האם התבוננת אי פעם

כשחזרתי הקראתי לחבר טוב את השיר, אחד מהחברים שהדרכים של חיינו נשזרו אחד בחייו של השני. הילד התברך בכישרון רב והפיח במילים מנגינה (הוא שחי את הריקוד האיטי קצת יותר טוב ממני עדיין בשלבי עיבוד סופיים, יש למה לחכות!).

"בטח שאני באה, נתראה שם". לחתונה, לאזכרה, לארוחת הצהריים המשפחתית, מגיעה גם מגיעה. עוטה את שריון הרווקה התל אביבית ומכינה תשובות טיילור מייד לכל דודה, הנה אני באה. משהו בגיל הזה שבין 25 ל-32 מפגיש את דור ה-Y  עם שאלות שהדורות שקדמו לו כלל לא היו צריכים להתמודד איתם. את דור ה-X אף אחד לא הספיק לשאול 'מה קורה עם חתן' כי היה חתן בערך בגיל 23. גם על עבודה אף אחד לא הרבה לשאול אני מניחה, עם כל המלחמות והטלוויזיה בשחור לבן, הילדים של חורף עדיין לא היו קרייריסטים מופלגים…

ובדור המייסדים, כלל לא היו שאלות, כולם היו כל כך עסוקים בלשרוד שאפילו הדודות (המרוקאיות במקרה שלי, שזה בדיוק כמו הדודות פולניות רק שחומות יותר) לא שאלו כנראה כל כך הרבה.

דור ה-Y עונה בשביל כל הדורות כולם. הוא מכונת ירייה משומנת לתשובות. מכל המינים ומכל הסוגים, אותו אפילו לא צריכים לשאול, יש לו כל כך הרבה מה להגיד, שהוא מצייץ, מעלה סטטוס, כותב בלוג או מדווח בלינקד אין על מצבו. חבל שהדודות עדיין לא התקדמו לפייסבוק…טריוויית "מה קורה איתך עכשיו?, איפה את גרה?, מה עזבת לתל אביב? נו יש חבר?, אז במה את עובדת?" היתה נחסכת בקלות ובמהירות בשיטוט בפרופיל שלי וחוסכת את סיישן ראיון העבודה בכל מפגש משפחתי.

היופי הוא שכלל לא משנה הסיבה למסיבה, חתונה, אזכרה או ארוחה משפחתית הופכות לזמן מופלא לפיד משפחתי מהיר בו כולם מקבלים עדכון בעיקר על הדור הצעיר והמבטיח (שהרי את החברה של הדודה בת 72 אין שום טעם לשאול 'אז מה קורה בעבודה', כי כנראה קורה מה שקרה גם במפגש הקודם, וגם בראש השנה שעברה…)

כך קיפצתי השבוע בין ארוחה משפחתית בה נתפר כיסוי מיטה לזוג שעומד להתחתן עוד טרם הצהיר בפומבי על כוונותיו (ואני חייכתי בליבי והודיתי בשיחה אישית ביני לבין הקדוש ברוך הוא על כך שאימי התברכה בכישורים רבים אך בתפירה היא ניחנה בשתי ידיים שמאליות), האזנתי באהבה רבה לארבע ברכות לבביות לחתונתי הקרבה ובאה באמצע אזכרה וחייכתי למראה שתי דודות תופחות קלות על שכמת חברתי בעודה בוכה מהתרגשות בחופת ידידינו (תפיחה על השכם שאומרת במחי יד: "יאללה יא בינתי, עכשיו אחרי ששירה (שם בדוי) התחתנה, הגיע תורך. הגיע הזמן, אל תשכחי שאנחנו צריכים לראות נכדים בקרוב, ומאד רוצים לרקוד כבר לכבודך. יש לנו מאגר סוכריות דראג'ה מוכן גם בשבילך ונדוניה מלאה כל טוב של מגבות וכלי בית. לדוד אלברט יש חנות מוצרי חשמל". הן יכולות להמשיך הדודות האלה. ואם אראה אותן מחר, הריטואל כולו (כולל ההנהונים מלאי תקווה והאהבה) מתחילים כאילו כלל לא נפגשנו רק לפני יומיים.

וכאן נשאלת השאלה: מתי דודה הופכת לדודה? (כי הרי כל דודה היתה בתחילת דרכה צעירה מגניבה שענתה לדודות המרגיזות "יש עוד זמן, קודם כל תדאגו לדינה (שם בדוי 2), ואני אודיע לכם כשיגיע הרגע"). בעיני כדי להיות דודה על באמת צריך לדעת לבשל מעולה וגם לדעת להאכיל אנשים עד שאין ביכולתם לקום מהכסא, לסיים את סדרת החתונות הפרטית (שכן עניי עירך קודמים גם בתחום הזה), לקנות נעלי נוחות, להחזיק בקבוק מים וקצת סוכריות בתיק והכי חשוב: לפנות זמן ופניות רגשית (כדי להכיל את אוטוסטראדת המידע המשפחתית).

החדשות הטובות: זה קורה במשפחות הכי טובות. גם את הדודה הכי דודתית נדרשה לתת תשובות כאלה פעם. גם היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כזאת כשתגדל. אצל דודים אין שאלות. זה בא מאהבה (מחוסרת טאקט ומעצורים, אבל אהבה)

החדשות הרעות: כל דודה היתה בעברה צעירה אנרגטית שכתבה (ביומן כנראה, לא היה עוד אינטרנט) על הדודות שלה. השאלות האלה משתכללות עם השנים, זה לא נגמר בחתונה, זוהי רק ההתחלה:)

כבר כמה ימים מציפה אותי תחושה של פאנצ'ר קרב ובא. אינטואיציה קוראים לזה. או אולי הזכוכיות שראיתי בחניה, ואולי סתם התובנה שמפעם לפעם צריך איזה מסמר קטן כדי להזכיר לעצמך שבסך הכל, הכל באמת בסדר.

שישי ערב, יום הולדת לחברה טובה, מאופרת ומחויכת אני ברכב (את הדרך ליציאה רגלית מהבניין שלי אני לא ממש מכירה). האוטו קצת נוטה שמאלה אני חושבת לעצמי ונותנת גז. ברמזור השני, אני תוהה אם אני גם שומעת תקתוקים מוזרים או שזה סתם בראש. מחליטה שסתם בראש כמובן. אחרי שלושה רמזורים וכמה אזרחים תמימים שמנסים לסמן לי לעצור ואני בטוחה שניצלתי משוד, עצרתי. אוויר לא היה שם, לא בגלגל השמאלי ולא בריאותי שהתחילו לתכנן את החזרה לחניה. 20 קמ"ש ואורות מצוקה הפכו את החוויה שלוותה בתקתוקי הגלגל ובחבר טלפוני (אבא בירושלים) לחוויה משעשעת משהו. באנחות אחרונות החניתי את הרכב.

הדרך למונית בלב תל אביב לוותה במחשבות נשיות למדי, איך לא קלטתי שיש פאנצ'ר?, יו,מה זה מוזר הצליל הזה?, איך לא הרגשתי שהרכב נוטה? והמשיכו למחשבות מעוררות השראה שנטועות עמוק בשורשי שבערבות מרוקו, זה בטח קשור בתשעה באב, ימים נוראים וכאלה, זה סוג של צום משגרת אכילת הדלק של חיי לא?

בקלות הבלתי נסבלת של תל אביב זמן המחשבות מוגבל כי המונית כבר כאן. כן, הוא בשמחה יעצור וימתין בכספומט, כן, הוא יכול להגביר את המזגן בהחלט, ימים נוראים? מה זה?

יום ההולדת מלווה בהקרנה על מסך ענק של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. הפקה מדהימה שנמשכת חצי יום. יום החג של הערוץ הראשון, אחת לארבע שנים, צריך 42 מליון פאונד כדי שמישהו ילחץ 11 בשלט. עשרות אלפי מתנדבים, לפידים, וגבעות ירוקות, כולם למען המסורת והסמל. והסמל איך לומר, כשחברי המשלחות לועסים מסטיקים ומחזיקים דגל ביד אחת ואיפון ביד שניה כבר לא בדיוק סמל (אפילו מוחמד עלי כבר לא אותו מוחמד עלי…)

אבל מופע האופניים, כמויות הזיקוקים והלפיד שזעק "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" בהחלט השאירו מפיקת אירועי נשמה שכמוני עד שלוש בלילה עם הערוץ הראשון על המרקע. מזל, אני אומרת לעצמי, שמישהו התעשת בארץ ועצר את החסות של התינוק של במבה. אחרת מחשבות על חורבן היו צצות גם כאן.

בוקר שבת, המשלחת הייצוגית הרשמית של ירושלים מתייצבת אצלי בחנייה. בזמן שכוח החלוץ ממלא את המקרר ודואג לניקיון הבית אני לומדת עם אלוף הארץ בפנצ'רים להחליף גלגל.

פלא. באמת פלא. הרכב עולה באלגנטיות בעזרת מכשיר קטנטן וקסום, קפיצות קלות משחררות את הברגים, וההסברים של אבא שלי לכל פרט בתהליך הופכים אותי לגאה מאד ביכולת החדשה שנרכשה זה עתה, נעים לדעת שתמיד אבל תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

המסקנות כדלהלן:

1. פאנצ'ר- זה קורה לכולם

2. גם כשחושבים שזה קורה רק לך תמיד אפשר להאשים את תשעה באב

3. GET TAXI הוא שירות מופלא, איך לא חשבתי על זה קודם, הרבה לפני הפאנצ'ר

4. רק בתשעה באב פנצ'ר בגלגל מתקשר אוטומטית לגלגל החיים ותפיסת העולם העגול

5. אין כמו מסורת וקצת קיטש כדי להשכיח את הפאנצ'ר ואת מחשבות החורבן גם יחד

6. אמא ואבא הם הנכס הגדול ביותר שיש לאדם. וזה, במירוץ הבלתי פוסק של אולימפיאדת החיים הדבר החשוב ביותר. עם השקט שלהם והידיעה התמידית שהם כאן, הלפיד נשאר בוער ומתעצם. וזה על באמת ובלי טיפה של ציניות.

רק אצל מי שלא גר בירושלים יש בראש דימוי שבירושלים תמיד קר. כל המדמיינים והמדמיינות היו צריכים לבלות את סוף השבוע האחרון בבירה.

גם אני נשביתי בקסם ועליתי להיות בת טובה להורי, כזו שמבלה סופ"ש שלם בשכונת הנופש הדרומית, גילה. בגובה של 800 מ' מעל פני הים (זה שחסר לי כל כך בסוף השבוע) אמצא כנראה את המנוחה והנחלה. עוד מילדות זכרתי את אמא ואבא שלי מתפארים בשלושת כיווני האוויר שיש בבית, שגורמים לנו ליהנות ממזג אוויר נעים 365 ימים בשנה בלי שום צורך במזגן. אבל נוסטלגיה לחוד וחום 37 מעלות לחוד. המזגן שפועל על 5 מתוך 4 במאזדה הקטנה שלי הטעה אותי וגרם לי להגיע לעיר ולחשוב שאכן כמו תמיד – קריר פה. המפגש עם אמא שלי היה נוטף (ולא מדמעות שמחה) ומלווה ברעש זמזום שלושה מאווררים שפועלים בסלון.

יום חמישי האחרון הבהיר לי שרשמית כישורי כירושלמית לחיים ללא מזגן חלפו מן העולם, ומעתה אני יכולה לבקש תעודת תושב תל אביבית בלי כל נקיפות מצפון (טוב אולי עם קצת, בכל זאת יש בחירות עוד שנה…)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי. בכוחות אחרונים רתמתי את אחד החברים והלכנו לבריכה. מה זה בריכה? זה ים לירושלמים. נוסעים ברכב לאחד המלונות הקרובים (מפאת כבודה של הפסקה הבאה לא אזכיר את שמו), משלמים 120 ₪ כניסה לפאקינג בריכה (!!!!!!!!!) עדיין לא אזכיר את שמו למרות שהקללות שניתנו למנהליו בליבי ובליבו של ידידי היקר בטוח כבר עשו את שלהם. בבריכה בירושלים מרגישים בחו"ל, תיירים מכל קצוות תבל מגיעים לקבל קצת שקט ומתחבאים תחת השמשיות הרחבות. ביחס לחוף התל אביבי, הבריכה שלנו לחלוטין, אנחנו הכי שזופים כאן (מה שבחיים לא היה קורה בממלכת טיגון הגוף) והמציל וצוות הבריכה מאושרים לראות סוף סוף ישראלים (פריירים, אבל ישראלים). בבריכה היו שלטים שהזהירו ילדים (שלא היו קיימים בה) לא לרוץ, והתריעו מסכנת החלקה למרות שכל טיפת מים התאדתה עוד לפני שהספיקה להגיע מהבריכה אל היבשה. השלט המנצח היה "אסור לרוץ" עם ציור של בחורה שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה (אם קשישי המלון מסוגלים לעשות את השפאגט שהיא מדגימה על השלט אני דוכיפת! ) גידור אימתני סביב הבריכה הבהיר לי מאיפה נולדים הפחדים של ירושלמים מים. שם (זה הכינוי לכל מקום שאינו ירושלים), אין גדר, אין שלטים ויש חול בכמויות…

הבריכה הירושלמית החזירה אותי אל ימי הילדות בהם הבילוי של שבת היה בריכת מעלה החמישה בהרי ירושלים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים… (טוב, אולי לא שרים, אבל גם לא ממש שוחים, בכל זאת ירושלמים..) אז אמא שלי היתה מעמיסה צידנית מלאה פירות, אבטיח וענבים שהפכו את ימי שבת האלה לחוויה מתוקה ביותר, במלוא מובנה של המילה.

אחרי ארבע שעות בריכה שמילאו את המצברים להמשך סוף השבוע חזרתי אל דירת הקיט, החום הכבד ירד קצת. בליל שישי, אחרי שיחה קולנית שלי בה הסברתי להורי שזה או מזגן חדש או שאני לא מגיעה לירושלים הגיחה פתאום הרוח הירושלמית האהובה והמוכרת. כך פתאום, בלי שום הכנה מראש, ניפצה לי בין רגע את כל טיעוני המזגן ונתנה לאמא שלי את הלגיטימציה למשפט האהוב עלי: "את רואה, מי צריך מזגן כשיש כזאת בריזה"

שבת המלכה הגיעה ואיתה הלגיטימציה שלי לחזור לעולם שכולו 24 מעלות. ההתחממות הגלובלית התחילה להעסיק אותי בסוף השבוע האחרון, החור באוזון משפיע לתפיסתי ישירות על הבריזה שהבריזה מירושלים. בין מאוורר, ל24 מעלות, אני בתחילתה של שפעת מזגנים (מהסוג שסותם את האף והאוזניים ומסנן יופי את רעשי המזגן).

ויהי ערב ויהי בוקר, מתי הוא ברא את הים?  מבקשת מופע השקה.

המאווררים של סוף השבוע, ואמא שלי מנופפת בעיתון השבת כמניפה החזירו אותי בזמן, והוציאו מהבוידעם את הביצוע הנאיבי הבא. גם להם לא היה ים, אבל הם בהחלט עשו מהלימון לימונדה קרירה 🙂

הבילד אפ המטורף שעשיתי לחברים שלי לקראת הלילה הלבן התל אביבי הגיע לשיאו בערך ברבע לשמונה בערב יום חמישי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחצות את תל אביב לאורכה ולרוחבה לאורך הלילה, שהחלטתי לתפוס תנומה קלה לפני שיוצאים לכבוש את העיר. שעתיים, מי צריך יותר מזה? אחרי שבוע עמוס בפגישות וטלפונים, שתי שעות שינה יעשו את העבודה.

המשך מחשבות על הלילה הלבן היו ביום שישי, 10:00,יקיצה טבעית. 14 שעות שינה, 13 שיחות שלא נענו ו-8  סמסים מודאגים יותר ופחות מחברי סהרורי הלילה. נרדמתי. על באמת. שינה מחוסרת מחשבות על היום שאחרי, שינה טובה כזאת, שמצהירה באותנטיות "שיתפוצץ העולם".

אחרי כמה וכמה לילות לבנים כיאה וכנאה לעצמאית בתחילת דרכה, עצרתי. עצירה רצינית כזאת, הנדברקס מורם ל-14 שעות שלמות. ההנאה היתה כל כך גדולה שלא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. היופי בסתם לעצור, לנוח, להביט סביב. להפסיק את המרוץ הבלתי נגמר ולהשאיר קצת לילות לבנים לאחרים. טריוויאלי, נכון, כל כך בנאלי שבא לבכות. אז למה למען ה' כולם מתרוצצים במרוץ העכברים הזה, לילה אחרי לילה, שסוחף יום אחרי יום, בלי רגע לנוח? (ואין פה טיפה של ביקורת על אחרים, נאה דורשת, מקיימת ומתרוצצת כבר שנים…)

אחרי שהרגעתי את החברים, "לא, לא קרה כלום, פשוט נרדמתי, הכל בסדר", הבנתי שהלילה הלבן היה סתם עוד לילה "היו מלא ילדים, כמה תימהונים של המחאה והרבה פקקי תנועה" נרגעתי. הלילה הלבן שלי היה שקט, מלא אנרגיה, עם מזגן, פוך וכמויות של אותנטיות שהשאירו אותי לנוח רגע לפני פתיחת אולימפיאדת אירועי הקיץ בעיר תל אביב.

הלילה הלבן הזה ייזכר כנראה לעוד ימים רבים כהוכחה שגם בלב ליבה של העיר תל אביב אפשר, רצוי וצריך למצוא קצת שקט. ההפוגות האלה בשגרת היום יום הם איים של שפיות, שמעבר למנוחה, מאפשרים לנוח רגע מהמחשבות, האירועים, הבילויים, ההבטחות, הטרדות, הריגושים, הסמסים והמיילים של חיי היום יום המודרניים. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים המודרניים, מכורה לצליל של המייל ונרדמת עם ההרצאה האחרונה של TED באייפד, כל כך אוהבת שלפעמים אני תוהה אם לא מכרנו את חיינו בשביל ה"מודרניזציה".

אנחנו כל כך מודרניים, עמוסים ועסוקים והשאלה אם בצד השני של המשוואה נמצא אושר. אין לי תשובה אמיתית, ככה זה שאלות שעולות בלילה לבן. בדבר אחד אני בטוחה, צריך תמיד לשאול את השאלה הזו (בלילות לבנים כאלה, בשקט, לבד), אחרת המכירה האישית והנפשית לכלוב הזהב של העיסוק המתמיד הופכת כל לילה ל"לילה לבן".

מצחיק קצת, שפוסט ניואייג'י שכזה הגיע דווקא בעקבות האירוע הכי חם, רועש וסוער בעיר. נקודת זכות אחת אני שומרת לחולדאי (הוא יצטרך אותה עם המחאה המתחדשת).

חיפה, 24:00, נגמר אירוע מוצלח, שתי נשים רציניות למדי מנהלות שיחה על ההוא וההיא, שעוברת לשיחות חולין של אמצע הלילה (שיחות אסוציאציה כאלה שמטרתן להחזיק את הנהג והנוסעים בקו החיים והערנות). בתור אחת ששונאת לנהוג (בעיקר בלילה), תפסתי כאמור את המקום שליד הנהג. טלפון מבעלה של ידידתי הנהגת שביקש לאפה ב-01:12 בלילה (!?!?!) הזכיר לנו, שאנחנו עייפות אך רעבות. בואנו כפר ויתקין הציעה החברה לעצור בבית הפנקייק, ואני עניתי בפליאה, "באמת בא לך פנקייק עכשיו? אמצע הלילה". הנהגת, מזועזעת מחוסר ההבנה שלי בנושא, נחרדה לשמוע שאף פעם לא ביקרתי במקדש המדובר, שברה ימינה בחוזקה ועלתה על המחלף תוך שהיא מביטה בי במבט לא מאמין "מה? איך לא היית בבית הפנקייק? הילדות שלי זה בית הפנקייק!".

הדרך מהמחלף ועד לבית הפנקייק המפורסם, מלווה במורשת קרב על טיולים משפחתיים לצפון בהם כל מהותו של הטיול היא עצירה במוקד העלייה לרגל, זיכרונות ילדות מופלאים מטעמו של הפנקייק וכמובן טריקים של אבא שבדרך חזרה הסביר שאי אפשר לעבור לצד השני ולהיכנס לבית הפנקייק (בכל זאת, פעמיים בטיול פנקייק אפילו לו נשמעו מוגזמים)… לצלילי מורשת הקרב הגענו למתחם תחנת הדלק הפסטורלי, השעה אמנם 01:20 אבל המקום מלא מפה לפה ופה כאמור פנקייקי המדינה התאחדו.

ישבנו, על בר בסטייל שנות ה-80 עם תפריט שאכן נותן תחושה נוסטלגית גם לאלה שלא גדלו על טיולים לצפון עם עצירות במקדש. המלצרית שואלת אם הגענו מהופעה של שלמה ארצי, האמת שלא, אבל אנחנו המצב רוח מצויין כאילו רקדנו בשורה הראשונה בקיסריה הערב. אני לוקחת פנקייק עם גבינה צהובה ומתחייבת בפני החברה לאכול אותו רק עם מייפל. "השילוב בין המתוק למלוח זה כל העניין" היא מסבירה לי, ואני כמו תלמידה טובה בשעת לילה מאוחרת בציפייה דרוכה לבצקית.

התפריט מגוון מאד- מפנקייק עד גולש, דרך קפה וסיידר כזה מתרכיז. מולנו שני מבוגרים אוכלים חומוס וצ'יפס. הם נראים כאילו הגיעו לכאן בשנות השמונים ופשוט נשארו לשבת על הבר, בזמן שהעולם השתנה קצת…

הפנקייק מגיע, הבילד אפ המטורף שעשו לי לקראת בואו של הפנקייק הסתכם בשני פנקקי ענק שהשביעו את הרעב בשעת לילה מאוחרת. אני עומדת לתת ביס והיא עוצרת אותי "עם מייפל" ומחזיקה בקבוק דביק עם רוטב מתקתק. טעים? לא בטוח, אבל הטעם במקרה הזה ממש לא חשוב. חשובים שני דברים שיוצרים שילוב מנצח: רעב וזיכרונות.

לכל אחד יש את 'המקום' עם האוכל הכי טעים שיש, כשאין שום קשר לטעם או טיב האוכל. אצל חברה אחרת שלי המקום הכי כיפי שיש הוא מפגש "כושי" ההוא מהדרך לאילת, ואחרת הסבירה לי היום שהגלידה הכי טעימה שיש זה "גלידה פרוטי" בקינג ג'ורג'. לא משנה כמה פעמים היא ביקרה באיטליה, פרוטי זה פרוטי.

איך מזהים את המקום הזה? בדרך כלל נמרח לך חיוך על הפנים מיד כשמזכירים את השם. אתה לא רואה תמונה של אוכל בדמיון אלא תמונה של אדם יקר שישב איתך שם, זיכרון או ריח מטיול שהיית בו מציף אותך ותמיד, תמיד תוכל להגיד על המקום הזה "בית הפנקייק – זה הילדות שלי". למרות שהילדות שלך היתה בנס ציונה וביקרת שם רק 10 פעמים אתה בטוח שהיית שם לפחות (והיא לא מגזימה) 500 פעם. הטעם כאמור, לא משנה דבר. החוויה, החיוכים, האנשים, הצחוק שליווה את הביקור באותו מקום הוא הסיפור האמיתי.

למקומות שלי קוראים "מק דיוויד" וגלידה "קרוול" שהיתה צמודה אליו סמוך לרחבת המשביר בירושלים. שני מקומות מופלאים, עם טעם של פעם (שניהם כבר לא קיימים שם היום). הגלידה היתה באמת משהו מיוחד, כנראה שההמבורגר די גנרי, אבל שניהם מזכירים לי את אמא שלי ואותי, עם שקיות של קניות אחרי בילוי מוצלח במרכז העיר בירושלים. אז עוד לא היתה רכבת קלה, וקניון מלחה לא היה בתכנון.

בית הפנקייק בשבילי ייחרט כזיכרון לנוסטלגיה, למפגש עם אנשים טובים שהכירו לי את "המקום שלהם" ונתנו לי להיכנס באמצע הלילה לחוויה רגשית ואישית מהילדות. וזה, זה הטעם האמיתי של החיים (בתוספת מייפל כמובן).