את שתקבלי את שירה עוד רגע בחיוך וידיים פתוחות, שתראי אותה קצת יותר שעות ממני ביום. את שיש לך כבר כמה ילדים משלך אבל אני מפקידה בידייך את חלק גדול מהלב שלי. את שהסברת לנו באסיפת ההורים שזה בסדר לבכות, רק לא מולה, והבטחת שתאכל טוב, ותשחק ויהיה לה כיף.  ואני שישבתי על כיסא קטן, דמיינתי אותה, אוספת חוויות לחיים ממך, לומדת את מילותייך, חוזרת אחר תנועותייך.

את שיש לך כל כך הרבה כוח ועוצמה, גובה ושיעור קומה מולה. את, שאני בכלל לא מכירה, אבל אני כבר אוהבת. כי כשבוחרים לאהוב, קל יותר לסמוך. לסמוך שתחבקי אותה קצת יותר חזק, שתלחשי לה באוזן שגם שאמא הולכת היא תמיד חוזרת- קצת כמו הגמד המרגיע גיע מהסיפור של ליאור ששירה כבר יודעת לדקלם.

את, שאורח החיים המודרני קבע שנהיה שותפות בגידול שלה, וגם אם יש לי כמה השגות אני מבינה שנצטרך להתפשר בזוגיות החדשה שאנחנו מתחילות לנהל.  אז בואי כבר נחליט מעכשיו שגם אם ארים גבה, או אתקשר בלי הפסקה, אתן כמה עצות, או אבקש בקשות הזויות, תדעי שזה לא אישי. זה אישי מאד. דיני נפשות. כי שמדובר בשירה, כל כולי חוזרת לגובה 95 סנטימטרים, הופכת להיות הבכיינית שבילדי הגנון, ורק צריכה איזו גננת מרגיעה שתזכיר לי שאני בידיים טובות.

כי את יודעת איך זה בדור שלנו, הרשת מטלטלת את הלב בין מחקר התפתחות לפעוטון שנסגר, ותקציב מדינה ששוב שכח ש-1000 הימים החשובים ביותר בחייו של אדם מופקדים בעצם בידיים שלך. והאמת שאני קצת מקנאה, כי זו אולי הפעם הראשונה שההבנה איזו חשיבות יש לאיש חינוך נפגשת עם הבטן הרכה שלי.

ואני, תזכרי שאני במרחק ווטסאפ, מתרגלת הורות מודרנית, מחכה לכל תמונה, של שירה אוכלת, או ישנה. אפשר גם פעמיים או שלוש ביום, העיקר שתהיה תעבורה, שתרגיע.

אבל מעבר לתמונות, ובין כל המשימות, בסולם העדיפויות שלי יש לי רק בקשה אחת. שתביטי לה בעיניים בגובה העיניים, ותגידי לה שהכל בסדר, והלב הקטן שלה ידע שיש עוד נפש בעולם שעומדת לצידה. וזה חשוב לי יותר מהכל אני מודה, יותר משעת סיפור ואמא של שבת, יותר מלהחליף מיד חיתול, יותר מהחוג יוגה.

תזכרי, זה לא אישי, זה אישי מאד, דיני נפשות. את יודעת, לכל אמא יש שירה באיזה גן, בית ספר, או פעוטון, שלא נרדמת מהתרגשות בשבוע האחרון.