ולא… לפחד מהפחד!

מי שמכיר אותי יודע, שאני לא אוהבת לנהוג. מי שמכיר אותי קצת יותר יודע שיש לי (או לפחות היו לי) חרדות נהיגה. פעם מכביש מספר 1, פעם מהגשם, פעם מנהיגה בחושך. חיינו בשלום אני והפחדים כמעט עשור, מאז איזה לילה בו מתחתי את עצמי קצת יותר מדי ונמנמיתי על ההגה בדרך לירושלים. לא קרה כלום, כלומר פיזית לא קרה כלום, אבל נפשית קרה כנראה הרבה מאד. נבהלתי כל כך שהפסקתי לנהוג לכמעט שנתיים, וגם כשחזרתי תמיד נסיעה לבד בכביש בין עירוני לא היתה כוס התה המועדפת עלי.

כשממש חייבים הייתי מגייסת את אבא שלי להיות איתי על הקו כל הנסיעה, התברכתי באנשים ונשים מדהימות שמקיפות את היום יום שלי שהצטרפו אלי לפגישות בכל נקודה בה אנחנו עובדים ברחבי הארץ בשמחה ובאהבה, רק כדי להיות ״שומרות הדרך״. אני והחרדות הסתדרנו, הם שמרו עלי (הן היו התירוץ לזה שאני לא יכולה לעבוד רחוק מדי או למתוח את גבול היכולת חזק מדי), דיברתי עליהן, לא התביישתי בהן במיוחד- שהרי עדיף לצחוק מאשר לבכות מהן.

ועכשיו בלי צחוק, מי שלא חווה התקף חרדה מימיו לא יבין זאת, ומי שחווה מפחד רק מהמחשבה על הפחד שמא יבוא התקף ויתקיף.

אבל עוד לפני שיתקיף, אני בניתי לו מעקפים- נסעתי להנאתי בכל כביש עוקף כביש מהיר אפשרי. גיליתי כבישים צדדיים בהם נהגתי רק אני ונלחמתי מלחמה עיקשת בקיצורי מסלול בWaze. מיטב מטפלי nlp נהנו מחברתי על בסיס שבועי מנסה להסביר להם בכל פעם מחדש (כולל סימוכין) למה אני באמת לא מסוגלת. נמנעתי, דאגתי התחמקתי (לכל אחד מאיתנו יש את השם שלו להתמודדות עם פחד)…

ואז הגיע שמעון. עוף מוזר בתחום חרדות הנהיגה, אחד כזה שפשוט מעלה אותך על ההגה, יחד איתו. מבחינתי הוא חצי מורה נהיגה (גם לו יש ברקס על כל צרה שלא תבוא) והוא חצי פסיכולוג. כך במשך חצי שנה נהגתי דרך הפחד. התחלנו מלדבר על הפחד, ומהר מאד הבנתי שאת החרדה הייחודית כל כך לי אני חולקת עם עוד 20 אחוז מהאוכלוסיה (!!!). מלאך הדרך הזה, שמעון, עזר ל3650 ימים של חרדות להתפוגג בכמה חודשים. פתאום הפחד מהפחד התחלף בנסיעה. פשוט להיות ברגע ובדרך. בלי לפחד מנתיבים משאיות וגשם. סיימנו היום תהליך בן כמעט חצי שנה, כשהוא נוהג ברכב נפרד ואני משייטת בלי להניד אפעף לירושלים ברכב שלי.

ולמה אני כותבת? מעבר לפרסום למנטור הכביש המופלא שלי, כי כשחושבים על זה בכל אחד מאיתנו גרה איזו חרדה. אצלי קראו לה חרדת נהיגה, אצל אחר טיסה והשלישי רק המנעות, לא חרדה מעמידה מול קהל. אפשר לחיות איתן, אפשר לצחוק עליהן, אבל את ההרים האלה שעשויים מענני צמר גפן בראש לנו אפשר גם לנצח.

הניצחון מתחיל במוכנות להודות שיש בעיה ונכונות לשלם מחיר (כסף, זמן, תשומת לב). כשחושבים על זה, זה המתכון לרוב הניצחונות.

והניצחון, מתוק. הוא משחרר מגבלות, ומרומם את הנפש. לא אני לא אוהבת לנהוג, תמיד אעדיף לשבת ליד האביר (או הנסיכה בספסל האחורי) אבל אם צריך, אין שום בעיה- אני על ההגה. לא מפחדת מהפחד, בסופו של דבר כביש אחד של החרדה קצר כמו המרחק בין האונה הימנית לשמאלית במוח שלי.

אז תודה לשמעון, ולאלינור שהמליצה עליו ולכל מי ששמע/ תמך בעשור האחרון בהר הצמר גפן שגר לי במוח. לא מתחייבת על איכות הנהיגה, אבל אשתדל לא לחפור יותר בנושא 🙂

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ולא… לפחד מהפחד!

  1. פוסט אופטימי במיוחד. כי השינוי, כל שינוי, מפחיד יותר מהכל. וקל יותר להתבצר בפחד ולומר כזו אני ולשנות את כל סידרי החיים כך שיתאימו ל'אני' מאשר לעשות מעשה כמוך ולהתמודד ולטפל ולשנות. כל הכבוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s