דרוש: קצת שקט.

שני דוחות חניה (שניהם ברבע לשבע), מפתחות שנשארו בחור המנעול (מהצד שמפרגן לגנבים), ערימת כוסות קפה עצומה בכיור ועוד שלל סממנים בהם 'חוסר תשומת הלב' הגיעה לביקור, הזכיר לי השבוע שבמירוץ נגד הזמן המפסידה העיקרית היא אני. כולם מרוויחים ממנו. הפקח, הגנב ואפילו המנקה.

בהתחלה יש בשבועות האלה משהו ממכר. יש בהם משהו קסום שמנסה לבלוע את העולם כולו, הכל מהכל והכל עכשיו. חצי בהירואיקה וחצי באמת פנימית בוערת.  מבחוץ נראה המירוץ הזה כמו מליון דולר  ומבפנים כאב גרון שמחבר גוף ונפש כבר מתחיל להתגבר (זה מנגנון פנימי שאומר: העלמה סופרוומן, הגזמת, הגיע זמן לעצור).

המירוץ הזה שמבוסס על המילה "כן" לכל דבר ועניין כמעט,  לרוב כולל שני חברים שרצים במעגלים אצלי בראש ומתלבטים בו זמנית האם המירוץ שווה את זה? מנסים לקבוע מטרה חדשה כקו הסיום וכדרך קבע מזכירים לי שיש עוד שיא שאליו חייבים, פשוט חייבים להגיע.

את מלחמת ההתשה העצמית ניצחתי השבוע בביטול חמישים אחוז מהפגישות הצפויות ושיחה מעודדת מאד עם בת דודי שצחקה כשאמרתי "אני ממש גמורה" והודיעה לי ברצינות תהומית שעד שלא אתעורר להניק או להחליף מצעים לקטנה שברח לה שוב הלילה ואקום ליום עבודה אחרי שלוש שעות שינה באופן קבוע,  אין לי זכות דיבור (וקיטור). כשהיא צודקת היא צודקת אמרתי בליבי, הגעתי אל דירתי הקטנה והודתי לאל על היכולת המופלאה לישון באלכסון.

וכסוערות הרוחות והעיר הגדולה קצת לוחצת, המאזדה 2 שלי כבר במסלול טייס אוטומטי בדרך הביתה. ירושלים של חמישי בערב מנחמת. המירוץ כמעט ולא קיים בה. הקרירות הירושלמית מלווה בדייסה מלאה בהפתעות מתוקות מבית היוצר של אמא שלי. שישי בוקר בשוק מחנה יהודה מזכיר שהפשטות של החיים עושה את החיים לגדולים באמת (גם אם לפעמים הצבעוניות התל אביבית מצליחה להסתיר את האמת).

ארוחת בוקר עם חברים ושינת צהריים מהסוג שגורם לחיים להראות אחרת לגמרי החזירו אותי למסלול. אחרי יומיים כאלה אצלי בדרך כלל באות גם הבטחות מהסוג הגדול והמחייב "לא עוד", "לעולם לא". גדולות כל כך שנראה כי לא יתגשמו לעולם. הפעם החלטתי ללכת בקטן. לקחת פסק זמן. בייבי סטפ בדרך לבריחה ממרוץ העכברים לאיכות חיים. בלי הבטחות, בלי מילים גדולות עם הרבה שקט, מאכלים של בית ושלווה של שבת בירושלים.

אז אחרי יום וחצי בבית ההבראה של אמא ואבא הבנתי שהמפתח טמון באיקון הילדות שעלה ממסך הטלויזיה עם ההצהרה הברורה "פשוט אימרו לא!". כמה לאוים קטנים בחיים יכולים להכניס הרבה  סדר ואיזון ומחזירים ל'כן' את הכבוד המגיע לו ולי את היכולת ליהנות מהשירים של ליל שישי ברדיו, ובין שיר לשיר להתמכר לקצת שקט.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “דרוש: קצת שקט.

  1. ש.
    כמוני כמוך.
    השאיפה לשקט מאפיינת ממקבלים כרוניים שכמותנו אך האמת היא שאיננו רוצים בו בכנות. אנחנו חיים את העומס, נושמים את התזזית ונבנים על הסקנדל והפסטיבל.
    אלא מאי, לעיתים אנו חייבים לכבות מערכות לרגע קט ולהיטען בצד, בשקט, באופן מבוקר. כשאנו לא משכילים לעשות כן, אנו קורסים באופן ספונטאני ואז צריך חברת ניקיון כדי לאסוף את השברים.
    מזל שעם השנים לומדים לזהות את נקודות השבירה ולהאט מבעוד מועד. לומדים גם להקדיש רגעי שקט יזומים, אתנחתות על ספסל בשמש בוקר עם חברים יקרים שמבינים,.מחבקים, מאפסים, מטעינים ושולחים אותנו חזרה למרוץ, ממוקדים יותר, מחייכים.
    שבת שלום ושקט,
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s