חורף, שעת לילה מאוחרת, כותבת פוסט לבלוג שלי, ערמונים מלחששים בטוסטר. מוזיקה נעימה ברקע, סיידר תפוחים מאולתר (תרכיז+מים חמים) מעלה אדים באוויר החדר. הרדיאטור שסחבתי מירושלים עושה את עבודתו נאמנה. הערמונים מגבירים את הרעש ואצלי בראש מתנגן השיר "המלכה תבקש ערמונים מהאש". את האווירה הרומנטית קוטע פיצוץ שמעיף שני ערמונים כמו מכונת ירייה בצליל פיצוץ משל הסורים הגיעו לפלורנטין. למה אין הוראות הפעלה על שקית הקניות "לחרוץ חריצים קטנים, סכנת התפוצצות".

אביב, טרנד סלט טונה+ ביצה קשה הגיע גם אלי (בכל זאת עוד רגע קיץ). מים רותחים יש, טלפון לאמא לשאול כמה זמן צריכה ביצה כדי להפוך לביצה קשה בוצע. סבלנות כנראה שאין. אחרי הביצה השלישית שלא הספיקה להתקשות התייאשתי. הזמנתי פיצה.

קיץ. שקית ניוקי שעשתה את דרכה מהמקרר של אמא לא נדבקה בכישורי הבישול שלה. במקרר שלי היא ספגה עצלנות בתחום המטבח והקולינריה. אני עוקבת בחרדת קודש אחר ההוראות. מביטה בהערצה בבצקיות שצפות אט אט. מתי זה מוכן? כנראה שלא הפעם. הם צפו, אני ציפיתי. גבינה כמובן שכחתי לקנות. הניוקי לסל וחסל. מזל שאמא היתה פה בשבת והביאה מכל טוב הארץ והעיר ירושלים.

סתיו, לא הגיע עדיין. מקווה להבין עד אז מה זה תרבד, למה התמונות בבצק אלים תמיד נראות טוב כל כך, מה ההבדל בין לרדד ולשטח, ועלות מדרגת שורפת חביתות מוסמכת למומחית בהשחמה קלה של חביתות.

עד אז, המתכון שלי להצלחה עובד כך:

2 הורים שאוהבים אותך

1 ציידנית מכיתה ו'

3 קרחומים (זה מילה של ירושלמים לקרחונים בזכותם האוכל שלי נשאר בטמפרטורת המקרר מירושלים לתל אביב)

1 טלפון נייד במצב מצוין לביצוע ההזמנה השבועית

1 מיקרוגל פעיל וזמין

קורט "ריגשי" לאמא

תיבול במחמאות על טיב וטעם האוכל מדי שיחת טלפון

להוסיף מלח ופלפל לפי הטעם. בתיאבון!

עד לפני שבוע לא ידעתי כמה מפחיד לגור בדרום תל אביב. כבר שנה שלמה שאני כאן, בדיוק על קו התפר בין פלורנטין המגניבה לבין שכונות התחנה המרכזית. שלושה מטרים מבית ספר רוגוזין אליו נכנסים בכל בוקר חבורות של ילדים קטנים כשאני בדרכי לחדר הכושר. הם חוצים את מעבר החצייה עם הורים קשיי יום עם חלומות גדולים שהולכים איתם יד ביד בדרך לבית הספר. הילדים האלה מסתכלים מגובהם הננסי מעלה ורואים באבא או אמא שלהם את כל העולם. בדיוק כמונו.

גוסטב דורה (Paul Gustave Doré) , משה שובר את לוחות הברית

בהמשך הכביש יש כמה ספסלים. יושבים עליהם אנשים שאין להם עבודה ושגרת היום יום שלהם עוסקת בלהשיג  חתיכת מזון או משקה. הם לא רוצים שיקראו להם גנבים. הם פה כי אם הם לא היו פה הם כנראה היו נרצחים. הם רוצים לחיות, לאהוב, ליהנות. בדיוק כמונו.

בשבת בצהריים יש חבורות שלמות שמתכנסות במדשאה הרחבה באזור שכונת שפירא, הם עוטים בגדים לבנים וטורבנים רחבים וצבעוניים לראשם. אני מרגישה בחו"ל. אצלי ברדיו מתנגן עידן רייכל עם הפרויקט שהביא את המוסיקה של הטקס שלהם בעטיפה מודרנית ונתן לה גושפנקה חוקית להיכנס לישראל. מחוץ לרכב שרים בשקט, חצי בבושה. מוכר לי הסיפור הזה של להצניע שירים, תפילות ותרבות מאיפשהוא.

מתחת לבניין שלי יש בית קפה תל אביבי ולצידו בר עם כיתוב משונה ממנו בוקעים צלילים לא מוכרים ונכנסים אליו סודנים ואריתראים מדי יום. אני עם אספרסו והם עם בירה. כולם רוצים קצת שקט ושלווה אחרי יום עבודה.

בחצר האחורית של תל אביב חי מאז ומתמיד התמהיל הכי מגוון של אוכלוסיית ישראל. יש כאן הכל מהכל. זה הסוהו הכי צבעוני במדינה, כל כך צבעוני עד שלעיתים הוא מתפוצץ. וכשכל הצבעים מתערבבים מתקבל שחור עז שמסתיים בניפוץ חלונות של עסק, שמהווה את כל עולמו של אדם.

ואולי כאן הבעיה העיקרית, שכמה אנשים שכחו שמדובר בבני אדם. מיעוט- נכון. מסתננים- נכון, אבל בני אדם. בני אדם עם רצונות, עם חלומות ועם פחדים. לא כולם אנסים, לא כולם גנבים, לא כולם רמאים. אנשים מסוימים מהציבור הזה כאלה (יש לי סוד- גם אנשים מסוימים מהציבור הנעלה שלנו).

לפני שש שנים ביקרתי בניו יורק, כשג'וליאני היה בשלטון. הוא לקח עיר מלאה בפשיעה והפך אותה למקום שנעים להסתובב בו בלילות על ידי יישום של תובנה פשוטה : כולם שווים בפני החוק! וכשהחוק התחיל לשלוט ברחובות הסדר, הפיתוח והכלכלה הגיעו מיד אחריו. כדי להפוך סיסמאות כאלה למציאות צריך להיכנס ציבור נוסף אל שכונות דרום תל אביב (העמוסות ממילא) – משטרת ישראל. תכולי המדים צריכים להיכנס אל השכונות ולאכוף את המילים היפות המדוברות בבתי הקפה של גורדון ובזל.

"ברגישות ובנחישות" – שתי מילים שנראות אוקסימורון ברגע הראשון מייצגות בדיוק את מה שחסר כאן כרגע. אכיפה בנחישות של חוקי מדינת ישראל ורגישות לבני אדם. זה חוק גלובלי, שתקף בכל מקום וקצת שכחו אותו פה בימים האחרונים (בכל זאת עם נבחר…). ואם כבר עם נבחר, אולי נחזור אחורה ונזכיר לשוכחים שגרים היינו בארץ מצרים, ובגירוש ספרד ובארצות אירופה רק לפני שישים שנים ועוד קצת ( וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם , שמות כ"ב, 20).

ועכשיו, כשיש לנו מדינה, עם 300 סטארטאפים ומגדלי יוקרה, עכשיו יש לנו גם אחריות. החצר האחורית, גם היא שלנו, ואי אפשר להחזיר אותה לאף אחד. ועם אחריות מגיעות מילים מחייבות כמו כבוד לחלש, משחק הוגן וחסד. תפקידה של הממשלה והעריה לתרגם אותם למעשים ברוח חג השבועות. לא להיסחף אם "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי", אבל להתייחס בכבוד לאדם ולתת פתרון אנושי לתושבי החצר האחורית שגרים שש… אל תספרו לאף אחד במדינת ישראל.

יושבת ברוטשילד וחושבת על קינג ג'ורג'. משווה בין קפה צ'אקרה לדליקסטן התל אביבי. ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב. בשבוע שעבר ישבנו לארוחה של שבת צהריים במועדון החיים הטובים, שמונה ירושלמים שמנסים את מזלם בעיר הגדולה תל אביב (ועוד אחד שהסביר במשך שנים למה הוא אוהב את ירושלים, אבל כנראה, הוא אומר כך בשקט, יעבור עוד חודש לבירת החול).

נעים לחשוב על ירושלים כשיושבים בבית קפה שפתוח בשבת בתל אביב. נעים לדמיין את הבריזה הירושלמית כשנוסעים בשבת לים. משהו בעיר הזאת נעים יותר כשנזכרים בה בנוסטלגיה יותר מאשר כשחיים את ירושלים. אחרי 26 שנות ניסיון בתחום אני מתחילה אט אט להשיל את שלושת אלפים השנים שנשאתי איתי על גבי, את קווי ההפרדה, את הכבישים החסומים בשבת. הם רק כאילו נפרדו ממני, אבל הגעגועים אליהם נטועים בכל ירושלמי (תל אביבי עלק). כשנרות השבת דולקים בדירה הפלורנטינית שלי אני מחפשת את ריח השבת של ירושלים, ואת הרכב שמזכיר שכניסת שבת עוד רבע שעה בירושלים. בעיר ללא הפסקה אין רכב, אין שקט ואם נודה על האמת גם אין כל כך שבת…

ויש עוד כמה געגועים לירושלים, בכל מבט בעיר הגדולה תל אביב, אני מחפשת תמיד איזה בניין עתיק (אחד כזה שקיים קצת יותר ממאה שנים) מבנה אבן טחוב כזה שיזכיר לי שהיו פה הרבה לפנינו וכנראה שיהיו גם הרבה אחרינו. אבל יותר מהכל, אני מתגעגעת לפשטות הירושלמית. הפשטות של שוק מחנה יהודה "רק היום, רק היום, לנערה וגם לגברת אבטיח לתפארת". הפשטות בה אפשר לחנות בתלפיות בלי פנגו, הפשטות של בתי הקפה מחוסרי הפוזה, הפשטות של מוסדות התרבות המבוססים על נשמה יותר מאשר על תקציב.

כיף לאהוב את ירושלים כשרחוקים מהקושי שלה. נעים להיזכר בה על אספרסו קצר בשדרת רוטשילד או לעלות אל פסטיבל הסופרים בערב קריר אל מול חומות העיר העתיקה (בוקר אחרי כבר הייתי בפגישה באבן גבירול TLV). הערגה והגעגועים לעיר הזו הם כנראה שהחזיקו את העם שלנו ב-2000 שנים של גלות (זה קצת יותר קל מלחיות בה…)

שואלת שלום ירושלים בכל יום, וחייבת לעדכן שכאן בעיר החול הירושלמים מעלים את ירושלים על ראש שמחתם בכל בוקר, יש כאן כל כך הרבה ירושלמים (מזהים אותם לפי המבט בעיניים), אמיתי כזה, עמוק. הם מאד גאים להיות ירושלמים (כאן ברחובות תל אביב).

קל לכתוב לירושלים מהמקלדת התל אביבית, אבל רציתי לברך את העיר שלי ביום חגה, ולהגיד לה שלמרות שאני רועה בשד(ר)ות זרים כרגע (זה מתחלף בין שדרות חן לשדרות בן גוריון) אני שגרירת ירושלים בעיר החול. הסינדרום שלה דבק בי ואני מפיצה אותו גם בעיר המשוגעת תל אביב. אני ועוד רבים מחברי ששומרים לה חסד נעורים וכמהים לסיים יום אחד את הגלות ולעלות לשאוף קצת אוויר בעיר הנצח.

גם אנחנו מחכים לגאולה, גאולה מודרנית, שתצמיח מקומות עבודה בעיר, תעלים את דירות הרפאים, תוריד את מחירי הדיור ותאפשר לצעירים המוכשרים של העיר הנפלאה הזו להישאר בה ולהקים בה את עולמם, עולמה. ובינתיים בשדרות ירושלים בעיר תל אביב קם עוד קפה חדש, שמהווה מקום מפגש ושיח על טבור העולם.

חג שמח ירושלים שלי. 

התמונה של הצלם יניב יור, הוצגה כחלק מפרויקט ירושלמי "עיר פוגשת אמנות" שהציגה יצירות של סטודנטים ויוצרים ירושלמים בבתי קפה וגלריות ברחבי העיר.

ההזמנה שהגיעה לפני כמעט חודש הוכיחה שגם הבלתי יאמן קורה לפעמים. אחרי שנתיים בהם ביקרתי באוניברסיטה יום כן ויומיים לא, התואר השני הגיע לסופו. ההזמנה ממוענת לסטודנט בדימוס אבל בעצם מיועדת לאם ולאב המאושרים. הם נרגשים מאד, ואני מיישמת את מצוות "כבד ושמח את אביך ואימך" פיניתי שעתיים בלו"ז הצפוף לטובת הטקס.

בנסיעה ברחובות ירושלים הפקוקה, עלינו אל מעל פסגת הר הצופים לאחר צהריים בסימן "הורים ותארים". באולם לא גדול במיוחד שהתקשט לכבוד החג (סידור פרחים ענק על הבמה) התכנסנו ושמענו הרצאה מרתקת כיאה וכנאה לאוניברסיטה המכובדת בישראל. בין נאום לנאום נגניות נבל וחליל צד השמיעו צלילים מאופקים שהנעימו את שנת הצהריים של אבי בעוד אמי (האקדמית הבכירה) מתמוגגת מנחת.

אני ישבתי עם חברי לתואר אשר נפלו גם הם קורבן לשעתיים נוספות של אוניברסיטה (אחרי האוניברסיטה), בשמלה קיצית חיוכים מאופקים ומחיאות כפיים קצובות. לאחר שלב הנאומים הגיע שלב המצטיינים. בעוד ראש התוכנית מפרטת במרץ את נימוקי ועדת השופטים ובוחרת במילים "על זאת ועוד, לפיכך, מצאנו בה ראויה" חברי לשורה הראשונה, איש איש ואייפונו בחרו גם הם- האחד עונה להודעות, השני קורא YNET והשלישי איך לא, כבר מעלה סטטוס  בפייסבוק "תואר שני מאחורינו, ברוך הבא לעולם האמיתי".

המחשבות שלי מפליגות על מיתרי הנבל שעל הבמה "למה גם בעידן המודרני בו ברור לכווווולם שאף אחד לא ממש נהנה מהחברות עם הנבל, יש נבל על הבמה?" ומשם ל"האמת שיש משהו מרגש במסורת הזו, לא?" לא יודעת… אבל קריאה בשמי העירה אותי מההרהורים והעלתה אותי על הבמה לקבלת התעודה הנכספת בעוד הורי מחייכים אלי מהקהל ומוחאים כפיים במרץ רב.

אני יורדת מהבמה וממשיכה את המסלול אליהם, הם ראויים לא פחות ממני לתעודה הזו. אבא שהסיע אותי להר הצופים במשך חמש שנים בכל בוקר ואמא, שקראה ותרגמה מאמרים כשצריך ואפילו שלמה את הקנס לספריה (שבוע לפני טקס הענקת התואר נזכרו להגיד שיש קנס, איפה הייתם כל השנה האחרונה???)

כולנו מחויכים, יוצאים אל הרחבה בה ההורים (של החברים) מברכים את החברים. הורים יצירתיים, כולם עם אותה ברכה: "נו, עכשיו לדוקטורט!", אז זהו, שלא. עכשיו לחיים האמיתיים. ועד לקבלת תואר דר' לשם כבוד אני מוציאה את התאים האפורים שלי לנופש.

חגיגות התואר והחיוכים של אמא שלי זיכו אותי במתנת סיום תואר, ארוחת סיום תואר ושלל טלפונים אוהדים מהרשת החברתית של אמא, משל קיבלתי לפני יומיים פרס נובל ולא תואר במדעי החברה והברברת…

ואם נשיל את הציניות, האוניברסיטה העברית בירושלים זיכתה אותי בחמש שנים נפלאות, זמן שהיה ולא יחזור, של עשייה, אידיאולוגיה, חסימת כבישים ("שטיימינץ תתפטר- החינוך שווה יותר"), חברי אמת אהובים והשפעה אמיתית על העיר ירושלים. על כל אלה ועוד אני מוצאת בה ראויה להישמר כזיכרון מתוק בליבי לעד.

בת דודי היקרה הסבירה לי פעם ש"לא חשוב במה עובדים ומה לומדים וכמה תארים יש לך, התואר שכל הורה הכי מצפה לו ממך הוא התואר "אמא" "(שכשחושבים על זה הוא מגיע במסלול מקוצר של 9 חודשים בלבד). מסתבר שבאוניברסיטה של החיים, אני עדיין סטודנטית…

מדינת ישראל חוגגת ועם ישראל מתניע את הרכב וכובש את השמורות, הבסיסים, האטרקציות וחלקות הדשא, בכל זאת 64 שנים, לא באות ברגל (הן באות ברכב, אותו רכב שעומד כבר שעתיים לפני בפקק).

מה שנחמד בפקקים של יום העצמאות הוא שהדיווחים לא מטרידים אף אחד (כל זאת יום חופש) ויש יופי של מוזיקה בגלגל"צ. ובכלל, אחרי 64 שנים, לאן בכלל יש למהר? כבר עברנו שבע מלחמות, כבר ראינו את דנה אינטרנשנל נופלת עם נוצות התוכי בארוויזיון על הבמה, כבר בכינו עם ההורים של גלעד שליט, כבר בכינו מהתרגשות כשהוא חזר. כבר היינו בצבא, כבר הסברנו לצעירים מאיתנו איך מוציאים גימלים, כבר ראינו את טקס המשואות של הר הרצל בארבע טלויזיות (כולל פלאזמה HD מסך מגע ותלת מימד), גם אחרי 64 שנים עדיין מרגש אותנו לראות את הדגלנים על הרחבה (ואני תמיד תוהה, מה היה בשנה השלישית למדינה? צעדו 3 דגלנים על הרחבה?). כבר התעצבנו על זה שגם אחרי 64 שנים ו64 טקסים גשר התאורה קרס. כבר למדנו בעל פה את המערכונים של הגשש ברשת ב' ולמרות שלקומקום (החשמלי) כבר מזמן אין צ'ופצ'יק אנחנו עדיין צוחקים, כבר משתחרר הפקק, ככה בנונשלנטיות של יום חג. והנה המשוריינים מימין והשיר "באב-אל-ואד לנצח זכור נא את שמותינו" מתנגן לי באוזן. פיסת מולדת קטנה כל כך שהסיפורים של עברה משתלבים היטב עם שגרת היום יום של חיינו.

מאיטים לפני, הפקק של לטרון. הפקק של לטרון מתכבד להשיא המתנה זו בסימן צבא הגנה לישראל. וברדיו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (ואולי טוב שהוא בסיירת חרוב עכשיו, כי אני כבר שעה ורבע בדרך מירושלים), ואולי חבל שהאהוב לא שריונר, אז הוא היה יכול לבצע חילוץ עם טנק ביום העצמאות לתפארת המדינה הקטנה והפקוקה. אבל רגע לפני מחשבות המלחמה, אנחנו מתחילים לזוז. איטיים כזחל"מים, פורצים את הדרך לעיר האורות.

בצידי הדרך מפעלי המדינה היהודית, פניה למודיעין, העיר והמלונית שקמה בעשור האחרון ונראית כאילו היתה כאן תמיד, ומחלף כביש שש (הכביש והאגדה) – ציוני מאין כמוהו. הדרך הידועה והמוכרת מקבלת ביום הזה איזו שמחה וגאווה שונה מהמהירות שמשכיחה את היופי ביום יום. חולפים על נמל התעופה בן גוריון. האמת, שהוא יכול להיות שמח הזקן, בכל בוקר חולפים על פניו מאות אלפי אנשים של חזון והגשמה שממשיכים את דרכו. מייצרים רעיונות ומגשימים אותם, רעיונות שהופכים את המדינה הישראלית למעצמת הייטק, את הצבא הישראלי לאחד הצבאות הטובים והערכיים בעולם, תכלס, הוא יכול לעלות על מטוס ולהשקיף מלמעלה על ארצנו הקטנטונת. אם הוא יחליט לקחת את המטוס היום הוא יראה בעיקר עשן ופקקים, אבל כשהנגב יהיה פורח אולי חלק מהמנפנפים יעברו לשם, מה שיקל משמעותית על העומס…

ובינתיים לתפארת מדינת ישראל עמד היום העם בסולידריות מופתית, ובנשנושי במבה המוניים בין שעה לשעתיים בדרכים, שמח וטוב לבב. אין לנו ארץ אחרת אבל יש לנו יום יום חג – הללויה!

מה אתה עונה כששואלים אותך 'מה שלומך'? יש את אלה שעונים 'יהיה טוב', יש את אלה ש'סוחבים', יש את אלה ש'חיים', ואלה ש'שורדים'. גם כששואלים אותי מה שלומי, יום אחד 'יהיה טוב' וביום השני 'בסדר' מגומגם. לפני כמה ימים זכיתי לפגוש את 'סבתי'. סבתא של חברה טובה, בת שמונים ושבע שגרמה לי להבין שהתשובה לשאלה השגורה 'מה שלומך' הינה אחת: שלומי מצוין, תודה.

'סבתי' נולדה באזור אוברשלייזן שבקרבת אושוויץ, בת למשפחה עם עשרה אחים. אב שעבד כחייט ואם שנפטרה עוד בילדותה. הסיפור המשפחתי היה כנראה דומה לזה של עוד המון משפחות שחיו באותה התקופה באזור פולין. היא גדלה כנערה פולנית טיפוסית וחונכה בבית יהודי טוב. גם אותה כנראה הפתיעו הגרמנים והגזרות שקטעו בין רגע את תום הנעורים, הגלות מהבית האהוב והמעבר המצמרר והבלתי נתפס לגטאות.

'סבתי' עברה שלוש שנים במחנות הריכוז ומספרת שכשהגיעה למחנה ראתה חבורה של צעירים שהחזיקה שלט גדול בו נכתב: "היהודים הארורים גנבו תפוחי אדמה". ילדה יהודיה קטנה, סביבה המולת המחנה, צעקות, ופחד. אחיה הופרדו ממנה ומתוך עשרת ילדי המשפחה נותרו הם שלושה. שם, בתוך הכאוס, היא אמרה לסובבים: "תירגעו, הכל יהיה בסדר, רק אם תירגעו תוכלו לשרוד". והמילים שלה הפכו למעשים. מעשי גבורה יומיומית בהם הוברח מזון לגטו בידיה הקטנות, צעדי ריצה מהירה מלווה בדפיקות לב מצמררות כשקרבה הסכנה ומחבוא בחדרי מדרגות אפלים מפני חיילים גרמנים מחוסרי צלם אנוש.

את 'סבתי' פגשתי בזמן אחר ובמקום אחר בחופש פסח האחרון. עם ברק בעיניים של ילדה קטנה בחגיגות בעיר חיפה בה היא חיה מאז עלתה לארץ עם קום המדינה. אותה ילדה קטנה שהבריחה מזון אל הגטו על מנת לשרוד היא היום ראש שבט של משפחה בה טובי הבנים והבנות הינם קצינים בצבא ההגנה לישראל. משפחה שחונכה לזכור ולא לשכוח, אבל יודעת הלכה למעשה שעכשיו באמת שהכל בסדר.

כששואלים את 'סבתי' מה שלומך היא עונה תמיד 'ברוך השם'. וכנראה שזהו סוד ההישרדות האמיתי, זה שלא תלוי בתוכניות הריאליטי וקיים בנו כרקמה אנושית חיה. כוח החיות והאמונה שמבטיח שהכל בסדר מתחיל בראש ואינו תלוי כלל במציאות היום יום. מבט העיניים המחייך של 'סבתי' מספר באופטימיות קוסמית את סיפור הגבורה של דור הולך ונעלם במדינת ישראל. דור שמעביר אלינו בסיפוריו את החובה לזכור ולא לשכוח, אולם יותר מהכל יש בו גם השראה גדולה לאמונה בצדקת הדרך וליכולת לחלום חלומות גם שהלילה מקפיא מפחד, להאמין גם כשאבדה התקווה ולהגשים את חזון האבות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

עם ישראל חי והגיע בימים האחרונים במלוא עוצמתו, ניצח את מכות מצריים, חצה את הים, העמיס משפחה שלמה וציידנית עמוסה מטעמים ויצא לספר ביציאת מצריים בכל חורשה, תערוכה ואטרקציה במדינת ישראל. חול המועד הופך את עם הסגולה לקייטנה ניידת בה הורים נוסעים בין תערוכת הפרח בחיפה ביום ראשון, מחפשים את המטמון במכתש הגדול ביום שני ומקווים למצוא קצת קרח בעיר הקרח הירושלמית ביום השלישי. ביום הרביעי יש לונה פארק, בחמישי עושים וי על כל האתרים שבנק הפועלים פותח חינם לכבוד הפסח (בכל זאת להיות ראשון, זה מחייב , לא?)

הפסטיפסח מתחיל בתכנונים עוד לפני ליל הסדר, לאן לוקחים את הילדים? איך משיגים כרטיסים? איך פוסחים על הפקקים? מה אוכלים? ואז לאחר היערכות שדומה למבצע צבאי בחמש מערכות יוצאים לדרך.

פסטיפסח הוא תור אחד ארוך עם עוד מלא אנשים שיצאו ממצרים ומהבית ולא מתכננים לחזור. חמישה ימים באטרקציה זכר לארבעים שנה במדבר. פסטיפסח הוא החג בו הילדים יוצאים לחירות וההורים נכנסים לעבודת פרך בחציית הארץ עם שלושה זאטוטים צועקים בספסל האחורי.

מנקודת מבט של בת יחידה (שכל החיים היה לה ספסל אחורי לעצמה)  הפסטיבל הזה תמיד קצת מזכיר את המערכון של דודו טופז ז"ל על משה והאורנג'דה. בעידן הבריאות ושומרי המשקל שאופף את ישראל מערכון כזה היום היה נראה קצת אחרת. כובע הטמבל התחלף בכובע של נייק, האורנג'דה בנס טי ומים בטעמים. מדד האוכל הלאומי התחלף באפליקציית DRAW SOMTHING שמושיבה ברכב שלושה ילדים יחד שאין להם מושג מי יושב לידם (כי הם מציירים POOLBOY ו-APPLE לחברה שלהם שעכשיו נוסעת ברכב אחר במקום אחר עם שלושה ילדים אחרים שמשחקים גם הם כנראה DRAW SOMTHING, או רואים דרדסים באיפד של אבא).

טופז (טרם עידן ההזיות שלו) הצליח לתפוס אז את החברה הישראלית במיטבה. החברה של שנות השמונים שיצאה לבילוי בחיק הטבע ואכלה ואכלה ואכלה. היום החברה הזו צורכת תוכן. אוכלת אותו בכמויות במפגשים חברתיים עד שהביחד כמעט נשאר בבית ומתחלף ב"יחד" וירטואלי מגובה בתמונות, צ'ק אין ועדכונים שוטפים בwhats up.

תערוכת הפרח? סוף הדרך! הלונה פארק? סוף! אוצר המדבר? מגה לייק! עיר הקרח? מדהים! בעידן בו ילדים רואים הכל סף הגירוי והיכולת לחדש הופכת כמעט אפסית. בסוף זוכרים את הגלידה, התור, וזה שאבא אמר כשחזרנו :"כמו שאומרים אצלנו, חזרנו עייפים אך רעבים!"

איפה הם? הילדים ההם? משה? אורנג'דה? חיפשתי אותו בפייס, הוא חסום 😦

חג שמייח!