קצת סוראליסטי לראות את 'קזבלן' שבוע לפני הבחירות. סוראליסטי כי עברו חמישים שנים מאז עלה המחזה לראשונה והוא רלוונטי עד מאד גם היום. סוראליסטי כי יפו של היום לא שונה בהרבה (גם פלורנטין נראית עדיין די דומה).  סוראליסטי כי חלק מתשדירי הבחירות (מודל 2013)  מעלים ניחוח של פרסומת משנות השבעים, סוראליסטי כי הג'ל בשיער של יאיר לפיד מזכיר קצת את הבריליינטין של כוכבי קזבלן. סוראליסטי כי יוקר המחיה, קרקעות ליזמים וצדק חברתי, אלה שהיו מנת חלקם של השטח הגדול בשנות החמישים הם מנת חלקם של תושבי שטח גדול קצת יותר שנקרא מדינת ישראל.

ואחרי ששוקע הסוראליזם  הופכת החוויה לישראלית מאד, נוסטלגית משהו. כזו שמתרפקת על חוויות רחוקות מצפייה בסרט קזבלן בכל יום עצמאות. אז נכון, יהורם גאון לא נוכח על הבמה, והחברים של עמוס תמם (הפושטקים) עברו עידון משמעותי ונראים קצת פחות גבריים בעיני (אבל זו כנראה בעיה של הדור כולו ולא רק של אנשי הקאמרי המודרניים), אבל יש משהו במחזה הזה שמדבר לכולנו. שהרי, אם חמישים שחקנים שרים על הבמה "כולנו יהודים" גם החייל הדרוזי שבטח הגיע להצגה במסגרת תרבות יום א' חייב להאמין. וגם אם לא, בדמוקרטיה, כמו בדמוקרטיה הרוב קובע. והמיעוט. מהנהן.

רוזה היא רוזה, את הקעקוע שהביא העידן המודרני טשטשו לה והבדיחות על פולנים והונגרים ומרוקנים ותימנים ועירקים מצחיקות (ויצחיקו גם את הילדים שלי שיהיו ישראלים דור S4)  אין מה לעשות אנחנו עוד לא מספיק צברים. אבל יש עוד זמן, אנחנו בסה"כ מדינה צעירה..

ויש עוד כמה דברים שלא השתנו (חוץ מיהורם גאון שנשמע ונראה די דומה, רק עם קצת פחות שיער בפאות) כמו הקונצנזוס שלנו בנושא צנחנים והיותם קליל השלמות (קונצנזוס שאני נושאת את דגלו במשך שנים. רעל בעיניים!), האהבה שלנו לישראל ותחושת הפטריוטיות הלאומית שמשאירה אותנו כל ישראל חברים (או לפחות את כל צופי הקאמרי במוצ"ש).

אבל אחרי שהפרגוד נסגר ואבקת הקסם העונה לשם נוסטלגיה מתפזרת נשארים עם שמאל וימין, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים, דרום תל אביבים ואנשי שוסטר, מדינת תל אביב והפריפרייה, מגדל דוד (שנראה יותר פעמים בתשדירי הבחירות של ביבי מאשר בכל שנות קיומו, והוא קיים כבר כמה שנים..), מצעד הגאווה, כוכבית גיור ונפתלי בנט. ויש גם עוד כמה כוכבים מודרניים שיכלו להיכנס יופי לקזבלן, אבל דלתות הקאמרי חסמו. יש מחאות, ושביתות ועולים, ויורדים ובריחת מוחות, והון ושלטון, ויש עוד איזה נושא פעוט, בטחון.

ויש את עמוס תמם, ואת הקאסט המדהים, והתפאורה המקסימה, והעיבוד החדש והעדכני כל כך והכל מתוצרת הארץ. עם אותו קסם ופשטות ויצירתיות שהופכים אותנו להיות סטארט אפ ניישן, ולרגש את אפל עם אפליקציה שהתחילה מצחוק על GPS והראתה לכוווולם למי למי יש יותר כבוד. ויש את העניין המדהים הזה שמדינת היהודים היא מדינה דמוקרטית (גם אם תושביה לא ממש מעקלים זאת לפעמים). והקטע הזה שדמוקרטיה היא באמת שלטון ההמון נשכח לפעמים במעטה הדאגות, והשגרה והיאוש (או סתם חוסר תשומת לב).

קזבלן המודרני הרבה פחות נאיבי, גם הבוחרים המודרניים. כאילו העלו את המחזה בדיוק בזמן, רגע לפני ההליכה לקלפי, כדי להזכיר שעולם כמנהגו נוהג עד שבוחרים לשנות. ואנחנו יכולים לשנות. אנחנו מחוייבים לשנות. זה שלנו. של כל מי שקזבלן (או כל סרט ישראלי שמנחם גולן חתום עליו) מרטיט לו משהו בפנים (גם אם הוא לא אומר את זה בגלוי), של כל מי שמקטר כל הזמן ומעלה ווליום חודש לפני הבחירות (אבל יודע בסתר ליבו שבחיים הוא לא היה עובר לשום מקום אחר). זה שלנו, ויש כבוד.

עכשיו צריך להתחיל לעבוד בלדאוג שגם לדורות הבאים (אלה שיתגייסו לצנחנים בעוד 10 שנים) תהיה אפשרות לקנות דירה, ולסגור את החודש, כי עם כבוד, איך לומר, לא הולכים למכולת…