קוראים לנו דור ה-y, ובדרך כלל מלווים את האבחנה בוואי וואי וואי, מה שמחכה להם. ההם שנולדו בתפר ההוא, שגרים אצל ההורים עד גיל שלושים לפחות, שההורים ממלאים להם את המקרר, ואבא קונה להם מאזדה 2. אומרים שאנחנו הדור האבוד, שהמורטוריום החברתי שלנו דפוק, אומרים שאנחנו הולכים לאוניברסיטה ורוכשים תארים שאין מה לעשות איתם. אומרים גם שיש לנו קשיי למידה וקשיים בריכוז וקושי לחסוך ועוד איזה קושי שבדיוק כותבים עליו עכשיו כתבה. אומרים שאנחנו מפונקים, אומרים שמי שכבר מצליח בורח במסגרת בריחת המוחות לחו"ל. אומרים שאנחנו תלויים בהורים. אומרים שאיבדנו את הקשר לחיים ושאנחנו מכורים לטכנולוגיה, אומרים שאנחנו כל כך אינדיבידואליסטים שאיבדנו לגמרי את עצמנו.

ומה שיפה באותם אומרים, הוא שהם היו שם, אז כשהיינו ילדים ובנינו חלומות ואמרו להוא שרצה לשיר, שלשיר זה לחלשים, אז היום הוא עורך דין (יחד עם עוד המון חברים שרצו לפסל ולצייר אבל נתנו להם חלום של מישהו אחר). ויש עוד איזו אחת שחלמה להיות מורה אבל שלחו אותה ללמוד מינהל עסקים. למה היא צריכה מינהל עסקים היא לא באמת יודעת אבל אלה שאומרים בטח יודעים. לפני שנתיים אותם 'אומרים' אמרו שזה דור מדהים ושזה דור מורד, זה היה רגע אחרי הקוטג' והאוהלים ברוטשילד. אבל אמירות חולפות עם הרוח והדור, מה לעשות, עדיין כאן. קצת יותר מפוקח, עם עיניים קצת יותר כהות מלשלב לימודים במקביל לעבודה במשמרות, מלגדל ילדים, ולשלם שכר דירה. זה הדור האבוד הזה, שחי (בדיוק כמו כל דור אחר) קצת בקושי בשנים הראשונות לחייו. זה כמו השיר של אביב על דור מזוין, שהיה ויהיה תמיד באותה נקודת זמן כזה.

כי בכל דור ודור חייב אדם לזכור את תחילת הדרך, מורשת הקרב הזו שיש לכל אדם. אצל אמא שלי זה היה כשלא היו לה חמישה שקלים לפלאפל, אצל הדודה, יש סיפור על דירת שני חדרים ושלושה ילדים והדוד נסע עם הסובארו המתפרקת ונתקע לאורך ירושלים תל אביב עם ארבעה ילדים וכלב. רק שאז זה היה בסדר, להם היה מותר לטעות. היה ברור שהם צעירים, שעכשיו קצת קשה ושיום יבוא והמצב ישתפר.
אבל אצלנו בדור שכולו וואי וואי וואי לא קיים היום הזה. אין מצב שישתפר, יכול רק להיות יותר גרוע. ככה לפחות אומרים. וגם תומכים במחקרים שהמשק בהאטה, והתל"ג בירידה ויש רק דבר אחד בעליה (מעבר למחירי הדירות כמובן) והוא רמת הייאוש שמכניסים למערכת שנקראת 'דור העתיד של ישראל'.

אז לכל אלה ה'אומרים', הרי החדשות: אנחנו הדור שיש לו הכל. כישרון והשכלה, יכולת בחירה, ידע, יכולת להתחבר בלחיצת כפתור לכל נקודה על הגלובוס, אפשרויות תקשורת בלתי מוגבלות ומוח ישראלי כמו שאין באף מקום בעולם.יש לנו רק בעיה אחת, 'אומרים יקרים', אין לו חלום. הוא נקטע איפשהוא בתיכון, כשהסבירו לנו שהדבר הכי חשוב הוא לעבור את הבגרות, כדי שנוכל לעבור את הפסיכומטרי כדי שנצליח לעבור את התואר הראשון ואז נעבור בקלות יתרה את התואר השני. כל כך הרבה מעברים שהתכוננו אליהם ועברנו אותם בהצלחה שבדרך שכחנו להבין לאן למען ה' אנחנו הולכים.

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83. עודף חברים בפייסבוק, עודף בגדים בארון, עודף אפשרויות לימוד, עודף היצע של דירות 4 חדרים חדשות מקבלן שהפכו להיות החלום הכי גדול של הדור שלנו. ועודף, איך לומר. מבלבל לפעמים. כל כך הרבה רעשים מהצד שחוסר יש במצרך נדיר אחד: זמן חלומות. הרגע הזה בו אתה יושב עם עצמך ונזכר מה אתה באמת רוצה, מה היא באמת אוהבת , ומה עושה לי (ולא ל'אומרים') טוב. כך ברגע הזה כשהמדד החברתי בו בכל כיס יש מכשיר נייד שגוזל 36 תשלומים והחובה ברכב חדש מהניילון נעלם (אפילו רק לרגע) יש קצת שפיות.
כי הכי קל לכתוב על מרוץ העכברים הזה ויש מספיק 'אומרים' שעושים עבודתם נאמנה בתחום, אבל לנו יש אחריות. זה דור שמתחיל מהפכה, בה הטכנולוגיה מחליפה אנשים והעובדים החדשים בו צריכים תכונות וכישורים שלא היו בלקסיקון של האומרים מדור הX. רב תחומיות, יצירתיות, יכולת אנלוגיה, חשיבה מרחבית, גמישות ועוד כל מיני מילים שלא מוכרות לדור הX (ואם נודה על האמת אף אחד לא הכין אותנו אליהם במסגרת השנים 'תלמד כדי לעבור את המבחן, כדי שתוכל להגיע מוכן למבחן הבא').

החדשות הטובות: עוד 10 שנים בדיוק מתחלפות היוצרות וגם אנחנו נוכל לשבת מדושני עונג איש תחת גפנו בגינת וילתו ולדבר על הדור הצעיר והלא מוצלח.
החדשות הטובות יותר: חובת ההוכחה עלינו! יש יגידו שזה נאיבי, וזה בסדר. כשיש חולמים בשטח יש תמיד גם כמה 'אומרים'. רק חבל שעוד לא המציאו אפליקציה שמשתיקה את הקול שלהם, לפחות לרגע, ומאפשרת לנו להתחיל להגשים חלומות במקום לפחד ממה יגידו השכנים.