בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. אייל גולן, גל גדות או ספי ריבלין. סרטון על חתולים או הילד בבריכה. קציצות בשר, קינוח או חנוכייה. תמונה ועוד כמה מילים, וזרם לייקים, תגובות ושיתופים שמזכיר מאין באנו ולאן נשוב. וגם אם לא נשוב לפחות נחייך למראה המספר הקטן העולה בצד הסטטוס.

בעולם שבו לכל ילד יש סמארטפון וכל אחד מאיתנו מצויד במצלמה ומקלדת יש לכל אדם שני תפקידים – לחיות את חייו ולכתוב את חייו. אנחנו כותבי תוכן, יצרני תוכן. כולנו וכל אחד לחוד. כל פעולה בחיים שלנו מתרחשת כיום פעמיים. יש לה חיים במציאות וחיים נוספים עמידים הרבה יותר בפייסבוק. והדעות, אחד בפה ואחד בפייס (יש כאלה שנשארים באותו קו ואחרים מזגזגים).

אין כבר שום צורך לדעת לכתוב, רצוי רק לשתף, לשכפל, לגזור, להעתיק, לצלם, לשלוף הגיג, או לכתוב דעה (גם חחח זו דעה). זכויות היוצרים אאוט, מדד הלייק אין! הכתיבה הפכה ממנת חלקם של יחידי סגולה, יוצרים יחידים לכלי ביד ההמון להביע את דעותיו, להשמיע את קולו. להיות.

בעלי מאות החברים הפכו גם בעלי הדעה והצורך לרפרש עולה על הצורך לחדש וליצור מציאות. כבר אמרתי, בסופו של יום אנחנו צריכים שייכות וזה לא באמת משנה מי בדרך. יש עוד ציבור כזה שמחפש שייכות ושומר עליה בכל מחיר, הוא כולל את כל אותם מאמינים שהצביעו ברגליים, ועלו לירושלים לעת ערב להלוויתו של מרן. בעידן קר ומהיר, כזה שלא מפרגן לנוסטלגיה, יום האבל הלאומי לזכרו של אריק איינשטיין שקבעו יפי הלייק והסטטוס דומים במובן מסויים למאות אלפי העולים לירושלים (מי ברגל, מי ברכב ומי בתקתוק מקלדת).

הבעיה במדינת פייסבוק היא שאנחנו לא רואים בה את מי שלא אישרנו ומכאן שבעוד הסטטוטים על אריק איינשטיין מילאו את הקיר שלי עד קריסה, אייל גולן, קיבל משקל זניח. ספי ריבלין קיבל מקום טוב באמצע.

אז למי אנחנו נותנים לייק ולמי לא? ואיפה עובר הגבול בין הפרטי והכללי בעידן המודרני? ומה זה אומר שכתבים מפרסמים חדשות בטוויטר רגע לפני שהן עולות על המסך או באתר? האם אנחנו באמת קוראים עד הסוף או שיש אנשים שתמיד יקבלו סימפטיה ואחרים יקבלו איגנור?

נרות חנוכה דלקו השבוע אל מול אורות הפלאש בחסות ג'ובס, מעוז צור מושר והקהל נשקף מבעד למסך. הבוקר שלי מתחיל בדרך כלל בים (לפחות כך עולה מהפייסבוק) והתמונות שממלאות את הפיד מזכירות לכולם שהבוקר שלי מתחיל בים. לפעמים התזכורות שאנחנו מספרים לעולם הן התזכורות שאנחנו רוצים לספר לעצמנו.

המצאת הדפוס הפכה את הידע לנגיש להמונים, המצאת הפייסבוק הפכה את כולם למשכתבי הידע. כל מה שקורה ברשת הוא תוכן. וכשהכל תוכן, כולם יוצרים. אבל כשיש מאות אלפי בלוגים ומליוני סטטוסים באוויר ביום מה באוטוסטרדת המידע נשאר על המסך וכמה הולך איתנו הלאה למציאות? ואיך קרה שתוך חמש שנים כל כך חשוב לכולנו להגיד לפחות פעם ביום משהו לעולם. איך חיינו לפני? את מי עדכנו כל שעתיים?
כולנו אזרחים במדינה הגדולה בעולם, היא נותנת לנו את זכות הביטוי (עד גבול מסויים ולפי כללים נוקשים) ואנחנו מציתים ומקבלים באהבה עוד אלגוריתם ששולח פרסום ממומן על בסיס שעתי ומבקש ממני בכל יום לעדכן איפה למדתי בתיכון ואיפה עבדתי לפני שנתיים. מעולם אף אדם לא ידע את ההיסטוריה שלי בכזה פירוט וגם עבד בלהסיק ממנה מסקנות שיווקיות. אם זה לא היה חלק מהחיים זה היה נשמע קצת מפחיד. בין לבין מגדלים חווה, משחקים פוקר מקבלים הזמנה לאירוע של אדם שאין לי מושג מאיפה אני מכירה או חותמים על עצומות (בעולם האמיתי אני עושה את עצמי בטלפון בשלב של העצומה).

אז מה עם איזו קרן שמש? קרני שמש נמצאות בקצוות, כשיש איזה ממ מצחיק, או סטטוס מצייץ או תמונה שעושה טוב על הנשמה. יש גם כמה שמצאו את בחירת ליבם בפייסבוק, האלגוריתם שלהם חזק במיוחד ומתוזמן היטב (עכשיו צלמים, מאפרות ושמלות כלה ועוד שנתיים שילב).

מפחיד עד כמה זה מדהים. פחד ותדהמה הולכים יחד, מפריד ביניהם המינון. איכות או שייכות? אורז מהביל או עצומה נגד ריהאנה?

הסטטוס הוא הסטטוס קוו החדש.