פתאום היא מציצה אליך, חצי מחוייכת, מבהיקה מרעמת השיער השחור. משהו חצי מתריס, חצי חצוף, חצי טבעי, נוכח ולא נוכח. אחרי שלושה מצמוצים ותנועת זום אין זום אאוט מול המראה הבנתי שהיא כאן, נצחית ויש משהו ב'כאן' שלה שתוחם בקו דקיק (בעובי של שערה כמעט) תקופות חיים. אחרי ההלם, המבט מחוסר האונים וההתלבטות הבלתי נגמרת אם לתלוש אותה או לא, אחרי הסטת השיער ימינה ושמאלה ושוב ימינה, את פתאום מביטה במראה. שערה לבנה ראשונה כאן כדי להישאר.

והמראה, זו שעל הקיר (או על קיר המעלית, שכבר מזמן עצרה בקומה 3, אבל לא הצליחה לעצור את הזמן) נשארת נאמנה לבבואה המקורית. הצעירה, הקלילה, מחוסרת הדאגות. כלום לא השתנה, באמת. אבל באמת של גלגלי המוח שעובדים מתחת לפדחת, התחושה, איך לומר, קצת מפדחת. והגלגלים, בשלהם, היא אחת והם רצים מרתון על 28 שנים, מעלים זיכרונות, געגועים ואת רמת החרדה שלי לשחקים.

כהרגלי בקודש התחלתי לדאוג, מה יהיה עכשיו, אבל איזה קול פנימי נוסף התחיל להרגיע את הקול המודאג בטענה ששערות לבנות מגיעות מדאגות. אז מעכשיו אין דאגות, העולם ורוד. רק לא לבן. ובכלל, ממרום גילי, מה יש לדאוג עכשיו, הרי זוהי דרך הטבע. גם אסונות קורים לעיתים.

התחושה הזו קצת מזכירה את התחושה שהשן הראשונה נופלת. זו שבזכותה קיבלתי 4 ברביות, 3 בובות ושקית סוכריות שעזרה ליתר שיני החלב להיעלם. שערה ראשונה לבנה מגיעה בלי מתנות, אבל גוררת אצל נשים רבות סיבות למסיבות, מספרות הרצאות ויועצות.

4 שעות בדפי האתרים סלונה, את, לאישה ושלל פירושי ראשי לנשים ואכילת ראשים, הבהירו לי שאלוהים המציא את השערות הלבנות ויתר תחלואות הנשים כדי לאפשר לנשים למכור לנשים מוצרים וסיפורים שרק, אבל רק נשים קונות. ויסלחו לי כל נשות התוכן והאינטראקטיב אבל למה למען ה' הטוב על כל שערה לבנה שצצה בראשה של אישה יש 5 כתבות (חלקן מציגות את התופעה כשוות ערך לצונאמי ביפן), 30 קופונים לכל קשת צבעי השיער ותוכן שיווקי של 4 מכוני טיפוח ומעצבי שיער? ואם יש את כל אלה, איך יכול להיות שעדיין אין פסיכולוג לבעיות ראשים (אחד כזה שמטפל במחשבות ובתחושות שצצות בעקבות השערה הלבנה שהם, איך לומר, שורש הבעיה).

כדי לפתור את הסיפור (או סתם להתאוורר) פגשתי אתמול במסגרת מסע הבחירות את יאיר לפיד. האיש, האגדה והבלורית היה מאז ומתמיד מודל מבחינתי לכתיבה מופלאה. הוא עמד על במה והציג את משנתו ואני בהיתי בפדחת שהלבינה מעט (נו טוב די הרבה) עם השנים. הוא דיבר על המדינה שלנו ועל האנשים שאנו, ולכמה דקות היה נראה כאילו החליט להעלות במופע את המיטב של הטורים שלו ולהציגה על במות שונות ברחבי הארץ. נאיבי קצת, תמים משהו. אבל אמיתי. בשלב מסוים היה נדמה כאילו רמי קליינשטיין עומד לעלות ולהתחיל לשיר. הוא מדבר, ואני מביטה בפדחת.  פתאום הוא נראה לי קצת יותר מבוגר מתמיד, זה השיער או הדאגות של מי שרוצה להיות ראש ממשלה? כנראה שזה הולך ביחד. אבל משהו בדברים שלו עזר לי להבין שאנשים רק מתחילים את החיים שלהם איפשהו בגיל 40. הוא דיבר כמו ילד, בהתרגשות ואמונה. אחרי שהפסקתי לראות לבן (שעשה לי שחור בעיניים) הסתכלתי סביב.

הורדתי את הגיל הממוצע. מודה. כשהוא הזכיר את מלחמת שלום הגליל שהוא זוכר, הבנתי שיש לי עוד קצת זמן להתחיל בשביל להתחיל ולדאוג על באמת (שהרי בכל זאת, אני הייתי עסוקה אז בעוזי קצת שונה באותה התקופה, ההוא מפרפר נחמד, חבר של בץ). לקראת סוף ההופעה אפילו השלט מאחוריו חייך אלי, 'יש עתיד' (לי יש רק אחת בינתיים, אז למה לי פוליטיקה עכשיו?).

בשבוע יום ההולדת, פתאום היא מציצה אליך, חצי מחוייכת, מבהיקה מרעמת השיער השחור. סוג של תזכורת חיה לכך שצריך ליהנות מהרגע, שהזמן טס, שלא צריך להתרגש משיערה לבנה (טוב אולי קצת), שעיתוני נשים זה בולשיט, שמותר ורצוי לצחוק על עצמך, שבחירות זה העסק שלנו, ושהמדינה הזו בידיים של דור צעיר שיכול וצריך לשנות (וזה בלי שום צחוק), שיאיר לפיד חתיך גם בלבן, שיש עתיד ושכל החיים לפני. להתראות נעורים- שלום מספרה.