ילדים (שלא היו קיימים בה) לא לרוץ, והתריעו מסכנת החלקה למרות שכל טיפת מים התאדתה עוד לפני שהספיקה להגיע מהבריכה אל היבשה. השלט המנצח היה "אסור לרוץ" עם ציור של בחורה שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה (אם קשישי המלון מסוגלים לעשות את השפאגט שהיא מדגימה על השלט אני דוכיפת! ) גידור אימתני סביב הבריכה הבהיר לי מאיפה נולדים הפחדים של ירושלמים מים. שם (זה הכינוי לכל מקום שאינו ירושלים), אין גדר, אין שלטים ויש חול בכמויות…

הבריכה הירושלמית החזירה אותי אל ימי הילדות בהם הבילוי של שבת היה בריכת מעלה החמישה בהרי ירושלים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים… (טוב, אולי לא שרים, אבל גם לא ממש שוחים, בכל זאת ירושלמים..) אז אמא שלי היתה מעמיסה צידנית מלאה פירות, אבטיח וענבים שהפכו את ימי שבת האלה לחוויה מתוקה ביותר, במלוא מובנה של המילה.

אחרי ארבע שעות בריכה שמילאו את המצברים להמשך סוף השבוע חזרתי אל דירת הקיט, החום הכבד ירד קצת. בליל שישי, אחרי שיחה קולנית שלי בה הסברתי להורי שזה או מזגן חדש או שאני לא מגיעה לירושלים הגיחה פתאום הרוח הירושלמית האהובה והמוכרת. כך פתאום, בלי שום הכנה מראש, ניפצה לי בין רגע את כל טיעוני המזגן ונתנה לאמא שלי את הלגיטימציה למשפט האהוב עלי: "את רואה, מי צריך מזגן כשיש כזאת בריזה"

שבת המלכה הגיעה ואיתה הלגיטימציה שלי לחזור לעולם שכולו 24 מעלות. ההתחממות הגלובלית התחילה להעסיק אותי בסוף השבוע האחרון, החור באוזון משפיע לתפיסתי ישירות על הבריזה שהבריזה מירושלים. בין מאוורר, ל24 מעלות, אני בתחילתה של שפעת מזגנים (מהסוג שסותם את האף והאוזניים ומסנן יופי את רעשי המזגן).

ויהי ערב ויהי בוקר, מתי הוא ברא את הים?  מבקשת מופע השקה.

המאווררים של סוף השבוע, ואמא שלי מנופפת בעיתון השבת כמניפה החזירו אותי בזמן, והוציאו מהבוידעם את הביצוע הנאיבי הבא. גם להם לא היה ים, אבל הם בהחלט עשו מהלימון לימונדה קרירה 🙂